יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
כבר עשרה ימים שאני בקושי מסוגלת לכתוב. המחנק מציף את חדרי לבי, ואני לא יודעת איך לפרוק אותו. וכרגיל, עם תחושת החנק בא הייאוש. אני רוצה לכתוב משהו עמוק וחכם על המלחמה המיותרת הזו, ואני מרגישה שאזלו כוחותיי להגיב על המצב.
והיא מיותרת, לא רק משום שכל מלחמה באשר היא מלחמה מיותרת בעיני, אלא מפני שכוח ההרתעה שנוקטים כאן הוא מוגזם. איני מפחיתה מכאבם וסבלם של אנשי הדרום, ואיני רוצה להיות במקומם, אבל אם כל כך רצו להחזיר לחמאס על הטילים לדרום, אז מקסימום היו יורים עליהם טילים בחזרה כדי להתריע. כדי להראות שאנחנו לא "בשר תותחים". מה יש, לא מספיק? אבל בחיאת, למה להפציץ שכונות שלמות על משפחותיהם?
אבל לא, עד שלא יהיה פה מרחץ דמים היסטרי, לא מפסיקים אצלנו. שבוע שלם יראתי מפני ההתקפה הקרקעית, קיוויתי שלא יממשו אותה, והנה, כמובן, איך לא, יצאנו לדרך שממנה שוב יחזרו חללים ונכים.
במלחמת לבנון השנייה הייתי מלאת כוח להתריע, לדבר נגד, לצעוק. כתבתי ב"רשימות" כמעט מדי יום נגד המלחמה המיותרת ההיא. גם פתחנו אני ועוד שתי בלוגריות מ"רשימות" בלוג באנגלית ב"בלוגר" של גוגל, ופרסמנו מדי יום את הרשימות שלנו, אותן טרחנו לתרגם לאנגלית, והיו המון המון כניסות, בעיקר מרחבי אמריקה, של אנשים הנושאים פניהם לשלום בכל מקום.
עכשיו אני מרגישה דרוכה ורמוסה ואין לי יותר כוח לכלום, רק המחנק הזה בחזה. מה עוד נגיד שלא אמרנו? כמה נצעק, כמה? לא עושה רושם שזה עוזר, חוץ מקצת להרגיע את רגשות האשם על חוסר האונים שלנו. והייאוש מציף…
שלום יעל
אני מבין מה את אומרת ובכלל לא בטוח שאת לא צודקת.
אך העניין התחיל לפני זמן רב כאשר לא נהגנו לפי ההצעה שלך כשהתחילו לירות עלינו.
אני רק לא בטוח מה היית אומרת אז על הפגזת "חםים מפשע" ועל "מידתיות". יש לי הרגשה שהיראה מהתגובות האלה שלך ושל אומות העולם הביאה להסלמה שהביאה עכשיו להקזת הדמים שאולי מיותרת.
תחשבי גם על האפשרות הזו.
לא הייתי מזלזל בחומרת האיום הג"יהאדי המלבלב בחצרנו האחורית. נכון שתשובה צבאית אינה מספקת, אבל לפעמים גם היא נחוצה.
אין לנו כרגע אפילו מושג על מטרות המבצע הזה.
הבעיה היא שכולנו חושדים שאין חזון לטווח ארוך שמנחה אותן.
מה שבטוח הוא שעמידתנו כאן רעועה מעצם הקונספט של מדינה ליהודים ולא מדינה לאזרחים. הכתובת על הקיר:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9085&blogID=182
כל הכבוד לך אדוני על מה שכתבת. אתה הבודד שמעיז להגיד את הדברים. לגברת יעל ישראל המיואשת וחסרת האונים. שכל אנשי הבלוג מצדיעים לה ומתחנפים.
כלה כבוד לך! הלואי ויהיו הרבה כמוך ואני בטוח שיש שחושבים על כל קוטעי הגפיים מכל ההפצצות האוטובוסים ובתי הקפה שדמם עדין רותח. ואמהות מתאבלות ובוכות. כל כבוד לך! המשך ביושרך.
כל הכבוד לך אדוני על מה שכתבת. אתה הבודד שמעיז להגיד את הדברים. לגברת יעל ישראל המיואשת וחסרת האונים. שכל אנשי הבלוג מצדיעים לה ומתחנפים.
כלה כבוד לך! הלואי ויהיו הרבה כמוך ואני בטוח שיש שחושבים על כל קוטעי הגפיים מכל ההפצצות האוטובוסים ובתי הקפה שדמם עדין רותח. ואמהות מתאבלות ובוכות. כל כבוד לך! המשך ביושרך.
יאוש אחד (שלך, יעל) פגש יאוש (שלי).
לא זוכר את המשך השיר הזה, אבל היאוש והבלבול אוחזים גם בי:
אידאולוגיה שלמה קרסה אצלי ביום א" שעבר כאשר נפלו רקטות אצלנו ("מזרחית לאשדוד"). בינתיים אין אחרת במקומה (בוודאי שלא אצמד לקוטב השני).
ואולי תרפה ממני הפוליטיקה הארורה לחלוטין? (כנראה שזו אשלייה בלבד).
אלמוני (למה אתה לא מצרף שם לתגובה שלך?)ואחרים, אני מבינה את היאוש של יעל ומרגישה אותו בעצמי.
למה כאב אחד אמור לבוא על חשבון כאב שני? אסור ליעל לכאוב בנשימה אחת את כאבם של החפים מפשע בעזה כמו גם החפים משפע אצלנו? מלחמה זה דבר כואב, זה דבר איום ואי אפשר לצאת ממנה טוב גם אם אתה בצד המתקיף.
אני חושבת שיש מספיק כאב לכולם ואפשר וחובה לחוש אותו גם אם אתה לא נמצא באיזור מלחמה. מה שהכי מפחיד אותי זה לאבד את החמלה. אני לא חושבת שלרבים יש פתרון חד משמעי שמתקבל על הדעת ואולי זה גם לא מתפקידינו להמציא פתרון. לחוש חמלה ולעזור במידת האפשר למי שאפשר זה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו.
אני מסכימה איתך ומיואשת יחד איתך.
יעל,
אני זוכרת את ילדותי באשקלון ובטוח שכל מי שהיה ילד בתקופתי זוכר את החלומות של ילדותנו עם האיומים של נאצר שיבואו ויזרקו אותנו לים. יעל שנים, חלמתי את החלום הזה שייבואו המון כלי שיט מול חופי הבית של ילדותי באשקלון ויתקיפו את העיר שלי ולא יתייחסו אלינו באופן הומניטארי. ההתקפה על עזה לא באה באופן בלתי מבוקר, יצאנו מעזה ויישובי עוטף עזה ומה שקרה בעקבות היציאה היה בניגוד לציפיות שלנו. אף לא חשבתי שאחשוב כך, העברים לא רוצים אותנו כאן. זה או אנחנו או הם. הנה הוכחה .
הירי על היישובים היה כדי למוטט נאותנו להחליש אותנו, ואסור לנו להיות מוחלשים באזור הזה. אנו נלחמים על קיומנו באזור, אנו לא האמריקאיים זו לא מלחמה של לוקסוס כדי להשיג משאבי אנרגיה.
ודבר אחרון
הילדים שלנו נלחמים כעת,יעל, את הדברים האלה היה צריךלפרסם כשהם יחזרו. לא נכשהם נמצאים שם בשדה הקרב. קודם הילדים שלנו חשובים לי קודם החיים שלנו חשובים. לנו אין ארץ אחרת. אין ולא תהיה. הגאווה שלנו היא באדמה הזאת ולא במשהו אחרת. אנו לא יכולים להניח לקרקע להישמט מאיתנו.
נקווה שהקרבות יסתיימו בתוצאות שאנו רוצים,והייתי מעדיפה אישיתבעת הקרבותלתמוך בחיילים בילדים שלנו שבגיל שמונה עשרה מגוייסים לצבא ולא יוצאים לטייל בעולם או ממשיכים ללימודים בקולג". הייתי מצפה שכאן בבלוג בננות תחזקי את האמהות שלא ישנות בלילה. אתהאמהות שרואות בטלוויזיה את הילד שלהם מתכונן להתקפה. את האמהות שלא רוצות שיקראו לילדיהן בצו שמונה.
אני מחזקת את האמהות והאבות ורוצה שכולם ישובו בשלום.
שושנה
איזה יופי! כמה שנאה אפשר להוציא על מישהו שביטא את העובדה הכל כך לא ברורה אצלנו שגם בעזה יש אנשים, ערבים, כן, מוסלמים ואפילו חמאסניקים, אבל מה, אנשים. גם להם יש ילדים, ועליהם לא נופלים קסאמים וגראדים, אלא פצצות של טונה ופצצות מצרר. שהשיטה הזאת של "צריבת התודעה" שניסינו שוב ושוב לא הפסיקה את האלימות, אלא רק הגבירה את השנאה. אז אם המטרה היא שקט עד הסיבוב הבא ועד הבא ועד הבא הרי שבסופו של דבר לעולם יימאס מאיתנו ויעשו מה שעשו לסרביה ויפציצו את ת"א כמו שהפציצו את בלגרד, אולי באמת ייצרב בתודעה שלנו שאם רוצים פתרון שהנכדים שלנו לא יעמדו באותו מצב כמו של הורינו וכמו שלנו צריך לדבר גם עם החמאס. ותזכורת: הקסאמים לא התחילו עם היציאה מעזה, אלא שלוש שנים קודם. האם הם נפסקו כי היינו שם?
ותפסיקו להתחסד שלאנשי ת"א לא אכפת משדרות כי לשדרות לא היה אכפת כעל ת"א נפלו הסקאדים וכשכל נסיעה באוטובוס בעיר הייתה משחק ברולטה רוסית.
ושוב בעניין המלחמה. אני לא רוצה שמדינת ישראל תהיה אפיזודה חולפת כמו המדינה הצלבנית שהחזיקה מעמד כמעט 200 שנה. האם ההתעצמות שלנו יכולה להיות אינסופית? האם לא יגיע רגע שהערבים יהיה חזקים כמונו? ומה יהיה אז? נגיד תמות נפשי עם פלשתים ונזרוק פצצת גרעין שתחסל אותם ואותנו?
לימין הרצחני וחמום המוח, שלום רב!
אני יפת נפש מהמרכז, ושואלת אתכם, כשילדכם יחזור בארון או נכה או קטוע גפיים, מה תגידו אז? לא די במלחמות? לא הגיעה העת לדבר עם החמאס ולהכיר בו כמו שהכירו בזמנו בערפאת? כמה מוות אתם עוד רוצים? כמה צמאי דם אפשר להיות? וכמה שנאה יש בלב שלכם ליהודים בני עמכם שרק רוצים לחיות בשלום ובשקט? מי רצח ראש ממשלה בישראל, השמאל? לא, הימין הלא שפוי!
אלמוני גס רוח, חכה שיהיו לך ילדים. אני אמא ואני יושבת וכוססת ציפורניים עד זוב דם ולו יכולתי הייתי מוציאה את הבן שלי מהקרבות במו ידי. רק הרס ומוות יש בארץ הזו, והכול בגלל אנשים צמאי דם שכמותך וכמו האחרים שמגיבים כאן. רק מלחמות אתם רוצים. תאבי מלחמה. גועל נפש. תתביישו. להתפלל למען ילדים אתם רוצים? למה לא לעשות משהו כדי למנוע את כל ההרג הזה והמוות המיותר של הבנים שלנו? את זה תשאל את עצמך, מחרחר מלחמות קטן ועלוב. אתה וכל הימניים המתלהמים שחושבים שיש להם מונופול על הארץ הזו. בושה!!!!!!!!! דם ילדינו על הידיים שלכם, בדיוק ככה.
ההתלהמות גואה – חיילים אינם ילדים (וגם לי יש מה להפסיד במלחמה הזו, תתפלאי).
חיילים נועדו להגן על זקנות סיעודיות, על תינוקות יונקים ועל סתם אזרחים.
דם ילדינו על ידינו???
בואי – את מוזמנת לדבר עם החמאס (ועם המפעיל שלו – איראן) וגם קצת להקשיב לנאומים שלהם על ההתנחלות ת"א. צריך לכבד ולהקשיב גם לאויב שלך – הוא מדבר את אשר על לבו, ושם יש התנחלות אחת – ההתנחלות הציונית.
מדוע לא שמענו את הצער הנורא שהפגנת כאן כשירו על ילדים קטנים? האם רק ילדים בוגרים הם סיבה לזעקה?
אין שום שמחה במלחמה, נהפוך הוא. רק מי שהסובלנות שלו מגרדת את המינוס יכול להאשים בכך אחרים.
שבע שנים יורים על ילדים בדרום (הירי ה ו ג ב ר מ א ו ד אחרי ההתנתקות. הוא התחיל אחרי אוסלו) – כנראה שיש ילדים ויש ילדים.
אני בהלם מהמשפט שלך דם ילדנו ,,,,,,
היתי יכול להיות חד יותר איתך. אבל ליבי עליך אם הגעת למצב כזה. מאחל לך שבנך יחזור בשלום. ותהי שקטה יותר.
לא יודעת מה לחשוב, יאוש היא ההגדרה הנכונה
ועוד איזה. מבינה היטב את הייאוש שלך. אין מילים במצב כזה. ולהתפלל זה לא מספיק, צריך גם לעשות משהו.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9081&blogID=161
תושבי הדרום זקוקים לעזרה.
הילדים שללהם מרטיבים כבר שנים, העסקים שלהם קורסים ולרבים אין יותר אשראי בבנק. קשישים לא מצליחים לרדת למקלטים ומצבם מורע מרגע לרגע. ומה עם כל האמהות שהפילו מרוב פחד והזוגות שהתקוטטו והתמוטטו.
יש כאן קישור עם כתובות לעזרה.
מי שיכול לארח ולתרום כסף, משחקים ועוד יבורך.
גם אני לא מאמינה בצבאות אלא באנשים ולב.
במקום שאנשים פותחים אותו יש ישועות בלתי צפויות.
בעיניי הדיונים האלה לא עוזרים.
אילו יריה פה ושם היתה עוזרת — היו עושים את זה. זה לא היה עוזר. חמאס התרגל שרק להם מותר להשתגע ואנחנו מבליגים. מותר גם לנו להשתגע אחרי הבלגה ארוכה כל כך. לי יש קרובים עם ילדים שנפצעו קשה ולעולם לא יחלימו מן היריות האלה שנראות מכאן לא כל כך נוראיות. בכלל למה לכלות את הכחות בלהיות גנרל. בואו ניתן למי שזה תפקידם לחשוב מה צריך לעשות. התפקיד שלנו בעורף זה להרגיע ולחיות. כן, לחיות, בשביל זה המלחמה, שנוכל לחיות.