השנה הנוראה ההיא

ללי עברון ועקנין, באהבה

הוא מת לפני 14 שנה. נובמבר, 1994. אחרי שנה מכאיבה לו ולמשפחה. בעיקר מכאיבה לו. לא יכולתי לראות את אבי מתייסר בכאבים האיומים. זה התחיל בסרטן הערמונית, ובעקבות הטיפול האגרסיבי חילחל לעמוד השדרה. מוות בטוח. אי אפשר להינצל בשלב הזה, כשהסרטן הופך לסרטן משני ומגיע לעמוד השדרה. וכאבי התופת בגב. והוא כבר נראה כמו שלד, מוזלמן. מראה שלא אשכח לעולם.

הוא ביקש להישאר בבית, ואנחנו הסכמנו. בשעות היום היה שוכב על הספה, מול הטלוויזיה, אבל לא נראה לי שהיה מסוגל לראות משהו, מרוב הכאבים. הוא לא רצה לאכול בכלל. לא היה לו שום תיאבון. הרופא אמר שצריך לאכול, למשל קצת עוף ובשר, אז אימא שלי ניסתה להכריח אותו. אבל בעצם, כל מה שהוא רצה  לאכול היו קצת מלפפונים. תמיד אהב מלפפונים. היה מקלף אותם ואוכל עם קצת מלח. לפעמים עם קצת ערק. כמו שלמד מהערבים בירושלים מולדתו. גם עכשיו לא רצה כלום, רק מלפפונים.

בקושי עמד על הרגליים. רוב הזמן הסיעו אותו בכיסא גלגלים. פניו הפכו למסכה אפורה וכמושה. וראו את הסבל על הפנים שלו, למרות שהוא מעולם לא התלונן. הוא היה אדם כזה, כולא את הכאב בפנים ולא אומר דבר. אבל עכשיו לא יכולנו שלא לראות כיצד את כולא את הכאב. ממש נושך את הלשון כדי לא לזעוק. ואף פעם לא זעק, לא צעק.

הייתי שואלת אותו: מה נשמע, אבא? כואב? והוא היה אומר בקול חלוש: לא, אני בסדר, יהיה בסדר. מה אפשר לצפות מאדם שבגיל 13 נעשה ראש המשפחה אחרי שאביו מת, ופירנס אם ושני אחים קטנים? הרי התרגל לכלוא את הכאב ולהתעלם מהצרכים שלו, כי תמיד טיפל בכל העולם: באימי החלשה פיזית ונפשית, בנו, באחותי חולת הנפש, באחיו, בגיסיו. בכל המשפחה המורחבת טיפל. מעולם לא עשה לעצמו, רק למען משפחתו.

באפריל אותה שנה, על הדשא אצל אחי, בברביקיו בצוהרי יום העצמאות, בילינו איתו בפעם האחרונה. אנחנו עדיין לא ידענו שהוא חולה. הוא ואימי לא סיפרו לנו. הם כבר ידעו על זה כמה חודשים, ואנחנו ראינו שהוא מחמיר והולך, אבל הם העדיפו לא לספר.

הוא היה חיוור, רזה, לא אכל הרבה מהבשרים המגרים שאחי צלה, ובכל זאת הייתה שמחה. זה היה הבילוי המשפחתי האחרון שלנו איתו. כמה אני שמחה שיש לי את הזיכרון הזה ממנו. כמה שמח בליאור וקרן, אחייני. כמה שמח עלינו, ילדיו.

וגם במחלה השתדל תמיד לשמור על מצב רוח טוב, ולא להעיק על אחרים, לא לבקש יותר מדי, לא להתלונן. במהלך אותה שנה היה עלי לנסוע לכמה פסטיבלים לקולנוע שאליהם הוזמנתי לעבודתי. תמיד שאלתי אותו אם לנסוע, אם זה בסדר, והוא אמר בטח, תיסעי, ותראי שאני עוד אהיה כאן כשתחזרי.

אבל מהפסטיבל האחרון שאליו נסעתי באותה שנה, פסטיבל הסרטים בסלוניקי לשם נסעתי לכנס של מבקרי קולנוע מכל העולם, חזרתי והוא כבר מת. שוב שאלתי אותו את זה בסדר, והוא אמר כן, ואני נישקתי אותו על פניו החרבות, וראיתי שאפילו הנשיקה מכאיבה לו. ומצבו היה רע אך יציב, כמו שאומרים. אז נסעתי גם הפעם. הרי גם בפעמים הקודמות נסעתי וחזרתי, והוא היה באותו מצב.

אבל ביום החמישי של הפסטיבל חזרתי למלון בלילה, אחרי שנגמרו הסרטים, וחיכתה לי הודעה בקבלה: אבא נפטר. התקשרתי מיד. אחייניתי ענתה. הלוויה נועדה למחרת. הרבנים לחצו על אימי ואחי לא לדחות את הלוויה עד שובי, כי נהוג לדחות רק למען בן שיאמר קדיש. ואני לא השגתי כרטיס טיסה חזרה כל כך מהר. אז חזרתי רק למחרת הלוויה. בלוויה של אבי, האיש האהוב עלי ביותר בכל העולם, לא נכחתי.

אחרי שקיבלתי את ההודעה, בחצות, ודיברתי עם אחייניתי בטלפון, יצאתי מהמלון והלכתי בלי מטרה בשכונה. הייתי באטרף. לא ידעתי מה לעשות, מה לחשוב. אחר כך חזרתי למלון והתנחמתי בזרועותיו של מבקר הקולנוע מהולנד. לא יכולתי להיות לבדי באותו לילה. מוזר, ואולי לא, אבל גם לו היה סרטן, פחות חמור משל אבי, ועדיין בשלבים מוקדמים, אבל סרטן. מעניין אם הוא שרד את המחלה. לא נשארנו בקשר. אחרי מות אבי שקעתי בכאב של עצמי, ולא יכולתי להתפנות לכאבם של אחרים.

כשחזרתי מיוון ירד גשם בנתב"ג. הכול היה אפרורי. אמרו לי שגם בלוויה של אבי היה גשום מאוד. אומרים שכאשר גשום, השמיים בוכים על המת. אחותי ואחייניתי שבאו לגור בביתי בזמן שנעדרתי, כדי לשמור על החתול, נסעו בחזרה הביתה. ואני עדיין לא בכיתי. אחר כך, בערב, דיברתי עם חברתי הקרובה בטינה, ופתאום התחלתי לבכות בטלפון ולא הפסקתי במשך שעה.

את הפרידה האחרונה מאבי עשיתי בשלושים, בבית הלוויות ירקון. חלק בי כאב מאוד שלא נתנו לי להיות בלוויה, וחלק אחר בי חש הקלה מוזרה. אני לא יודעת אם הייתי עומדת שוב במראה:  איך צונחת גופתו הכחושה של אבי לתוך הבור, כפי שראיתי 5 שנים קודם לכן, כיצד גופת אדם אהובי, שהיה גבר שרירי, ונראתה עכשיו כמו גופת ילד קטן, נזרקת לבור.