אני ואימא בבית המשוגעות (הסיפור)

 

לפני כחצי שנה ראתה אור האנתולוגיה "עקלקלות", ובה סיפור שלי בשם "אני ואימא בבית המשוגעות". עכשיו אני מעלה כאן את הסיפור, אבל עדיין ניתן לרכוש את האנתולוגיה היפה הזו. זיכרו שכל ההכנסות הן קודש לעמותת "אנוש". 

 
אני ואימא בבית המשוגעות/ יעל ישראל

אמי תמיד שבה וטוענת שהילד שלי הוא כישוף שהטילה האישה ההיא, האחרת, על בנות משפחתנו – אם אפשר בכלל להתייחס ברצינות לדבריה, שהרי כבר עשרים שנה היא יושבת בסנטוריום הישן למשוגעים, וסורגת את אותה הגרב מכדורי צמר סגולים, המנוקדים פה ושם בכתמי מזון ובקיא הצהבהב של החוסים. היא טוענת שהגרביים מיועדות לתינוק שלי. כבר שנים אני שומעת אותה אומרת את זה. עוד מעט בר מצווה, והיא עדיין סורגת לו את הגרביים הקטנים הסגולים!

   מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את אמי שונאת את מינה. היא אמרה שלמינה יש חיוך חמקמק שמצל על פניה ומאפיל את עיניה, ובכל פעם שהיא צוחקת מתקדרות עיניה וקמטי צחוקה מרצדים ברקים כמו אורגיה של שדונים. בכל פעם שאמי נתקלה במינה עוברת לבדה ברחוב, היא הייתה חוצה את הכביש ויורקת נגד עין הרע. "ההיא" הייתה רבועה ושדיה קטנים ומוצקים ונטולי חלב. אמי הייתה עגלגלה ומלאת חלב ופריון, ובכל זאת קינאה ב"היא". לכי תביני!

   כאשר דיברה עליה יצא קולה צווחני מהרגיל. היא חרחרה כמו משוגעת. בגלל זה אבי לא רצה לצאת איתה לשום מקום. הוא טען שהיא עושה לו בושות. שכשהם הולכים לרקוד או לסרט היא בטוחה שכל אישה בסביבה היא אשתו לשעבר, מינה, ופתאום פורצת על המסכנה בצרחות שמחרידות את האולם. פעם הוא גילה אותה בשירותים של הנשים, חובטת עם ארנקה על ראשה של גברת שחורת שיער, מאשימה אותה בכך שעשתה עיניים לבעלה. "לכי תחפשי את הגברים שלך, יה שרמוטה," צווחה עליה, עד שאבי סחב אותה משם בכוח. בשביל להרגיע אותה הוא קנה לה אסקימו-וניל, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

   אמי הייתה אומרת שאבי הוא בעל למופת… אצל השפנים! ופורצת בצחוק רם. זה היה עוד לפני שאשפזו אותה. אז היא עדיין לקחה אותי לאימא שלה בבית הזקנים, והסבתא, שהייתה צמרירית כמו גביש ספוג גדול, הוציאה ביסקוויטים לחים ומעופשים מתוך פחית תכולת מרגניות, והכריחה אותי לכרסם אותם עד תום.

   עכשיו גם אני באה אל אמי, מדי יום רביעי אחרי הצהריים. אבל את הילד אני משאירה בבית, שלא תביט בו ותירק שלוש פעמים נגד עין הרע, שלא תזכיר לי שוב פעם את מינה שהרסה לה את המשפחה.

   בבית המשוגעים מתנהלות השיחות בשקט לא צפוי. אמי נחרדת למשמע קולה של הזקנה מחדר חמש, שצועקת משם משהו בלדינו ומחרידה את תנומת החוסות. מיד ממהרת אמי למקרר הקטן שלה, פריג"ידר ישן ובטנוני, ובתנועות נמרצות שמבריחות ממנה את הפחד היא צוררת עבורי בשקית ניילון כתומה כמה קלמנטינות, אשל שהיא שמרה כל השבוע עד שהחמיץ, ביצה קשה וסדוקת קליפה, וגם עוגת שמרים ממולאת בפרג ותפורה בדוגמה של אוזן המן שאפתה הטבחית התורנית לכבוד החג.

    "ואל תשכחי להחזיר לי את השקית," היא מציינת בנימה עניינית, כאילו חתמה זה עתה על עסקת נשק גלובלית, כורכת את הביצה בשתי שקיות ניילון, שקית בתוך שקית, ליתר בטחון. כהרגלה מדי שבוע היא לא שוכחת להזכיר לי להסיר את הכישוף שהטילה מינה על בנות משפחתנו.

    "אחותך העקרה, מאיפה זה בא לה, מהמשיח? והילד הדפוק שלך מאיפה? אדיו סנטו!" היא מטיחה בהתרסה, סופקת כפיה ומכסה את עיניה כנושאת תפילת שבת. בתום הטקס הקטן היא מקנחת בברכה השבועית הקבועה: "תשמרי על עצמך," ומצווה: "ואל תשכחי לשים שקית שום ליד המיטה שלו!"     

   "זה כבר לא יעזור לו," אני משיבה לה בגיחוך עקר, אבל אין כל סיכוי שהיא תבין את הבדיחה.

    "נו איי מאויו," היא מוחה, "אין טיפת שכל." ולצורך העניין היא מדגימה את אי שפיותי בשתי אצבעותיה לצדי הרקות, בתנועת הברגה כפולה.

   בחוץ, אני משליכה את השקית הדביקה לשקית האיזבל הכתומה של העירייה, זו המאוירת בחתולי אשפתות שחורים ומפחידים. תחושת סיפוק ממלאת אותי. לאט לאט גם אני הופכת כמוה, מטורפת ונקמנית.

     כאשר אמי הגיעה לגיל שלושים היא התחילה לדמיין שמינה עברה לגור בתל אביב בעקבותינו, רק בשביל למרר לה את החיים. היא מצאה רמאית קטנה ברחוב ש"ץ, שהעלתה למענה את רוח אביה המת, בעל מפעל לסוכריות בתורכיה. אמי שאלה אותו למה מינה רודפת אחריה. עד היום היא זוכרת לאביה את העובדה שמכר למינה סיגריות, הרבה אחרי שהגט כבר ניתן ועוד בברכת הרב, ואבי נשא את אמי הפורה והעביר אליה את זרעו הפורה ליצירת הפרחים הקטנים, הלא רצויים, שהיינו.

   את כישופיה של "ההיא" התירה אמי בטקסי הסיאנס בביתה של הרמאית מרחוב ש"ץ. היא התחננה לאביה למחול לה על שהתנכרה לו לפני מותו, והכול באמצעות הלדינו המשובשת של מגדת העתידות. היא ביקשה מהבריטון המיובל והצרוד של רוחו המרחפת בחדר המעוטר גובלנים, להבטיח לה שיסלק את מינה אחת ולתמיד מחייה ומחיי בנותיה, כפרותיה.   

     בארון המתכת האפור שלה בסנטוריום, לצד תרופות לחיזוק הלב וערמת עיתונים ממורטים בצרפתית ("פארי מאץ"","מאדמאוזל" ו"אל", שאני מביאה לה מדי חודש), היא שומרת קבוצות תלתלים עבשים של שלוש כפרותיה, בשקית בד קטנה, סמוך לצרור פרחי לבנדר ולשיני החלב הראשונות שלנו.  

   "אין דבר, אל תלכי להתיר כישופים, מעליש. אחרי שהרסת לי את החיים," היא נואמת בתוכחה, בחיך חסר שיניים מלא בגויאבות מעוכות, "תהרסי גם את החיים של הילד שלך. טוב את עושה. אדיו סנטו!"

   חניכיה המודלקים מגירים את המיץ הארומטי של הגויאבות, בעודי מקריאה לה לאט-לאט, כדי שלא לייגע את זיכרונה הנרפה, קטע מעמודי אסונות הטבע בעיתון. איך כמה אנשים בגוואטמלה-סיטי נקברו מתחת למפולת אדמה למשך חודש שלם, וכיצד אחת מהם, אישה המטופלת בתינוקת בת חודשיים, הקיזה את דמה והזינה בו את התינוקת: טפטפה לפיה של הפעוטה טיפות-טיפות מהדם הסמיך, עד שהתינוקת שבעה. ואיך אחר כך הילדה התרגלה לאכול רק מזה. לא הסכימה לינוק שום דבר אחר, אפילו לא את החלב מהפטמות של האימא.

   רק דברים כאלה היא אוהבת לשמוע. אז, עלי לנקות לה את הפה ואת הלחיים המדולדלות, כמו לתינוקת ענקית, אומרת לה: "פויה, לכלוכית."

                                                  ***

"לכלוכית, תראי איך שאת נראית. תסגרי את הרגליים, ילדות לא יושבות ככה," נוזפת בי אימא. גופה, בחלוק פרחוני מסריח מטיגונים, נשען על הכיור. היא מקלפת תפוחי אדמה וגזר לסלט המיונז של יום חמישי. "בנות יושבות כמו ליידי"ס, כמו מלכת אנגליה… ואבא שלך עוד לא חזר. הוא חושב, המלעון, הבן נעוות המרדות, שאני לא יודעת אצל מי הוא מסתובב."

   על שולחן הפורמייקה הצהוב אני משלימה את גופה הלא פרופורציונלי של בובה עשויה עיני גזר ושיער תפודים, זרועה מגובסת בסד עשוי מתרמיל אפונים. אימא שואלת אם לשמור לי בצד קצת תפוחי-אדמה וגזר כמו שאני אוהבת, בלי הרוטב השמנוני השנוא עלי, וכאילו מרשלנות פוצעת את אצבעה בשעה שהיא פותחת את קופסת השימורים. הדם שמטפטף לה מהאצבע מצייר מפרצונים שמנוניים כמו נפט על רצפת הכיור. היטב אני מכירה את התרגילים האלו שלה. יהיה לה על מה לבכות לו כשיחזור.

   כשהוא חוזר, הוא שורק את השריקה המשפחתית, קטע הפתיחה מ"הבה נגילה", אות מוסכם לאיסוף בני משפחה תועים באירועים המוניים. בידיו, משני צדי הגוף, סלים שתפרה אימא משקי יוטה ישנים, מלאים בירקות שהוא קנה בשוק. אנחנו רצות אליו בטור ספרתי: הגדולה בראש, והכי קטנה, זו אני, בירכתיים, עוזרות לו לסחוב את הסלים בעוד שאימא מתחפרת ליד הכיור ומחמיצה פנים בהפגנתיות. כשייכנס, היא תבלוש בדשי חולצתו בהבעת גועל נפש, ובאצבע איסטניסית תשלה שערה מאריג הז"קט. אז תבחן אותה מול האור בארשת ניצחון, ופניה יתעוותו ויקבלו בחזרה את הבעתן המזוכיסטית הרגילה.

 

                                                    ***                                                   

אבל כשאמי סיפרה וסיפרה על "ההיא", עד שכמעט עשתה לנו חור בראש מרוב דיבורים, היא לא טרחה להסביר לכפרותיה הקטנות מיהי בדיוק "ההיא". וחוץ מזה, דחילק אישה, למה בכלל לספר, למה ללכלך? סתם ככה סיפרה, בשביל לשפוך הכול בפרצוף בלי לעשות חשבונות. כמו שאוטו זבל שופך אוטומטית את כל החרא של העיר לתוך המזבלה.

   תמיד התלוננה ש"ההיא" מתאבלת עליו לפחות כאילו הייתה ארוסתו הרשמית. אפילו ללוויה שלו לא התירה לה להגיע. במשך שנים שיחדה את השומר התימני, זה שעד היום יושב ליד הכניסה הצפונית, חמוש בעלי גת ותרמוס עם תה לואיזה ממנו הוא מציע גם לאבלים, והורתה לו לא להכניס את הנגרה. והכי חשוב, בשום פנים ואופן לא להניח לה להתאבל על הקבר שלו.  

   עד היום היא שולחת אותי לקבר שלו, להחליף את הפרחים בצנצנות המוכתמות ממלח ומכלור. "תשימי הרבה מים וגם כמה טיפות אקונומיקה," היא מצווה, "שלא ינבול מהר. ושלא תעיזי לתת לה להתקרב לקבר שלו, את שומעת?" שוכחת ש"ההיא" מתה כבר לפני שנים.

   רבוצה על פיסת הדשא הנבולה ברחבת הכניסה של הסנטוריום, כמו דינוזאור מעידן המזוזואיקון, היא קוטפת פרחים וממוללת אותם בתנועות מהירות, עצבניות, כשולחת איתות מורס חפוז לדרי החדרים הפונים לחזית, יושבים במרפסותיהם ובוהים בנו במבט מזוגג השמור רק לטלוויזיה. מה להם ולפריחת האביב המוקדמת! ואז בא טקס הפתיחה המזוכיסטי. כל שבוע אותו הדבר: "כבר שלושה שבועות לא באת! ושום מכתב, שום טלפון. תתביישי לך. כמו אבא שלך יצאת!"

     "לא נכון אימא, באתי שבוע שעבר, כבר שכחת?"

      "מה זאת אומרת שכחתי?! לא שכחתי כלום. תפסיקי לבלבל ת"מוח ותני פה יד בסריגה, שיהיה לבן-פורת-יוסף שלך משהו חם ללבוש. אני מכירה אותך, מלבישה אותו בגדים של שכונת מחלול… אח, את זוכרת את מחלול? הייתה לי שמה חברה, לואיזה. למדה איתי באליאנס לפני שעברה לתל אביב עם בעלה המנוול, זה שמכר שטיחים תורכיים מזויפים בשוק."

   "מה זה קשור, אימא, מה זה קשור לעזאזל?"

    "את אל תגידי לי מה זה קשור!"

   רגע לאחר מכן היא גוררת אותי לחורשה הסמוכה, לקטיף הזיתים השבועי. החורשה מלאה עצי זית עתיקים, בעלי גזעים מוכתמים ומחורצים כפניו של אינדיאני זקן. אימי סוחטת את שארית פרי הבוסר המידלדל מן הענפים, ומכריחה אותי לקחת בשקית הביתה. "תשימי עם הרבה מלח," היא מורה, "יהיה מוכן עד פסח."

     אני יושבת בצד, נותנת לה לסיים את הקטיף העקר שלה, עקר כמו סוודר הלילך שהיא סורגת לבן שלי כבר שלוש עשרה שנה, עקר כמו בנותיה. תוך כדי אני מביטה בתשומת לב בענפים המישירים עלים מיותמים אחרונים מעל השלד הקירח. בקרוב תפרוץ כאן פריחה היסטרית, היא תקבל את האלרגיות שלה, והמצב בינינו רק ילך ויחריף.

   "היא רימתה אותו מההתחלה, הנגרה, כישפה אותו!" היא קובעת בנצחנות ילדותית על הספסל הקבוע שלנו. עם תום מטח התלונות הקבוע על מינה היא מוצצת זית שחור בלשון גרגרנית וממשיכה באותו קול תלונה מתמשך: "אוףףף, את רואה? עכשיו אני צמאה. לכי תקני לי משהו לשתות."

   אני מוציאה מהסל תפוזים של סוף העונה שקניתי אצל רוכל אחד, קמוט פנים, מחוץ לסנטוריום. מיד מוצף החדר בריח של סתיו: ימי ראשית בית הספר, עטיפות של ספרים וקלמרים חדשים, ריחם הטוב של ילקוטים חדשים מעור, שיער חפוף וסוודרים עם ארומת נפטלין, וריח זיעתו של עידו, הילד שישב לידי בכיתה אלף וגנב לי את המחק הוורוד, הריחני, החדש, עם ציור הפרפר, ואימא סירבה לקנות לי חדש כי טענה שאי אפשר לסמוך עלי יותר.

     אני מקלפת לה תפוז, צופה בה כשהיא תולשת ממנו את העורקים הלבנים, מפשיטה באיטיות את הקליפה השקופה, ורק אז מוצצת בריכוז ובתאווה את התוך. אחר כך היא לוגמת את אוויר הסתיו ומציינת לעצמה: "אוח, זה טוב… כל כך חמוץ, שורף את הלשון. אה-מחייה!" 

   "שתזכי למצוות," היא אומרת לי אחר כך. ואני נושמת לרווחה: סוף-סוף היא מרוצה.

    "אבל מה היה הטעם לרמות אותו? הרי היא ידעה טוב מאוד שהוא יגלה מיד אחרי החתונה," אני מזכירה לה, מנסה לייצג את קול השפיות במקום שבו שפיות היא מילת גנאי איומה.

   אבל את אמי קשה לשכנע. היא ממשיכה להתעקש על גרסתה.

   "ובעד זה," היא מוסיפה בנצחנות, ""ההיא" שמה עלייך כישוף שיבוא לך כזה ילד, שאני מאחלת רק על הראש של השונאים שלי. ושהאחות שלך הגדולה המסכנה עוד אין לה שום ילדים, קשורה הרחם שלה, קשורה. ושהאחות השנייה שלך הלכה לאיבוד בג"ונגל של הקופים או של השד-יודע-מה, אדיו סנטו, ולא בא לה על הלב להתקשר לאימא שלה הזקנה… ועכשיו תפסיקי לנדנד, תני פה יד בסריגה."

     לאחרונה שמתי לב שבובת הסמרטוטים שהיא תפרה פעם בחוג ריפוי בעיסוק, "בשביל הבן-פורת יוסף שלך," נפערה בבטנה. כמו נחשים משתלשלים מתוכה גרבי ניילון קרועות בכל מיני צבעים. מעניין מיהן הנשים שפסעו בהן פעם, טופפות על עקבים גבוהים לפגישות בהולות בקפה השכונתי, מסתירות מאחורי משקפי שמש ענקיות עיניים טרופות עם עיגולים שחורים, והכול בשביל לברר בקול נרגש, פעם-אחת-ולתמיד, את כל מה שטעון בירור, עד לרנדבו המבוהל הבא, אחד מיני רבים, עם המנוול הבוגדני, שובר הלבבות… יומיים לאחר מכן.

    אני מבקשת ממנה לתקן את בטנה של הבובה. לפעמים אני מבקשת ממנה לעשות למעני עבודות תפירה קטנות: תלאים, תך מכליב, תפר נסתר. יש לה לאימי סבלנות לדברים האלה. סבלנות שאף פעם לא תהיה נחלתי. גם לסרוג היא סורגת למעני. משאילה זוג מסרגות מעוקמות מאחת החוסות, מעלה עיניים על מסרגה מספר 2, ומנסה ללמד אותי את רזי המלאכה. כבר שנים אני מסרבת ללמוד.

   "בשביל מה?" אני אומרת לה, "הרי יש לי אותך."     

    "אבל לכמה זמן?" היא עונה בטון ממזרי, "אה? לכמה זמן? זאת השאלה!"

   בשביל משוגעת, ההיגיון פועל אצלה בכלל לא רע. את מינה היא שלחה לקבר עם זר כריזנטמות, ובירכה הגומל על שסוף-סוף נפטרה ממנה. תמיד היה לה מוח מעשי, לאימא שלי, אני לא אומרת שלא. "שלח לחמך על פני המים" היה המוטו שלה בחיים. אבל כל זה קרה, כל עוד היא הייתה בחוץ והיה על מה לדבר. מאז שהיא בפנים, היא הבינה שכבר לא יעזור לה להיות נחמדה לכולם: ממילא לא תקבל שום דבר בתמורה. מוח מעשי, כמו שכבר אמרתי, בהחלט יש לה.

   "תעשי מצווה ותביאי את הבגדים של האיג"יקו שלך, אני כבר יתקן הכול. אם נחכה שאת תתקני, יבוא המשיח," היא פוסקת בקנטרנות. אבל מיד מתרככת ומתפייסת: "כבר סיפרתי לך איך הדודה שלי עליה השלום טיה רשל הייתה מלמדת אותי תפירה? איך היינו יושבות בבית שלה שהיה ממש מתחת לשלנו… את זה שחיינו כמו כלבים על הגג שלהם ברחביה, בזמן שהם היו גרים כמו פרינסס גרייס ובעלה, עם חימום מרכזי ולקרדות על השולחן עד שבא להקיא, את זה כבר סיפרתי לך? 

    "טוב, אל תתעצבני איז"ה, בתי, את לא מצפה ממני לזכור מה סיפרתי לך ומה לא. אז זה היה ככה: כל יום אחרי שחזרתי מאליאנס היא הייתה מראה לי איך קודם לעשות גזרה על נייר עיתון, ואיך אחר כך לתפור במכליב, ורק בסוף לגמור את הכול בתפר יפה-יפה, קטן-קטן. וזה עוד הרבה לפני שהייתה לי המכונת תפירה של זינגר. ואיזה שמלות יפות תפרנו אני והטיה, אה, איזה יפות? תשאלי איזה שמלות."

   אני נכנעת: "נו, איזה שמלות, אימא?"    

     "הו-אה, בחלומות שלך לא ראית כאלה שמלות! הכי יפות בעולם. שמלות עם דנטלים והרבה כיווצים בטליה, כמו שהלכו הכוכבות הכי הגדולות של הוליווד. או-הו, איזה שמלות תפרנו! כמו של ג"ין הארלו, כמו של גרטה גארבו, כמו של ריטה הייוורת". וחצאיות וחולצות גם כן תפרנו. והכול בשביל הטיה. בשביל שתצא עם הטיו לסינמה ולבית קפה ולמועדון לילה, ותיראה כמו הגברות המגונדרות מרחביה. ורק חולצה אחת, רקומה, יפה-יפה, היא הסכימה לתפור בשבילי…

    "אל תשאלי איזו חולצה, משהו-משהו! עם מחשוף גדול מקדימה, רקמה אז"ור בשרוולים ושרוכים מקטיפה אדומה בגב. הטיה מצאה את המודה בז"ורנל שהיא קיבלה מהדודה אנייס, שגרה בפריז עם החתן העשיר שלה, מה שהיה מוכר יהלומים מזויפים לגויים. וככה תפרנו ביחד. "אבל את הבד," אמרה הטיה, "תבקשי מאבא שלך הקמצן. שיקנה מהרוכלים של מחנה יהודה, יוצא יותר בזול." ככה היא אמרה, הטיה. שחס ושלום לא תבזבז עלי קצת בד מהשמלות המגונדרות שלה. את יודעת כמה שמלות היו לה? שבעים. ספרתי. שבעים שמלות! שככה יהיה לי טוב."

    "אני הולכת למטבח לבקש כוס קפה. את רוצה?" אני קוטעת אותה, מנסה להפסיק את שטף דיבורה. כשהיא מתחילה לדבר על הטיה והטיו, אין לזה סוף.

      "מה?" היא מחזירה בפיזור נפש, "קפה? לא, לא קפה. לא צריך שום דבר… טוב, אולי קצת קוניאק… יש להם פה קוניאק? הכי טוב תביאי ערק."

    אני נדהמת. "מה, הם מחזיקים פה משקאות חריפים?"

    "לא שאני שמעתי," היא עונה בפיזור נפש, ומבלי להקשיב ממשיכה באותו שטף שבא כמו מתוך הזיה: "וכשאנחנו היינו עובדות ביחד, היה טיו דוויד בא הביתה מהבנק אנגלו-פלסטינה, איפה שהוא היה עובד פקיד גבוה. והטיה הייתה רצה לחמם בשבילו את הכיפטיקס לארוחת ערב, אפילו שזה לא היה יום שבת, סתם יום רגיל…

    "ככה הטיה הייתה הולכת לבשל ומשאירה אותי לבדי עם הטיו, אפילו שאני הייתי מתחננת אליה שלא תלך, שתישאר איתנו עוד קצת, ונהיה כולנו ביחד, יעני פמיליה, חחחחחח. אבל הטיה הייתה כועסת עלי ואומרת שאין לה זמן בשביל השטויות שלי, שאפסיק להתפנק כמו תינוקת, והייתה רצה למטבח, לבשל לטיו את המטעמים הכי טובים בעולם… הייתה יודעת לבשל טוב-טוב, הטיה. אפילו היום בא אצלי הריר בפה כשאני נזכרת בבישולים שלה."

   אני מנסה להשחיל מילה: "רוצה עוגיה? אני יכולה לבקש במטבח." אבל מיד אני נזכרת בשקית הוופלים שהבאתי מהבית. ופלים בטעם שוקו, ושקית נוספת בטעם לימון. פתאום נורא מתחשק לי לכרסם אותם ולראות כיצד גופם המוארך מתמוסס בקפה כמו מפלצות ענקיות, רק בלי ידיים ורגליים, גם בלי תווי פנים. אבל אימא בשלה, ממשיכה לדבר.

   "ככה היא פינקה אותו, הטיה רשל. כומו שמפנקים כוכב קולנוע, כומו מלך אנגליה. כומו האפיפיור. ובזמן שהטיה הייתה במטבח, שמה על הפתילייה את החמינדוס להתחמם טוב-טוב, היה טיו דוויד יושב איתי ומקריא לי מהעיתון סיפורים בספניולית ובצרפתית ומחבק אותי חזק-חזק, והידיים שלו היו מטיילות לי על כל הגוף בזמן שהיה קורא, והיה אומר לי: "אוך, צ"יקיטיקה, אוך, ארמוזיקה," בקול רך-רך כזה, כמו של חמאה במחבת, והיה מלטף לי את הפנים ואת הראש ואת הגוף, ואני הייתי מתביישת ומסמיקה ומבקשת מהטיו להפסיק לגעת לי. אבל הטיו לא היה מוכן לשמוע…

  "ובדיוק באותו זמן הייתה הטיה קוראת לו בקול כמו של מלאכים: "דווי, מון שרי, ווין… ווין אה טאבל, שרי, בוא לאכול." יעני מתנהגת אליו כמו מטרסה, לא כמו האישה שלו. ככה הייתה מפנקת אותו, טיה רשל. ומתפנקת, בדיוק כמו שחתולה בוכה ומתפנקת, כשהיא רוצה, את יודעת… חתול. וכשהטיו לא היה עונה לה מיד, כי היה עסוק, את מבינה… ב… לפנק אותי… היא הייתה מזמינה אותו לשולחן במילים מתוקות כמו חלב ודבש… ואותי הייתה שולחת הביתה לאכול לחם ובצל, כאילו שאין להם מספיק אוכל גם בשבילי."

     בסנטוריום יש פינה בגן שהיא אוהבת לשבת בה: בצל העצים, במקום שבו אפילו את הוואדי לא רואים. מעצי הזית היא קוטפת עלים וממוללת אותם בעצבנות באצבעותיה שחורות הציפורניים, עד שריח חריף של זיתים מתפשט באוויר. מהענפים היא קולעת זרים ארוכים: מחברת עלה לעלה כמו מחרוזת פרחים, ומצמידה לחזי כמו שבני הוואי מקדמים בהם את פני הבאים אל האי.

   בכל ביקוריי היא מפקידה בידי שקית ניילון מקומטת שגנבה מהמטבח, מתחת לאף של הפרסונל. בתוך השקית יש הררי זיתים ירוקים, כולם בוסר. היא משביעה אותי לכובשם למענה ולהשיבם מוחמצים בפעם הבאה. כשאני מזכירה לה שרק בשבוע שעבר היא נתנה לי שקית כזאת, ושרק אלוהים יודע כמה שקיות כאלה יש לי בבית, היא משיבה בהמהום: "הפעם תעשי עם הרבה לימון ושום… ושיהיה חריף!" היא מצווה, ומעווה את פניה בהגזמה: "לא כמו הפיכסה שנותנים כאן. אמרתי לזיווה, זאת התורנית התימנייה הקטנה מהעבודה סוציאלית, שבאה פעם בחודש בשביל לבדוק מי התפגר ומי עדיין לא זכה לביקור של היתברך-שמו – שאני מהזבל שנותנים כאן לאכול מקבלת אולקוס. לא רוצה צנימים ולבנייה, לא רוצה פירה ושניצל! רוצה לחם וזיתים, ככה אני אמרתי לה. לחם וזיתים ערבים דפוקים. כמו שהיינו אוכלים בילדות.

   "אבא שלך," היא נזכרת, "היה אוכל את זה יום-יום. היה כובש אותם בעצמו. לא סמך על הסחורה של הערבים, מה שקונים בשוק מחנה יהודה. היה אומר שהם משתינים לתוך הסחורה, ושבגלל זה הזיתים מקבלים טעם מר. בגלל זה הוא נהיה "ציוניים כלליים", האבא שלך, בגלל השנאה שלו לערבים. ואיזה חשדן גדול הוא היה! כשפגשתי אותו לא האמנתי: בפעם הראשונה שנכנסנו לדירה שלנו, ששכר בשבילנו הדוד שלי מואיז עליו השלום, הוא בדק את כל הבלטות. עבר בלטה-בלטה עם פטיש ואיזמל. אמר שאולי ימצא שם כסף, או חס וחלילה נשק מהסליקים של ההגנה."

  פתאום, כמו נזכרה במציאות של גינת הסנטוריום, ביום קיץ מעיק שמכביד על הגוף בענני לחות, היא שואלת, תמיהה גדולה בקולה: "איפה שמת את כל הכסף שהשאיר לך אבא? תשמרי טוב-טוב על הכסף שלו. כל החיים שלו הוא עבד כמו חמור בשביל שיהיה לכן מספיק כסף."

   "מה קרה? איזה חג היום? מה התחלת להגן על אבא?" כך אני, בטרוניה.

   "את שלא תדברי ככה על אבא שלך! היה איש טוב אבא שלך. לקח אותי מהצריף של אבא שלי על הגג ועשה אותי מלכה. אם הייתי נשארת שמה עוד רגע אחד הייתי קופצת… אבל אבא שלך היה ג"נטלמן, ואת זה אני ידעתי ברגע שנתתי את ההסכמה שלי להתחתן. תראי מה זה, אפילו את המינה שלו, הנגרגורה-אוגורסוזה, הוא הציל מחיים של כלב. היה לו לב זהב, לאבא שלך, אז את שלא תדברי עליו כמו פושטקית! עכשיו לכי תביאי עוד שקית מהפרסונל. תגידי לברכה שלוסי ביקשה בשביל הזיתים… נו, יאללה, למה את מחכה, למשיח?"

    שבוע לאחר מכן אני מציעה לה לשחק דמקה. אני מסיעה בחמת זעם את השחור שלי אל הלבן שלה. אמי מתמהמהת. רואים עליה שהיא חושבת. על מה בדיוק, זאת השאלה: המהלך הבא שלי או שלה?  

   "נו," אני מזרזת, "מהלך שלך."

   "פסנסייה," גוערת אמי, "פסנסייה. סבלנות. עוד לא שמעת שהחיפזון מהשטן?"

   "ומי גילה לך, השטן בכבודו ועצמו?"

   "מה אתם אומרים על זה?" קופצת אמי על המציאה. "אני יושבת לי פה וסורגת את אותו הסוודר כבר עשרים שנה, סגורה עם כל הלוקורות, המשוגעות, כשכל הזמן הלוקורה האמיתית זאת את!" אומרת ובולעת לי שלושה שחורים במכה.

   "תבלעי, תבלעי, למה לא, שיהיה לך לבריאות." אחר כך אני שואלת אותה: "את כל הזמן מתלוננת על הנגרה השחורה כזפת. את לא חושבת שזאת בעיה שלך שלא הצלחת להחזיק בו?"

   "אטיו, איך זאת מדברת!" מתנפחת אמי על כסאה וחורקת בקול נוזף של מחנכת. בשנייה הבאה היא אוכלת לי את שארית השחורים שנשארו מיותמים על הלוח. "אני הבאתי אותכם וזה מספיק. אני את התפקיד שלי עשיתי!" בגרון ניחר היא מוסיפה: "זה הוא שלא מילא את התפקיד שלו!"

   אבל איזה תפקיד זה בדיוק, את זה היא כבר לא הסבירה. האחות התורנית נכנסה, תמכה בה שתקום ולקחה אותה לבדיקה. בזמן האחרון לחץ הדם שלה נמוך באופן חשוד: היא תמיד מתעלפת.

   לפני שיצאה, נתמכת בידיה הכבדות של האחות המצחינה בבתי שחיה מכתמי זיעה ישנה, הפטירה אימי ביובש, כאילו לכיוון שלי אבל בעצם לעצמה: "תעשי מצווה לאישה זקנה ותביאי בקבוק ערק פעם הבאה."

   "מה, לא הבאת לי בקבוק ערק?" היא בוכה בשבוע שלאחר מכן. "ביקשתי ממך, לא?" היא מתפוצצת מעצבים. "כמה פעמים ביקשתי ממך, ואת כלום, קיר. בשבילך ביזבזתי אחר צהריים שלם בריב עם הגברת חווה, בשביל שתיתן לי לטלפן אלייך ולהגיד לך. ככה זה, כפוית טובה. בנות גידלתי ורוממתי והן פשעו בי, ככה היה אומר אבא שלך. מאיפה, מאיפה באה לי מפלצת כמוך?!" ותוך כדי דיבור היא בולשת במהירות בתיק שלי, לבדוק אולי בכל זאת הבאתי משהו. "מה, באמת לא הבאת כלום?" בתדהמה, בחוסר אמונה, באכזבה של ילדה קטנה.

   כלום, בדיוק. זה מה שמגיע לך.

   אבל לא אמרתי לה, לאימא שלי. כמו אמי אני, אם כן. אילמת. את חייה במחיצת אבי היא העבירה באילמות. מקסימום הרשתה לעצמה יבבות חטופות ליד החלון בחדר השינה וכמה חרפות רפות שהוא בקושי שמע. אבל מאז שהיא כאן, במעון – נפתח הסכר! זאתי פותחת ג"ורה על כל מה שזז. מאשימה את חברותיה לחדר בגניבה ובריגול, בריגול-נגדי, בהלשנה, אספיונז" וסאבוטז". מאשימה את מינה בשרשרת האשמות שאין להן כל שחר. מאשימה את אבי בתלונות מצוצות מהאצבע, כאילו שהוא עדיין חי וקיים, נושם ומתנועע, ומסוגל לענות לה, לענות אותה, אולי אפילו להחזיר לה את וסתה. מאשימה את אחיותיי שהן מוגות לב וכפויות טובה משום שהן אף פעם לא באות לבקר. מאשימה את מסעודה, המבשלת התורנית הרחומה, שהיא מרעילה לה את התה. ולסיכום מאשימה אותי שאין לי בעל שישמור עלי, "שאלוהים ישמור, קירידה, תעשי טובה ותתחתני כבר!" ולא עוזרים לי כל הטיעונים שאני מגייסת כדי להסביר לה שאין שחר להאשמותיה, וחוץ מזה, שאני גם לא מתה להתחתן.

   "שקודם תודי בזה שהרסת לי את החיים," היא מתפרצת, "שלא התחתנת, שהבאת ילד לא חוקי, ועוד שיצא לך ילד דפוק! רק אחר כך נדבר."

   אבל מיד אחר כך היא נפנית בפנים נפולות לארון המתכת, מרשרשת בכוונה איזה חצי שעה בניילון ישן, ובסוף מוציאה ופלות ישנות ומסריחות מסולר או משמן מכונות, קשה לזהות את מקורן, ותוחבת לי בארשת נרגנת לתוך היד: "נה! קחי, תאכלי קצת, לא יזיק לך. את נראית כמו מקל של ארטיק. כמו מוזלמן. איפה שהיו היימח-שממים, הנאצים. איפה שמתה הדודה שלי, המסכנה, טיה אירנה, אלוהים ינקום דמה."

   מיד אחרי שאנחנו מחסלות הכול, לא משאירות אפילו פירור לרפואה, היא פותחת בגערה ארוכה: "ותשאירי משהו לאיזיקו שלך, את לא חייבת לזלול הכול! חוץ מזה תיזהרי שלא תשמיני."

      "רק לפני רגע אמרת שאני רזה כמו מקל," אני מנסה את הודו רוממותו, קול ההיגיון. לכי תדברי עם משוגעות.

    "את יודעת מה אמרה לי האחות?" היא ממשיכה אחר כך, כבר מפויסת, בקולה סיפוק גדול, שנובע, קרוב לוודאי, מעליית אחוזי הסוכר בדמה, ולאו דווקא מקורת רוח פתאומית הנובעת מקרבתה לבתה-מכורתה.

    "אמרה המלעונה, הבת נעוות המרדות, שהלחץ דם שלי השתפר. אמרה שכבר אין לי היימח שמו ויאבד זכרו, זה המה שמו, הכולסטרול. ירד כמו פחדן. בצ"יק צאק ירד. ועכשיו הוא למטה, עם המכנסיים נופלות מהטוסיק ובלי תחתונים. כמו פחדן. איזה ממזר! ועוד אמרה, הפוסטמה אוגורסוזה, שאני יחיה עד מאה ועשרים, וגם אז יישאר לי לתת עודף. נו, מה את אומרת עלי עכשיו?"

 

                                                  * * *

 

הסיפור "אני ואימא בבית המשוגעות" פורסם ב-2008 באנתולוגיה "עקלקלות" בעריכת אילן בלום, בהוצאת "ספרא" בשיתוף עם עמותת "אנוש".

 

אך למעשה, הוא פרק מהרומן "האלילות" שטרם ראה אור.

 

                                              

והנה העבודה היפה של נולי עומר מכריכת הספר: