איך נעשיתי "שמאלית יפת נפש עוכרת ישראל"

תתפלאו, אבל אני, שמותקפת לעתים בתואר הנ"ל כשאני מעזה להגיד את אשר על ליבי – וזה הרי תמיד מתנגד לקונצנזוס, הייתי בנעוריי ימנית קיצונית. אפילו לי קשה להאמין בכך כשאני נזכרת כיצד ניהלתי שיחות חורמה עם אבי איש "חירות", ליכודניק שרוף, שאז היה לדעתי יוני מדי בדעותיו.

אני גדלתי בבית "ציוני כללי". זו התנועה שאבי השתייך אליה בשנות החמישים-שישים, אולי מכורח. הוא לא היה פועל כמו שהמדינה עודדה אז, אלא "קפיטליסט מסריח", בעל עסק והון קטן, ולכן לא יכול היה להירשם ולרשום גם אותנו לקופת החולים של ההסתדרות. מדהים לחשוב כמה מסוגרת ועוינת הייתה אז תנועת העבודה כלפי מי שלא השתייך לפלג "העובד". אז אנחנו הצטרפנו לקופת החולים של הציונים הכלליים (כיום קופ"ח מאוחדת).

כך קרה שהוא גם הצטרף לתנועה מבחינה פוליטית, עד שבשנות השישים היא התאחדה עם "חירות" בראשות מנחם בגין. אבי היה ליכודניק נאמן, ובבחירות נהג תמיד לשבת בראש ועדת הקלפי באזור מגורנו, כי ראה בזה חובה אזרחית ותנועתית.

ואילו אני, בנעוריי בקעה מתוכי מפלצת ימנית מפחידה ביותר. היו אלה ימי פינוי ימית, השלום עם מצרים ועוד, ואני שרק שנה הייתה ביני ובין גיל 18 הנכסף, לא יכולתי לצערי הרב להצביע בבחירות המהפך של 1977. לו הצבעתי, מי יודע אולי הייתי מצביעה הכי ימין שאפשר. אולי לרב לווינגר.

הייתי מתווכחת עם אבי החירותניק שהמדיניות של הליכוד איננה מספיק חזקה, עם הערבים הרי צריך רק יד חזקה, ואפילו אבי שלא האמין בערבים כי טען שחבריו הערבים תקעו לו סכין בגב כששרפו את חנותו במרכז המסחרי בירושלים, אפילו הוא היה מתון ממני, וחשב שלמרות הכול, למרות האיבה ההדדית, יש לחתור לשלום.

אבל אני לא יכולתי להשתלט על רגשות השנאה שהיו בי כלפי אויבנו. פעם יצאתי לדייט עם בחור שהכרתי בטלפון, והוא נבהל כשבמשך כל הפגישה הרצתי לו בלהט על מה צריך לעשות עם הערבים. ההוא רצה למזמז אותי, ואני נשאתי נאומי שטנה חוצבי להבות למרבה אימתו.

אני לא ממש זוכרת מתי ואיך חל המפנה, כיצד עשיתי מהפך של 180 מעלות בדעותיי הפוליטיות. אני חושבת שזה קרה בצבא, כשבעקבות מחשבות רבות פתאום עלתה בי חמלה על הצד השני.

פתאום הבנתי, לא יודעת אפילו איך זה קרה, שלמרות האיבה, ודווקא בגלל השנאה, עלינו לעשות שלום. בעוד שלפני כן ראיתי בערבים רק אויבים שיש להשמיד, אנשים נטולי פנים, פתאום התחלתי להרגיש שגם הם, הפלא ופלא, בני אדם, וגם להם יש זכויות. ונכון, חלקם ממש לא אוהבים אותנו בלשון המעטה, אבל אין בררה, אם רוצים לחיות כאן הרבה שנים ולא שהאחרון שימות שיכבה את האור, חייבים לחתור לשלום בכל דרך.

אני חושבת שמשהו התרכך בגישה האנושית שלי כלפי אנשים אחרים. בכלל, משהו השתנה בגישה שלי לבני אדם באופן כללי, ועם השנים אני הולכת ומתרככת במקום להתקשות ולהסתאב ולהתנוון. איני רואה בזה יפיופיות נפש, אלא צורך אנושי, אפילו יותר מחובה אנושית, לגלות רחמים כלפי העולם, גם כלפי אנשים שמפניהם אני פוחדת, כמו אויבנו הערבים.

וכעבור שנים ספורות מן המהפך הפוליטי הזה, כאשר התחלתי להאמין באלוהים,  גישתי אפילו התרככה עוד יותר, וגם אם לעולם לא אוכל להגיע לרף הנשגב שהציב ישוע, לתת את הלחי השנייה, כי איני אלא בנאדם, וככזו אין לי את היכולות הנשגבות לעשות זאת – אני מנסה תמיד לזכור, גם כשבא לי להעיף איזו פצצת הירושימה על הערבים יען כי הם מכאיבים לנו – אני מנסה לזכור שהם מרגישים בדיוק אותו הדבר כמוני, ושאם נמשיך בכך, רק נכחיד זה את זה.

ומה שהכי מתמיה אותי, כיצד זה אנשים שמאמינים באלוהים כמוני, לא מבינים שיש לבטוח באלוהים ולא בחרב. כיצד זה דווקא אלה שטוענים שהם מאמינים באלוהים, הם תמיד הכי קיצוניים, הכי לוחמניים, לא רק אצלנו, אלא בכל הדתות כולן.  במקום שנשים מבטחנו באלוהים, אנחנו נוטלים את גורלנו בידינו ונלחמים עד זוב דם. זה דבר שאיני מבינה: איך אהבת האל לא מולידה אהבה לבני אדם.

ולא, איני רואה בעצמי יפת נפש, או נעלה על אחרים יען כי יש בי חמלה גם כפי אויביי, כי פעמים רבות גם אני כועסת ורוצה להחריב את האויב. אבל רגע לאחר מכן אני נזכרת שאין דבר כזה אויב, ואין דבר כזה זר או אחר, כי אלוהים ברא את כולנו, ואנחנו כולנו ילדיו. ואם אני נשמעת נמלצת או רכרוכית או מתקתקה או "דתית" חלילה, זה רק משום שאין לי דרך אחרת לומר שאי אפשר להמשיך ככה.

וכן, גם אני ראיתי את "וירדיאנה" של בונואל, על הצעירה היפה והמאמינה ומלאת אהבת האל שנותנת מחסה בביתה לחבורת נוודים בהמיים, וסופה שנאנסת ונרצחת על ידם, שאינו אלא משל ציני וכואב מאוד של הגאון הספרדי על תורת ישוע, ואיני טוענת או מתיימרת שניתן את צווארנו לשחיטה, אבל יש הבדל בין ללכת כצאן לטבח לבין לחתור לשיחות שלום. הבדל ענקי ממש.

תיזכרו בשנות השמונים בבקשה, כשמי שדיבר עם ערפאת נחשב עוכר ישראל ואפילו הואשם בדין. הייתה לי אז חברה, הסופרת, המתרגמת, העיתונאית והמבקרת יעל לוטן, אישה יקרה וחכמה ביותר, עימה עבדתי כמה שנים בעיתון "על המשמר" (היא הייתה עורכת הספרות הראשונה שלי בעולם העיתונות).

לא אשכח כיצד בתחילתן, במהלכן וגם אחרי שיחות השלום שהיא הובילה עם הפת"ח ברומניה, היא הותקפה נוראות על ידי הימין הקיצוני. היא קיבלה בקביעות שיחות טלפון מאיימות ביותר בו איימו לרצוח אותה, לאנוס אותה, להצית את ביתה, לרצוח את בתה. למרות שהחליפה מספר והפכה אותו לחסוי, תמיד הגיעו אליה האויבים הללו. ואילו אויבים? בני עמה! כמו ב"ווירדיאנה", אבל בהפוך, דווקא בני עמה איימו לרצוח אותה ולאנוס אותה ולחלל אותה. לא אויבי ישראל עשו זאת, אלא בני עמה, עצמה ובשרה.

אז אם כבר מדברים, המקום הראשון שבו צריך לעשות שלום הוא בינינו, כי השטנה בין הימין לשמאל קשה מדי, וכבר אמרו מליון פעם למה נחרב בית המקדש. שנאת חינם הזו לא תוביל אותנו לשום מקום, רק לקבר.