חגית גרוסמן הציעה בעבר פרויקט מקסים של שירים וסיפורים בהשראת ציירים וציורים. אין לי טקסט כזה, אבל יש לי טקסטים שמושפעים מסרטים. אז חשבתי להרחיב את הפרויקט לשירים ולסיפורים המושפעים מסרטים, משחקנים ומבמאים. תעלו כאלה אם בא לכם.

הסיפור שלי, "טרמינל", נכתב כמחווה לסרט "המזח" של כריס מרקר, סרט קצר, ואחד האהובים עלי. למדתי אותו על בוריו בלימודי הקולנוע ב"בית צבי", לפני שנים רבות, אבל גם היום כשאני רואה אותו, אני מתרגשת מהחזון הפילוסופי והחזותי שיש בו. וזה אפילו לא סרט במובן רגיל, אלא מקבץ של צילומי סטילס.

 

אגב, נורא כדאי לכם לראות אותו.

 

הסיפור "טרמינל" שממש מבצע הומאז" לסרט, פורסם בעבר בכתב העת "עמדה". חלק ממנו צורף לרומן התקוע והלא גמור שלי, "החורף שבסופו הוא ימות".

 

 

                     ט ר מ י נ ל

                                סיפור מאת  י ע ל   י ש ר א ל

 

אני זוכר את הרעש. זמזום מעצבן שמסתנן לאוזניים בהד כפול, המהדהד עוד שניות אחדות אחרי שהוא מתפוגג ומתמזג עם מוסיקת מעליות שמנגנת את אותו דיסק בלופ מרגיז ועם בליל קולות נשיים מטופחים שמספקת מערכת הכריזה.

     אני זוכר את האור. נורות ניאון חשופות שאורן החריף בוער היישר לתוך ארובות העיניים ומכפיל את הראייה, עד שערפול חושים מכאיב ממיס את זקיפות הקומה ומרכך את העמידה ויש אומרים שגם איברים אחרים. אבל לא אני. אני נשאר חזק ומגורה עד שנגמר המופע.

     אני זוכר את הריח. ניחוח חזק וארומטי, מגרה אך בו בעת מתיש, של עור חם, מפתה, מדיח. ריח של נסיעות, של חוץ לארץ – בא לך להריח אותו עד יום מותך – לצד ריח עורן של נשים מבושמות שמתקרבות אליך בצעד מהוסס וגם בנסיגתן אתה יכול להריח אותן.

     אבל היה שם עוד משהו. שמץ מסרחונו של סקאי טרי ובשל. אותי לא ירמו. באכסדרות של מלונות, במשרדים אופנתיים וממוזגים ובחדרי המתנה של רופאי שיניים, אני תמיד יכול להרגיש את התרמית על ההרחה הראשונה. אני יודע מתי זה עור אמיתי שנפשט מפרות וחזירים, ומתי תוצר הלוואי הכימי. היום הם מנסים לרמות אותנו על ידי החדרת חיקויי ריח, אבל אני יותר מדי רגיש וקפדן בעניינים הכרוכים בריח ובטעם. כן כן, אני מכיר את אלה, הפושטים, שיגידו שריח העור מסריח להם, ואילו את ריח העור המלאכותי הם דווקא אוהבים. אבל אני מסוגל לחיות את כל חיי בחנות למוצרי עור. בכל פעם שאני קונה תיק או נעליים, אני מורח את אפי על חצי תריסר מוצרים שמציעה הזבנית, לוגם לתוכי את הריח הגס והמופלא, ריח החיים שהוא גם ריח המוות.

      אבל ריח זה עניין אישי. פעם עשיתי כתבת תחקיר על העדפותיהם של אנשים בנוגע לריחות. לא תאמינו מה אנשים מוכנים לחשוף כששואלים אותם. אילו פרטים ביזאריים הם מסגירים מבלי להתחשב במחיר, בבושות שעלולות להיגרם. ובפרט לא תאמינו מה אנשים מוכנים לספר על התיקים שלהם: מה הם שומרים בהם, מה הם נושאים איתם לכל מקום שילכו, ועל מה בשום פנים ואופן הם לא מוכנים לוותר, גם לא בנסיעות קצרצרות לסופר או לבנק. והם מספרים דברים, שתאמינו לי, ממש לא הייתם רוצים לשמוע! אישה אחת, למשל, סיפרה לי שהיא לא יוצאת מהבית בלי מייבש השיער שלה, מתוצרת "בראון", כמובן, ושני מטילי זהב שהיא קנתה פעם, כשמחירי הבורסה צנחו מטה. זה לא קצת כבד? שאלתי בתום לב, ולאו דווקא מתוך ציניות. התגובה הייתה מטח של צוננים, ומיד אחריו מבול של רותחים: "מה כבד, מי כבד? באושוויץ היה לנו כבד? ואולי אתה חושב, אדוני הנכבד, שהיה לנו  שמה משקל עודף, אה?!"

    אני זוכר תיקים. חדשים ומהוהים, יפים או מכוערים עד מוות. כולם מפוזרים על הרחבה שלפני דלפקי הכרטיסים, וחלקם כבר עמוסים על הסרט הנע שיוביל אותם תוך שנייה לקרונית התובלה. אני מבחין שכמה אנשים מגוננים על תיקיהם בידיים, ממש כאילו היו אלה תינוקות, ומבטם הבהול עייף ונואש, כאילו נדמה להם שמישהו עומד לחטוף להם את התכולה, כאילו שמישהו בכלל מתעניין בסמרטוטים שהם שומרים שם! מצד שני, אולי יש צדק בפרנויה? הנה שם, בפינה, לכוד בין עשרות בודקים ביטחוניים שמחכים על קוצים להסתער על המזוודות,  עומד בחורצ"יק גבוה שנראה תמים יותר מאצבעוני. השוטרים מחטטים באצבעותיהם העבות כנקניקיות בשתי מזוודות סאמסונייט וצמד תיקי יד תואמים, המחוברים למותניו של האצבעוני בחגורה אלסטית עבה, בנוסח, אם לא יועיל לא יזיק, וככה לפחות לא יכייסו אותי ברגע הראשון שאנחת בתפוח הגדול.                                                                                               

    מאחורי אצבעוני כבר משתרך תור ענק ופתלתול, המשתלשל מדלפקי הכרטיסים כעמוד שדרתו של דינוזאור חולה שיגרון. הבחור זז, מנסה לפלס את דרכו בתוך טבעת החנק הגברית העוטפת אותו, ושובל הדינוזאור שמאחוריו מתנענע בהתאמה, עד שאולם ההמתנה נראה כעומד להתפוצץ מאדם. ראשו של הדינוזאור מתקדם לעבר הדיילות בדלפקי הכרטיסים, בעוד זנבו מאותת בייאוש איפה שהוא על יד בתי השימוש הנמצאים הרחק מאחור, סמוך לדלתות הכניסה האוטומטיות, שנפתחות ונסגרות בהטחה, הבטחה שלמה שלכאן אפשר רק להיכנס, לא לצאת, לעולם לא לצאת. עוד הטחה, וכבר שוטף את האולם גל בהול ונסער נוסף של אנשים. והדינוזאור רק ממשיך להתפתל ולהסתחרר, לדחוף ולהידחף, להסתלסל סביב עצמו, עד שזה נראה לי כמו הסצינה במופלאה ההיא…נו, מהסרט של ברטולוצ"י.

    ואולי בעצם של ויסקונטי? לא, נדמה לי שזה היה אצל פולנסקי. טוב, אני לא בטוח, עוד אצטרך להיזכר. בטח אזכר בעוד כמה ימים, כשכבר לא אזדקק למידע.  אחר כך אני חושב לעצמי, ודי גאה על המחשבה, שהסצינה הזו מופיעה בסרטים של כל השלושה. מי העתיק ממי? ואולי הם  חלמו את אותה הסצינה בדיוק?  נעים לי  לחשוב על תודעה קולקטיבית נהדרת שסחפה את שלושתם ללופ ענקי כמו עמוד שידרתו של  אותו דינוזאור מיתולוגי. ובסצינה הזו, הנוראה, המחרידה, בסצינה הזו, החושנית, העילאית, המפתה, סובב לו סובב נחש של רוקדים המתפתל מהחדר פנימה והחוצה כמו נחיל דבורים דומם או כמו נחשול השועט החוצה בסערה אך בשתיקה מופלאה, בולע את הגיבור שעומד לבד בצד.

    זה אני. והמראה רץ לי בעיניים, לא משתחרר, עד שנדמה לי שעוד דקה אקבל סחרחורת מכל הטרראם. אימי תמיד אומרת שהייתי ילד רגיש. עומד, אבוד ומסונוור, במרכזו של חדר נתיבות, לא זוכר איפה ומתי, מסביבי נסחפים אנשים בבהילות האופיינית לנוסעים, וכולם גבוהים, ממש ענקיים, גוררים תיבות ענקיות, מזוודות ענקיות, וילדים קטנים מנוזלים. כך זוכרת תודעתי הבוגרת את אני הקטן: בכובע טמבל  בצבע חאקי,  מכנסי שלושת רבעי סגולים, מפוספסים בלבבות אדומים –  כי זה מה שאימא קיבלה מטיה רשל שאחרי המלחמה היגרה לקנדה, "בלי רגל, כי הנאצים אכלו לה אותה", ככה אימא תמיד אמרה  – ולרגלי סנדלים אורטופדיים מפני שאימא לא האמינה בסנדלי אצבע, כמו שהיו לכל הילדים בכיתה. ואימא, איפה היא? אולי הלכה לקנות כרטיסים?  אולי בשובה היא תביא לי קרטיב לימון? עדיף על שני מקלות, אימא, ושיהיה מנטה, בבקשה, אני מוציא מתוכי קול רפה. לא אסרטיבי, בפירוש לא אסרטיבי. כזה אני עד היום. אף שניסיתי לשנות את עצמי בכל מיני סדנאות למודעות עצמית, הילינג, וכל הזבל. כל הסדנאות שרותה גררה אותי אליהן, כאילו הייתי הקוקר-ספנייל הצטיין של השכונה. אבל אימא לא שומעת. מתי תחזרי, אימא, מתי? דממה מבעיתה. ואז בא הרחש המרגיז. נחיל דבורים שדמם לרגע בשל איזו תאונת עבודה, ואז פרץ באחת בשירת זמזום רמה. באיזה מסוף זה היה? באיזו תחנת רכבת? כאן, או במקום אחר שמעולם לא שמעתי את שמעו?

    ככה אני זוכר חדרי נתיבות. ואולמי נוסעים בכל שדה תעופה ובכל ארץ שהיא, אפילו חדרי וי.איי.פי, נראים לי כמקומות שהולכים בהם לאיבוד בתוך ההד החריף המתנדף מהרצפה. אפילו אם אתה לבדך, ככה שאין כל סיכוי שתלך לאיבוד למישהו, בטוח שתלך לאיבוד. אדם הלך לאיבוד לעצמו, כותרת כזו הייתה זוכה לאותיות דם בעמודי הפרפראות. היטב אני מכיר את כל העסק. יותר מדי שנים אני מעביר ידיעות צבע לעמודי האמצע. ואולי באמת הגיע הזמן להתעופף? ככה אומרים את זה, לא? לפרוס כנפיים ולעוף. הבעיה היא שאני לא מכיר דרך אחרת לעשות את זה. אצטרך לעבור גם את המשוכה הזו בכבוד, בדרך למקום אחר, טוב יותר, "ואם לא טוב יותר, אז בטוח שיותר בטוח", כמו שאומר ואגנר דקה לפני שהוא סוגר את העמוד הראשון של מחר.

     אני זוכר את האוויר. מסונן מהריחות הטבעיים, החמוצים והחריפים, מנבגים ומווירוסים רצחניים, כמיטב כוחה של מערכת המיזוג המרכזי שעובדת כעת שעות נוספות עקב העומס בדוכני הנסיעות, נושאת בעול הקדוש להעניק לחלל ריח אחיד ומלאכותי,  קריר ואנין, בשום ונכסף, שיש רק בסוכנויות נסיעות, חנויות כלבו גדולות ושדות תעופה. ריח שמורכב מניחוחות עור אמיתי, בשמי מעצבים וגיליונות טריים של טיימס וקוסמופוליטן.

    נדמה לי שאני עומד להיחנק. אם לא אעשה משהו ברגע זה, אתעלף כמו אישה בהריון על ריצפת השיש של רחבת הכניסה. תוך שניות יגיחו שני  אחים-רחמניים חסוני זרועות, במדים ירוקים מעומלנים ומסכות פנים של חדרי ניתוח, ויישאו אותי הלאה מכאן, בחזרה החוצה. ניחוח העמילן של גופם אופף אותי כשאני שומע אותם אומרים: יאללה, קישטה, זה לא מקום בשבילך, חביבי… לך, לך תמצא לך אישה, בחורצ"יק. תעשה לה בית, מותק, תוליד לה אריקים קטנים, כחולי שיער ומתולתלי עיניים. מה תעשו לי אם אתנגד? אני מתאווה לשאול. בתשובה הם פורצים בזמר מסולסל: תולידו שישה, תולידו שבעה, תולידו שמונה ילדים, וטופחים על כתפי בנוסח הסחבקי של החבר"ה במילואים. זהו זה, אני גמור. רואים עלי שאני עומד להתעלף. בעוד הרצפה מסתחררת סביבי אני בדרכי החוצה, שועט אל המרפסת המקורה כדי לשאוף קצת אוויר, "שזו התרופה הכי טובה בעיר", כמו שתמיד אומרת השכנה ההונגרייה שלי.

   גם בחוץ יש הרבה אנשים. אולי קרוביהם של אלה העומדים לנסוק מכאן בעוד שעה שעתיים. אבל כאן לפחות אפשר לנשום. ויש שמש להציץ עליה. אף שאני מכיר את אלה, המתחכמים, שאומרים: זה לא אתה, בחור, זה השמש. רק השמש יכולה להציץ עליך. רק היא יכולה לעזור לך, לנחם את ראשך הכבד, העגום. אימא שלי תמיד אומרת שנולדתי זקן. במקום תינוק עליז וצחקני יצא לה ילד כבד ראש, עדין, מיוסר וחולמני. אחד שדואג יותר מדי, חושב יותר מדי, ואפו לעולם תקוע בספר. כן כן, אתם מכירים את הטיפוס. זה שמתעקש להיות יוצא דופן, שמסרב להתחבר עם כל עדר. אבל אני יודע למה היא התכוונה באמת, אימא שלי: שהייתי נעבעך, גניח, יורם, נו-גוד-פור-נאטינג, פשפש עלוב ומכוער שנדבק כמו עלוקה לגנים המצוינים שלה. במקום שתשמח על שיצא לה פרופרסורצ"יק, היא התביישה בי והתנצלה על קיומי בפני שכנות ואורחים. גם רותה שלי מאשימה אותי בסוצ"יופאטיות כשהיא תופסת עלי קריזה – וזה קורה לעיתים קרובות מדי בזמן האחרון –  אבל רותה  לפחות נותנת משהו מתוק בתמורה.

    בחוץ מפשירה השמש את זרועותיי שקפאו. ויש גם ערוגות פרחים ועצים במלוא פריחת אפריל האגדית. או-טו-טו קיץ, מתפעלים החזאים, ושוב מפשלים בגדול בתחזית של מחר. כמו להכעיס מנצנצת השמש בים שברי הקשת בענן, אחרי שמלקוש חם וחצוף העז לטפטף מהשמיים ולהרטיב את רחבת הכניסה. אני מתבונן בקפדנות בפניהם של האנשים, למרות שעל פי רוב אני נמנע מנעיצת מבט פולשנית בעוברי ברחוב. זה  תמיד נראה לי מביך וחודרני. אבל עכשיו, בשמש הנעימה שמציצה בשלל גווני הצהוב שלה  מיד אחרי הגשם האחרון, באוויר שסוף סוף אפשר לנשום לרווחה, אני מוכן להסתכן בחוויה. אבל גם כאן, כך אני מגלה לתדהמתי, פניהם של האנשים אינן מביעות את הנעימות והזחיחות המתאימות לגינה כה חמודה במלוא פריחתה, למזג אוויר כה זך ומתמסר, אלא את אותה בהילות קשוחה שנרשמה רק לפני דקות אחדות באנשים שנדחסו באפלולית המוארת כדורי אור פלורוצנטיים במרכז אולם הנוסעים.

    זה מפתיע אותי. לא לזאת ציפיתי מפניהם של העומדים לשלח בכל רגע את בני ביתם למרחוק. ציפיתי שחיוכי סיפוק יחמקו להם מתחת למסווה עצב הפרידה. הרי סוף-סוף הם נפטרים מיקיריהם לשבועיים-שלושה, אולי אפילו שנה. זו לא סיבה מספיק טובה לשמוח בלב פנימה? אולי לא נעים להם לבטא את שמחתם במתחם שדה התעופה, כך אני חושב לעצמי, אך בעוד שני רגעים, כששערם יתבדר לו ברוח בעוד מכוניתם החדשה תחליק בבטחה  על הכביש המהיר בחזרה העירה, הם יגלו לעצמם את רחשי ליבם, את העונג המפתיע שיש בלהיפטר לפרק זמן מיקיריך. פתאום הם גם ישימו לב שהם מפזמים פזמון פופולרי מהרדיו, ובאחת תכבה לה זוועת השמחה שבליבם.

     רק כעבור רגע אני מבחין שמבטי הנוסעים וקרובי משפחותיהם אינו מבט של בהילות אלא של פליאה והתפעלות. אני מעז לפסוע עוד כמה מטרים בשביל המוליך משדה התעופה לגינה, ומגלה מצדי הימני אגם מים גדול, מין תעלה מלאכותית המשתקפת בחלונות, ודאי יוזמה חדשה של רשות שדות התעופה. ליבי עולץ, עליצות השמורה רק לאזרחים קפדנים כמוני: הרי נעשתה כאן ג"סטה הגונה לרווחתם ולהנאתם של הקרואים  בדרכם האחרונה. בעוד אני נהנה מהיוזמה, וחושב לעצמי שזה באמת יפה מצדם לבצע פרוייקט כה נכבד ושאפתני, אני מבחין באטרקציה מופלאה, שהיא לבדה מצליחה ללכוד את עיניהם המוטרדות של הנוסעים.

    בחיי, ממש מתחת לאפי מתנהל מופע של נמרים מעופפים! מנין הקריצה רשות שדות התעופה נמרים מעופפים? אולי זהו הסמל המסחרי החדש שלהם, ואני לא ידעתי? מזווית מבטי אני קולט מאלף במדי הוסארים צבעוניים, עומד פסוק רגליים בפוזה בעלתנית על גדות האגם המלאכותי, שוטו מצליף לכל עבר. מאלף שני, תאום במדיו הקרקסים, ניצב באותה עמידה בדיוק בגדה השנייה, כאילו תיאמו בניהם השניים את הקומפוזיציה של עמידתם. הפעילות הקומית, שיש בה גם אלמנט מבעית, ממשיכה באילוף הנמרים ומסתיימת באקט של חבטות, שממקומי למטה נראות לי די מכאיבות. ההוסארים מטלטלים בזרועותיהם העבות מחבטי ענק מגוחכים למראה, שמזכירים לי מחבטי גולף או טניס. הפעולה מזרזת את הנמרים לבצע את משימתם, לקבל תנופה ולקפוץ מעברה האחד של התעלה לעברה השני, אך צווחותיהם מעוררות בי חשד שהם לא ממש נהנים מהמאורע.

    אין מה לדבר, המראה מרהיב. דבר כזה בחיים שלי אני לא ראיתי –  כמו שאומרת ההונגרייה שלי –  ואם מותר לי להתרברב מעט, אוכל לספר לכם על לא מעט דברים שראיתי בשלושים שנותיי. אבל נמרים מעופפים? אני מתקרב מעט כדי להיטיב לראות, אבל באותו רגע בדיוק מתבצע מעל לראשי תרגיל אקרובטי מסוכן, והנמרים נשלחים שוב לריחופים מצד אל צד. המצב דורש ממני סיגול גרוני לפוזיציה המתאימה לקליטת המאורע, עד שלזוועתי אני שם לב שהנמר הימני ינחת עלי תוך שניות אם לא אזוז מיד ממסלולו. אינסטינקטיבית אני נסוג אחורה, מחליט לחזור על עקבי ולהיכנס פנימה. מה שבטוח בטוח. כבר אמרתי, ראיתי די בחיי.

     אבל אז אני המום שנית. ואני מודיע לכם שלא קל להמם אותי. מעת לעת מחליטה רותה להפתיע אותי באיזה תעלול: פעם קיפצה עירומה בבריכה של העירייה באחת ההפגנות היותר המוניות שידעה הכיכר. כאמור, ראיתי רבות בחיי. אבל עזים מעופפות? זה לא. שתי עזים, אחת שחורה, אחת חברבורה, מבצעות את אותו הטריק  שלפני רגע התבצע בדיוק מושלם על ידי הנמרים. גם העזים מעופפות להן בבטחה מגדה לגדה, כאילו כלום, כאילו משחק ילדים, כאילו הכי טבעי לכבשה לעזוב את האחו ולרחף בין שמיים לארץ, וכל זה אפילו שבכלל אין להן כנפיים! וכמה שאני שונא כנפיים, את זה רק אימא שלי יודעת. לחוץ לארץ, למשל,  לא נסעתי אף פעם. לא מפני שאני פוחד ממקומות חדשים ומאנשים זרים ומהמחשבה הממלכדת שאלך לאיבוד, אלא מפני ששנואה עלי המחשבה שעלי לעופף ממקום למקום באמצעות צמד כנפי פלדה.

     לפתע, בהמולה השוקקת של רחבת הכניסה, בין עשרות לבבות נרגשים לפני פרידה, אני מבחין בילד. ילד זעיר ומנוזל, עומד לבדו בפינה, שקוע בבכי קורע לב ונשמה, ברכיו הקטנות מוכתמות ביוד סגול, שערו פרוע, ובידיו כובע חאקי מעוך מרוב מצוקה. 

     אני מתעורר באחת. בפעימה הבאה אני כבר מדדה לבית השימוש, מוכה קור ברגליים יחפות, אוגר טינה נגד מזג האוויר הסגרירי שקפץ לכאן טרם זמנו, שובר לעצמי את הראש מה זה צריך להיות החלום הדפוק הזה. מה פתאום כבשים מעופפות? מה זה צריך להיות הסמליות הדפוקה הזו? וחוץ מזה, מה פתאום חוץ לארץ? העורך שלי צריך אותי בארץ. אני צריך אותי בארץ. רותה צריכה אותי בארץ. טוב, בנוגע לרותה, אני כבר לא משוכנע. לא פעם איימתי עליה שאסע מכאן ובכך יבוא הקץ על יחסינו הקפריזיים, שכל כך מייסרים אותך, כפי שאני מבין, גברת נכבדה, אז הנה, אני זז, עכשיו טוב לך? אבל לא נראה לי שזה הזיז לה בכלל. היא המשיכה להתעמק באחד מספריה העלובים והבלתי מובנים, תמיד קרועי קצוות, תמיד מוכתמים ומסריחים מהספרייה המרכזית של האוניברסיטה, ורק אמרה לי בקול הכי צונן שלה: "אם בא לך להזדיין לך תתרחץ."

    באמת, שלא תעשה טובות, מלכת הקרח. רק בשביל ללמד אותה לקח הייתי צריך לנסוע מכאן. אבל אף פעם עוד לא הזדמנה לי מטלה עיתונאית שבגללה יהיה לי דחוף לנסוע מכאן. אני מרגיש חובה לציין שאיני מאלה נטולי השורשים, חולי הקיטבגים. הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות אחרי הצבא היה להסריח בחושה בהודו. אני לא מאלה שמתעופפים מכאן בכל פעם שהמצב נהיה קצת מחורבן. לו ברחתי מכאן בכל פעם שקצת מתחרבן, הייתי חייב לעשות חופשי-חודשי על הפרעושים של אל-על, וממש לא מתחשק לי להתבשל בפרוזדורים המחניקים שלהם, שכם לשכם עם צי המעשנים, או למצוא את עצמי נחנק כמו עובר על אחד הכיסאות החורקים, מניח לשכני לרוקן מכל רוק שלם על כתפי אפילו מבלי להגיד סליחה.

     חוץ מזה, אני שונא לארוז.  היטב אני מכיר את הג"ט-סט האלו. מתעופפים להם בנונשלנטיות בג"מבו הרעוע של אל-על, המזוודה תמיד בהיכון, אפילו הריח המסורתי של העובש מהבוידעם עוד לא הצליח לקלקל אותה. חושבים לעצמם שגילו את אמריקה, אז בשביל מה כל הזמן לפרוק ולארוז? הכי טוב לחיות על מזוודות, וחסל. אתם יודעים למה אלוהים סובב את בני ישראל  ארבעים שנה במדבר? כי הם דרשו דיוטי-פרי בכל תחנה, חה, חה, חה.  הו, כן, טוב טוב אני מכיר אותם. חושבים תפסו אמריקה. חושבים, ככה אף פעם לא יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה. חושבים, ככה  נוכל להתעופף מכאן בכל רקע נתון, הקושאנים קבורים עמוק בחזייה, הזהב בתחתונים, היהלומים,  ברוך השם, תמיד בשיניים.

    ראיינתי פעם אחד כזה. היו לו דונמים על דונמים של פרדסים במקומות הכי טובים בארץ, שותפות בקואופרטיב תעופה קטן, מניות במפעלי ההייטק הכי שווים במתחם הרצליה פיתוח, אבל האיש האמין רק בשקיק קטנטן שהודבק בסופר-גלו לבטנת מעיל הארמאני שלו. איש ביטחון הוא הצמיד למעיל הזה. שלא ילך חס ושלום, המעיל, לאיבוד, שלא ייגנב, שלא ייחטף. ואז יבוא הקץ על תחושת הביטחון המפוברקת.

     הטלפון מצלצל. בטח שוב ואגנר. מה הוא רוצה ממני? אין לי כוח בשבילו. אין לי כוח בשבילי. אין לי כוח בשביל אימא ואבא. אפילו בשביל רותה אין לי כוח. ובשביל זיונים אני גמור. קאפוט. והיא יודעת את זה, היא יודעת את זה. זה מה שהכי נורא. "אז מה עכשיו?" היא שואלת. זהו, שאני לא יודע. רוצה לנסוע מפה, ולא יכול.

     אבל האוויר. האוויר הנפלא, הצח, הבשום. פסגות הקרח של קיצבהיל. יערות העד של בוואריה. זה לא כמו האוויר המסריח שחונק את הנשמה בבית הנתיבות. אני שומע צרחות ולא יודע מאיפה הן  באות. אימא! איפה אימא? מה הסיכוי שהיא תופיע פה פתאום, באמצע הצהרים? לא ייתכן. היא ואבא ישנים צהרים. לישון צהרים זה קודש אצלם. לא, אין סיכוי שזה אימא. אבל הרחש לא מפסיק לי באוזניים. זמזום הדבורים רק מחמיר. אני מבחין בטבעת אנושית הולכת ומתהדקת, הולכת וסוגרת עליי…אימא, זה אימא. אימא על הרצפה, וגבר מבוגר, בעל מראה סמכותי, כורע מעליה ומספיג את פניה במטפחת שמעלה ריחות חזקים של בושם זול. אימא, זה אימא על הרצפה. אימא שלי. אימא שלי על הרצפה. כמו טיה רשל שהחליקה על הרצפה בבית שלנו, כשהיא באה מפריז לביקור אחרי ששת הימים, "בגלל שיש לה רק רגל אחת כי הנאצים אכלו לה את השנייה". אימא שלי שוכבת שם על הרצפה בתוך טבעת מזמזמת של אנשים, וגבר זר מנפנף עליה אוויר בעזרת מטפחת מסריחה מזיעה.

     אני מנסה לפלס לעצמי דרך החוצה. אם אצליח, עוד אספיק לראות שמץ מהמופע המדהים של הנמרים המעופפים. הפעם הם הבטיחו שאם נהיה מספיק טובים הם יוסיפו הדרן. אם אצליח לפלוט את עצמי החוצה מטבעת החנק, אולי אזכה לראות את סוף המופע. אני מחשב לעצמי מהם הסיכויים לדחוק את גופי החוצה מתוך המערבולת האנושית המסוממת. אין לי כוח. אני יודע. אני הראשון שמכיר בחולשותיי. אני הראשון שיודה שאני לא מצליח לעשות שום דבר. אני מתרומם על קצות אצבעותיי, להעניק לעצמי עוד כמה סנטימטרים, הכול  כדי שאוכל לראות מה יש מחוץ לטבעת. הו, הנה רותה! מה היא עושה פה? רותה, אני צועק, רותה! שתשמע כבר, שתבוא להוציא אותי מכאן!

     אבל היא לא שומעת. היא מסובבת את הגב והולכת. רותה, הסיכוי האחרון שלי לצאת מכאן, נעלמת תוך שנייה באובך הנוסעים היוצאים. רותה, הסיכוי האחרון שלי לעזוב מאחור את המבוגרים המגעילים עם הבשמים הזולים המסריחים, המזוודות המטולאות, הבגדים המכוערים בריח נפטלין. לעזוב מאחור את אימא, עם הטיה רשל הצולעת שלה. לעזוב את אבא, עם הפחדים שלו שהשבאב של מזרח ירושלים ישרפו לו שוב את החנות, אפילו שמזה חמש עשרה שנים יש לו חנות רק בחלומות בלילה. לעזוב את ואגנר, שכל הזמן יש לו מספרים כחולים בראש, ועוד אחד טבוע בקצה הזרוע. לעזוב את ההונגרייה שלי עם כופתאות המישמיש המתוקות עד זוועה שלה, היא, עם הידיים המשומנות מטיגונים והזרוע השמאלית שמחבקת אותי באהבה חונקת, מגלה תוך כדי כך את המספר החקוק בפיסת הזרוע, המציצה אלי בבוהק  לבן ומעורטל של תום וזקנה. חנק, חנק, חנק. מה שלא תעשה זה חנק. בכוח. רק כוח יעזור כאן. בכל כוחי אני דוחף את הזקנים. אבל אלה המון כוח יש להם. אל תראו אותם כאלה קטנים ומצומקים עם עור צפוד והליכונים. אלה יש לה כוח של מציסטה. אלה יש להם אינרציה של דינוזאור. להשמיד אותם רק שפילברג יוכל. אני דוחף אותם. שילכו לכל הרוחות. אני נשבע לעצמי שאם אני מצליח לצאת מכאן, אני היסטוריה. ישר אני על טרנזיט. לספרד, לצרפת, מצדי אפילו למוזמביק.  אני נשבע לכם. עם או בלי רותה. עוד דחיפה אחת כזאת ואני בחוץ. כמה שהם מסריחים הזקנים האלה. בחיי, יש להם ריח של מוגלה ויושן מעורבבים בברליאנטינים זולים. אם אני לא יוצא מכאן תוך רגע אני מקיא. אולי הפחד לעשות מעצמי צחוק ולהקיא בפני זרים, הוא זה שישר מעביר בי זרם של כוח. עורקי מתמלאים אדרנלין. פתאום יש לי כוח. פתאום אני חוזר להיות אני. איזה מין אני זה? לא יודע. אבל זרם אדיר של כוח שוטף את זרועותיי. אני זורק את הזקנים לכל הרוחות, מחפש בידיים סומות אחר רותה שלי.

     אני בחוץ. סוף סוף אני בחוץ. אלוהים המתוק שלי, תודה. סוף סוף אני יכול לנשום. ויש כאן אוויר. יש מטהרי אוויר. האוויר שוב מבושם כמו במחלקת התמרוקים בכלבו. הו, הנה רותה. בטח קונה לנו כרטיסים. לברזיל, אני צועק לה, הכי טוב שתקני לברזיל! האם היא שומעת אותי? זאת השאלה. נראה לי שאצטרך להתקרב אליה כדי שהיא תוכל לשמוע. אבל אני לא מסוגל. לתדהמתי אני מגלה שאני לא יכול. שוב אני תקוע על הרחבה הנוצצת מפוליש, עם רגליים של נכה מלחמת יום כיפור. משהו מציק לי. אבל מה? 

     בכי. אני שומע בכי. יללות חנוקות כאלה, שזה הורג. מי בוכה ככה בטרמינל? מי עושה סצינה תורכית לאהוב ליבה? מי מקווה לסחוט רחמים באמצעות פדיחה מול פני האומה? אני עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות כדי לראות מי בוכה. אני נחרד. זה ילד. ילד קטן ומנוזל, עומד בפינה ליד שירותי הגברים ולא מסוגל להפסיק לבכות. הוא חובש כובע טמבל בצבע חאקי, מכנסיו סגולים מפוספסים ובעלי לבבות אדומים, והוא לא מסוגל להפסיק לבכות. "חראם, חראם על הילד," אני שומע כמה נשים שמנות בטרנזיט לאנטליה שנקרע להן הלב, אבל ללכת לעזור לו הן לא הולכות. תקועות כמו פוסטמות עם פרצופים צבועים כמו תוכי ושקיות מתפוצצות מהדיוטי פרי. אני נרתם לעזרתו. אחרי הכול, גם לי יש לב, למרות מה שהפיצו עליי בעיר כמה ציניקנים כמו ואגנר ורותה.

     "בוא הנה ילד," אני שומע את עצמי לוחש כמו נחש: "אל תבכה." מיד גם מגיח מתוכי התחקירן הנצחי, ומתחילה לה סדרת תשאול מקצועית למהדרין: "למה אתה בוכה? איפה אימא שלך? לאן היא הלכה? שמה, שמה אימא נמצאת? בוא, בוא, אני אמצא אותה בשבילך. בוא נלך ביחד, ילד, אל תפחד, אני אמצא את אימא. אז איפה אימא הייתה בפעם האחרונה שראית אותה?"

     אימא נפלה, עונה הילד. אימא רצתה לנסוע לטיה רשל בקנדה אבל היא נפלה. הנה, אימא שמה, איפה שכל האנשים עומדים ואיש אחד שאני לא מכיר עומד מעליה. הנה אימא, אומר הילד. אבל היללות שלו רק מתחזקות ומתחזקות, מחרישות לי את האוזניים שבא לי למות.

·       הסיפור נכתב בהשראת הסרט "המזח" של כריס מרקר

 

תל אביב, 1997