יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

  ביום כיפור לפני שלוש שנים העליתי ב"רשימות" פוסט על שנותיי כמבקרת קולנוע, ובה גם האנקדוטה המצחיקה שקרתה לי עם ז'ראר דפרדייה. הפוסט הסעיר נפשות, כפי שחזיתי, ובידר את בלוגרי וקוראי רשימות במשך כל יום כיפור המשמים. כמה תגובות היו, כמה! וכמה כניסות! כמו לאיצטדיון בגמר גביע אירופה. טוב, הרי לכולנו יש פנטזיה "איך זה יהיה" עם כוכב קולנוע. כרגיל, ...

  לא פעם ולא פעמיים כתבתי על כך שהארכת החיים באמצעות כל הטכנולוגיות הרפואיות החדשות והתרופות מאריכות החיים, היא חרב פיפיות איומה ונוראה. מצד אחד, יופי טופי. כל שנה מודיעים לנו שתוחלת החיים הממוצעת עולה. עכשיו היא עומדת על 80  שנים לגברים ו-83 לנשים.   הנה, אימי אפילו "מצליחה" להביס את הממוצע. היא מתקרבת לשנתה ה-84. היא זו שהצליחה, באמת? ...

  יש לי אימא במחלקה סיעודית בבית אבות. עוד מעט תהיה בת 84. משותקת בחצי גוף, בכיסא גלגלים, שוקלת אולי 35 קילו, דמנטית, מבולבלת רוב הזמן, תלויה לחלוטין בחסדי המטפלים.   מה אני אמורה לחשוב כשאני שומעת על החרא הזה שאנס קשישות סיעודיות בבית אבות ברעננה?   מה אני אמורה לחשוב, כשאני נזכרת במה שסיפרה לי אימי , שבשבת בבוקר ...

לאחרונה ראיתי סרט דוקומנטרי משובח בשם "גוֹלֶה סַנגָם" (פרח האבן), של במאית צעירה בשם שרית חיימיאן, שמרוב פחד להתחתן בגלל גלריית הנשים הסובלות שבמשפחתה הפרסית המורחבת, הלכה לראיין אותן כדי לפגוש את הפחד פנים אל פנים.   ואין פלא שגם בה, בחורה בת 30, מקנן הפחד. הלוא אם נשים שמבוגרות ממנה בשלושים שנה בסך הכול מספרות סיפורי אימה מחיי הנישואים, ...

באחד הלילות, בעודי מזפזפת, אני נתקלת בפנים של איזה מגרש שדים אפריקאי, ששר משהו בספק צוויחה, ספק קינה, ואני לא מבינה מה זה קשור לערוץ 9 הרוסי.   אני מסתכלת טוב על התופעה המגוחכת, ואז אני קולטת שזו תוכנית של כל מיני קואוצ'רים ומגידי עתידות ומכשפים. הצופים מתקשרים, מבקשים ייעוץ ואף משלמים עליו. בתוכנית באותו לילה: איזה מכשף וודו מאפריקה, ...

  לכבוד החג, אני מעלה פוסט ישן מלפני שלוש שנים מ"רשימות", כי הוא תמיד מזכיר לי שאפשר לחיות בדו קיום עם כולם. הרומן שלי עם שלמה לפני שבוע עבר לגור אצלי גמל שלמה. הוא נכנס בלילה בחשש, עופף בעדינות ממקום למקום בעזרת כנפיו הדקיקות, מצא מקום גבוה על הקיר ובדק אם נעים לו לשבת שם, ונדמה לי שכבר התכונן למנוחת ...

אתמול, כשהעליתי בפוסט כמה פרקים מהספר שלי "רואות מכאן את כל העולם", בהקשר לחרם שעושים ילדים על ילדים אחרים, כתבתי שלא עברתי חרם בעצמי. ואז חשבתי לי: אם ככה, איך כל כך מוכרת לי תחושת הנידוי שעוברת על הגיבורות בספר, שילדות אחרות מנדות אותן? אני עצמי לא הייתי ילדה פופולרית, אבל גם ילדה מנודה לא הייתי. לו זה קרה לי, ...

הערב ראיתי סרט דוקומנטרי על חרם שעושים ילדים בבתי ספר על ילדים אחרים. כמה אלים האקט הזה. שמחתי שסוף סוף עשו על כך תוכנית טלוויזיה, כי זה נורא חשוב. לפני 12 שנה, כשספרי השני, "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997) ראה אור, פנו אלי מהתוכנית "מבט נשי" של אורנה בן-דור וביקשו שהתראיין לגבי הספר, בהקשר לחרם שעושות ...

  בילדותי, בבית ספר "דוגמה", היו לוקחים אותנו בכל שבוע לחווה החקלאית, לשיעור חקלאות. כן, היו דברים כאלה פעם, תתפלאו. חלוציות, עבודת האדמה, סוציאליזם… ומדובר בשנת 1971-1972, לא לפני מאה שנה. בשבילנו זה היה חופש נהדר מהלימודים ומהכיתה. שלוש-ארבע שעות בשבוע של חופש בטבע, בחווה החקלאית על גבול רמת גן. השבוע נודע לי שהיום החווה פתוחה לכל אדם, אבל אז ...

סיפור קצרצר שלי שפורסם ב-YNET סיפור השבוע.