אלוהים הוא לא גלולת פרוזק

תיארתי לי שהפוסט "הנסים של חיי" יעלה ספקות מובנים מצד אנשים שאינם מאמינים, לגבי מהות האמונה. הצהרות כגון: "אשרייך שאת מאמינה, כי כך בוודאי קל לך יותר לחיות ", או ש"האמונה היא מעין שיקוי נגד קשיי החיים, ושאין כאן אלא מעין אוטוסוגסטיה של אדם שזקוק לתשובות". רבות אני שומעת את הטיעונים הללו.

אלא שלפחות מבחינתי אין בהם אמת. אדרבה, כשהייתי אתאיסטית במשך 14 שנים מחיי היה לי הרבה יותר קל לחיות! דווקא החיים עם מהות אלוהית מקשים על החיים, ולא מפני שעלי למלא תרי"ג מצוות, שכן אינני דתייה ואיני מקיימת שום מצוות, ואף רואה באנשים דתיים מכל דת שהיא, לא יותר מעובדי אלילים שהחטיאו את הדרך לאלוהים.

החיים עם אמונה ועם אלוהים הם קשים הרבה יותר מחיים ללא אמונה וללא אלוהים, ולמעשה, חיי אמונה אינם מספקים תשובות אלא רק מערימים עוד ועוד שאלות והתלבטויות רוחניות קשות כל כך, עד שלפעמים אני אומרת לעצמי, מה את צריכה את זה, אלא שמבחינתי זו כבר דרך שאין לה חזרה.

ייתכן שלאנשים דתיים יש תשובות, אינני יודעת ואיני יכולה לדבר בשמם. לי אין שום רב או גורו להתייעץ איתו, וגם איני רוצה שום רב או גורו להתייעץ איתו,  כי יש לי אב ואם בשמיים, שאין להם שום מקבילה אנושית עלי אדמות.

חיי האמונה שלי זה 25 שנים הם דרך חתחתים כה קשה וכואבת, כי כאשר מאמינים, דווקא אז מתעוררים ספקות האמונה ביתר שאת, והמלחמה הזו היא אינסופית למעשה. ביני לביני אני מתלבטת תמיד בכל מיני סוגיות אמונה, ואני לבדי כאן, כי אין לי מורה או רב או גורו, שכן אין דבר כזה רב או מורה או גורו; זו רק המצאה אנושית צינית ואווילית. מבחינתי, חיי האמונה הם משהו שביני לבין אלוהים בלבד. ואי אפשר להסביר את זה, ואי אפשר לתאר את זה אפילו.

זכור לי שעמוס עוז נשאל פעם על יחסיו לאלוהות, וענה שאפילו על יחסיו עם אשתו קל לו יותר לדבר מאשר על יחסיו עם אלוהים. כך בדיוק אני מרגישה. אין דרך להסביר אמונה או לתאר את היחסים האינטימיים הללו, שבעיני רבים משולים לאיזה סטייה נפשית.

אלא שלא מדובר בכלל בנפש, או בעזרה נפשית. פעמים רבות אני שומעת אנשים שאומרים כי אדם מאמין מפני שהוא זקוק לתמיכה נפשית, כי כך החיים נעשים קלים לו יותר מבחינה נפשית. אבל לפחות לגבי אני יכולה להצהיר שמצבי הנפשי מעולם לא היה קשור לאמונתי או לחוסר אמונתי. היו לי שנים נעימות ונינוחות כמאמינה, ושנים נעימות ונינוחות כלא מאמינה. והיום למשל עליי להיעזר בתרופות נוגדות החרדה והדיכאון כנגד מצוקותיי הנפשיות שנרכשו בבית בילדות אך התגברו בשנים האחרונות. כי אלוהים לא פותר מצוקות נפשיות. הוא לא גלולת פרוזק.

כאדם מאמין, כל הסוגיות המוסריות והאנושיות שכל אדם מצפוני מתעמת איתן, מוכפלות אצלי פי כמה וכמה. אומנם, החיים עם אלוהים הראו לי נתיב חדש של אהבה שהיא לא ממשית או ארצית – כי אני באמת חשה נאהבת – אבל יש "מחיר" לאהבה הזו, כי היא לא אהבת חינם. ולא מפני שיש שם למעלה אלוהים נוקם ונוטר שעלי לתת לו דין וחשבון "כדי שיאהב אותי", אלא כי עלי לתת דין וחשבון מקיף הרבה יותר לעצמי, הרבה יותר מאשר בשנים שהייתי אתאיסטית וחייתי בהתאם לצו המצפון האנושי בלבד, או כשחייתי "כי פשוט חיים ואז מסתיים הכול". 

כך שמבחינתי, אמונה היא לא שיקוי נגד חרדות ומצוקות החיים, ולא דרך להרגיש טוב יותר, וגם אינה תוצר של איזה סופר-אגו נוקשה, שכן מי שמכיר אותי יודע שאני אדם שיודע לסלוח לעצמו, ואינני מאמינה באלוהות בגלל שאני זקוקה לאיזה שוטר או לאומנת שתסלח לי בשמיים.

אמרתי שמבחינתי הדרך הזו אינה דרך חזרה. כי גם בספקות הגרועים ביותר שלי, גם במלחמות האמונה הקשות ביותר שלי, אינני יכולה לבטל את קיומו של אלוהים. מבחינתי, אלוהים קיים לא בגלל שאני מאמינה בו ומכאן שאמונתי היא שנותנת לו תוקף. מבחינתי אלוהים חי וקיים, הוא לא זקוק שאעשה לו טובה והאמין בו. מבחינתי, אלוהים קיים כי הוא קיים.

ומדוע מלחמות האמונה הן כל כך קשות? לא מפני שמתעוררים ספקות בקיומו של אלוהים וחדלים להאמין בו, אלא מפני שלא מבינים את דרכה של האלוהות הזו, וזה דבר שתמיד מעורר ספקות. שהלוא מהי ההצהרה "אם אלוהים היה קיים, הוא לא היה נותן לשואה להתרחש" – שאלה שגם אני התלבטתי בה שנים – אם לא הכרה באלוהים? הכרה שמציגה אי הבנה אנושית מכמירת לב ממש, שכן שאיננו מבינים כלל את מעשיה של אותה אלוהות?

תמיד מצחיקים אותי האתאיסטים. הכעס המצמית שלהם נגד אלוהים מצחיק אותי. לפעמים אני חושבת לי, אם לדעתכם באמת אין שום אלוהים, אז מדוע אתם כל כך כועסים עליו? ומדוע אתם מנסים להוכיח למאמינים שאין אלוהים? מדוע אל שלדעתכם אינו קיים, מטריד אתכם כל כך? מה דחוף לכם לגמד את אמונת הזולת באמצעות מיני רציונליזציות אנושיות? הרי אם אין אלוהים, אז ויה קון דיוס, לכו לשלום וחיו באמונתכם…