הזיון שפיספסתי עם ז'ראר דפרדייה

ביום כיפור לפני שלוש שנים העליתי ב"רשימות" פוסט על שנותיי כמבקרת קולנוע, ובה גם האנקדוטה המצחיקה שקרתה לי עם ז'ראר דפרדייה. הפוסט הסעיר נפשות, כפי שחזיתי, ובידר את בלוגרי וקוראי רשימות במשך כל יום כיפור המשמים. כמה תגובות היו, כמה! וכמה כניסות! כמו לאיצטדיון בגמר גביע אירופה. טוב, הרי לכולנו יש פנטזיה "איך זה יהיה" עם כוכב קולנוע. כרגיל, תהו אם זה קרה לי או לא (קרה גם קרה, וזה לא דבר יוצא דופן בעסקי הקולנוע…), ובעיקר תהו על המוסרנות המשונה שגיליתי מול הגאלי הסקסי.

עד היום אני מצחיקה את עצמי עם הקטע הזה, שברור שממילא לא היה קורה, כי הרי לא יצאתי מדעתי להיות עוד אחת מהגרופיות המשמימות של הכוכב הצרפתי. ובכל זאת, משהו מהפרובינציליות שלי תוהה עד היום אם באמת היה קורה משהו בינינו (סביר שלא), והאם באמת פיספסתי משהו (גם סביר שלא). אבל הלוא אני גדלתי על ראיונות ב"עולם הקולנוע", עם כל מיני לאנדריקות כמו מונה זילברשטיין, שכאשר אלון דלון היה כאן ב-1972 יצאה איתו איזה ערב, וסיפרה לכתב, בלי לפרט, שחזרה עם כוכבים בעיניים… חחח. איזה פתיות אנחנו, אה?

אז הנה הרשימה ההיא. תיהנו, תצחקו, והעיקר שתסתלבטו על הפרובינציאליות של בנות ישראל הכשרות והחסודות:

בסתיו 1986 הגיע ז'ראר דפרדייה לארץ, ליחצן את אחד מסרטיו. עשו לו מסיבת עיתונאים במלון "דן", וכולם נורא התרגשו. היה אפילו איזה מבקר כסוף שיער מערוץ 1 שהביא איתו תמונה ענקית וממוסגרת של הכוכב הצרפתי, ונתן לו לחתום! מה עשה איתה אחר כך? אולי ישן איתה בלילה…

אני הייתי היחידה מבין חבורת התרנגולים הקשקשנית שלא פצתה פה. טוב, הייתי מבקרת צעירה וביישנית, רק בת 26. אחרי שנגמרה מסיבת העיתונאים, רצתי לטלפון הציבורי במלון כדי להעביר את הידיעה לעמודי החדשות (אלוהים, כמה פריהיסטוריים היינו, אה? קשה להאמין!). ליד הטלפון עמדו המעליות, ומי עמד שם? הדפרדייה בכבודו ובעצמו!

הוא חייך אלי, ואני חייכתי כמו טומטומית בחזרה. אז הוא שאל למה לא שאלתי אותו משהו במסיבה, וחייך בגאלית הורגת. המשכתי לחייך כמו טומטומית, אבל הפטפטן (אוף, הוא כזה פטפטן הדפרדייה!), שבר מהר את הקרח ופיטפטנו לנו כמה דקות.

ואז הוא שאל אם אני באה בערב למסיבה שעורכים לכבודו, ואני, כמו נערה מתבגרת מהספרים של ג'ין אוסטין, אמרתי שלא הזמינו אותי. אז הדפרדייה אמר במבטא צרפתי שהורג בטליונים וממיס ואגינות: "אז אני מזמין אותך. תבואי בשבילי."

זה כבר היה טו מאץ'. כמעט השתנקתי על המקום. אחרי שהדפרדייה מרח על גופי עוד כמה וישים ממבט הנץ שלו, הוא נכנס למעלית, הפריח נשיקת אוויר וביקש  שוב שאבוא.

מה עושים? אני, כמו מטומטמת, לא הלכתי למסיבה. הייתי מאוהבת ושמרתי נאמנות לאהובי, והנאמנות, כמו שכתבה רחל איתן באחד מספריה: מרוששת את החיים. האם ייתכן שהפסדתי את הלילה הכי מדליק של החיים שלי?

והנה הרשימה המלאה, שהיא הרבה יותר מעניינת לדעתי.