נשים סובלות ושותקות, סובלות ושותקות

לאחרונה ראיתי סרט דוקומנטרי משובח בשם "גוֹלֶה סַנגָם" (פרח האבן), של במאית צעירה בשם שרית חיימיאן, שמרוב פחד להתחתן בגלל גלריית הנשים הסובלות שבמשפחתה הפרסית המורחבת, הלכה לראיין אותן כדי לפגוש את הפחד פנים אל פנים.

ואין פלא שגם בה, בחורה בת 30, מקנן הפחד. הלוא אם נשים שמבוגרות ממנה בשלושים שנה בסך הכול מספרות סיפורי אימה מחיי הנישואים, מדוע שתרצה להתחתן? מי אמר שדברים דומים לא יקרו גם לה? האם אנחנו כבר באמת רחוקות מרחק שנות אור מאמותינו המדוכאות? ומה עם לא? מי ערב לנו?

בסרט רואים בעיקר שתי נשים בנות שישים פלוס. האחת נישאה לגבר בגיל 15, כי הובטחה לו בינקותה. האישה הזו, בעלת חוכמת ושמחת החיים, אומרת שהיה קשה, קשה מאוד לחיות עם בעלה, אבל לא מפרטת. ובכל זאת היא לוחצת על שרית הבמאית, הלוא היא נכדתה, להתחתן. 

האישה השנייה מפרטת מסכת ייסורים איומה עם הבעל הראשון, ואחר כך גם עם הבעל השני, שאליו חזרה בשנית אחרי הגירושים. היכה אותה, התעלל בה, השפיל אותה, והיא? חזרה אליו כמו בובל'ה.

אחת הסצינות החזקות והמבעיתות בסרט קשורה אליה. אחרי שחלה בהלצהיימר היא שמה אותו בבית אבות גריאטרי, ולמרות המרורות שהאכיל אותה כל ימיה, היא מבקרת אותו מדי יום ומנסה לנחם אותו, לומר לו דברי אהבה. ומה הוא עושה? מקלל אותה, נובח עליה בתמורה, מסלק את כף ידה המלטפת. עדיין הוא עושה את זה, אפילו כשהוא כבר שכיב מרע, והלוא בסך הכול ניסתה לסעוד אותו, לעודד אותו.

אחר כך באה סצינה נוספת בבית האבות, מקץ שנה, כשמצבו המנטלי מידרדר והוא כבר דמנטי לגמרי. הוא לא מזהה אותה, את אשתו. ודווקא אז הוא שמח עליה כאילו היתה מחזרת צעירה. הוא שואל אותה מי היא, ומלטף אותה כלטף כלה צעירה ונחשקת. הוא ממש מחזר אחריה כאילו היא איזו חברה חדשה שלו. כמה שונה יחסו אליה עתה, כשהוא חושב שהיא אישה זרה שהוא צריך להרשים ולחזר אחריה בגילו הקשיש. כמה זה שונה מן היחס הגס והבהמי שהתייחס אליה כשעדיין זכר שהיא אשתו.

ובכל זאת, הנשים האלה ממליצות לבמאית להתחתן. בכל פה הן ממליצות. תסבלי, אבל שלא תעזי לא להתחתן. אדרבא, תסבלי כמו שאנחנו סבלנו. בעצם, שלא תעזי לא לסבול כמונו… כאילו שזו חובה קדושה לסבול.

ואלו לא נשים רפות שכל או בהמיות שממליצות לבמאית הצעירה על גזר הדין ללא חנינה, אלו נשים חכמות, רגישות, ובכל זאת הן מקבלות את מצבן כאילו היה גזרה משמיים. "אל תדברי כשהבעל שלך כועס. פשוט תשתקי, תמיד תשתקי." הן מייעצות לה. "זה מה שאישה צריכה לעשות כדי לשמור על שלום בית."

ואני חשבתי על כל הנשים האלה, שמבוגרות ממני בסך הכול בעשור פלוס, שמתנהגות וחושבות יותר גרוע מסבתי הפרסייה, שלו חיה היום הייתה בת 115 שנים. גם היא הייתה אישה מוכה, שבעלה השפיל אותה והתעלל בה, ועוד לנוכח עיניו של אבי, אבל למזלה מת בצעירותו מצהבת, והיא לא נישאה בשנית. אולי זה היה הצעד החכם שלה. היא כל כך פחדה מנישואיי אימה ופחד שכאלה, שהעדיפה לחיות בגפה. אולי זה היה הכוח שגילתה, שנשים שחיות היום וצעירות ממנה ביותר מיובל שנים מפחדות לגלות בתוכן.

וכמובן, כשראיתי את המשפחות הפרסיות האלה, לא יכולתי שלא לחשוב על החצי הפרסי שלי, ואיזה מזל שאבי לא היה גבר כזה. הוא ראה מה עשה אביו והחליט שהוא יהיה ההפך ממנו, וגם עמד בזה.

ואיזה מזל שלא נאלצתי לחיות את חיי כמו הנשים האלה שהן כמעט בנות גילי, וגם לא לעמוד בלחץ הנוראי שהבמאית בת ה-30 עומדת כיום, בשנת 2009, ש"תתחתני כבר, נו, תתחתני!", כי הוריי נתנו לי חופש מוחלט לחיות את חיי כראות עיני. ובא לי לצעוק לעולם: איזה מזל היה לי!! איך חמקתי בפוקס מגורל דומה…