אז של מי החיים האלה, לעזאזל? של מי???

לא פעם ולא פעמיים כתבתי על כך שהארכת החיים באמצעות כל הטכנולוגיות הרפואיות החדשות והתרופות מאריכות החיים, היא חרב פיפיות איומה ונוראה.

מצד אחד, יופי טופי. כל שנה מודיעים לנו שתוחלת החיים הממוצעת עולה. עכשיו היא עומדת על 80  שנים לגברים ו-83 לנשים.

הנה, אימי אפילו "מצליחה" להביס את הממוצע. היא מתקרבת לשנתה ה-84. היא זו שהצליחה, באמת? או שהכדורים שמלעיטים אותה הצליחו בהארכת חייה חסרי ההנאה והטעם?

פעם סיפר לי ידיד על אמו שכמעט מתה, הייתה בתרדמת וכו', אבל פתאום התעוררה, ואז שתתה את המרק שנתנו לה בתאווה עצומה. ואמר לי: "הנה תראי, אם היא נהנית מהמרק, אז מגיע לה להמשיך לחיות."

ואני טוענת שזה בדיוק המדד. כל עוד האדם נהנה ממשהו, שיחיה. כל עוד אינו סובל סבל תופת, שיחיה. אבל כשכבר אין שום איכות חיים, אז בשביל מה החיים?

על פניה של אימי אני רואה רק סבל זה כמה שנים. אבי גסס נוראות מהסרטן במשך כשלושת רבעי שנה, וחייו הוארכו על ידי הרפואה. בלעדיה, היה מת ולא סובל ככה.  אימה של חברתי לא זיהתה אותה ואת אחותה במשך עשור, ולא ידעה איפה היא חיה, בגלל מחלת האלצהיימר. היא חיה כמו גוש בשר. אימי קרובה לשם. היא עדיין מתקשרת, אבל לא נהנית מכלום. לפני חודשיים הבאנו אותה לביתו של אחי ליום ההולדת של הנין שלה, הבן של בת אחי, וכל השעות האלה ראינו את הכאב והסבל על פניה.

אז מה יוצא לנו מהתרופות מאריכות החיים? יש חיים, יש נשמה באף, הלב פועם, אבל אין מינימום של איכות חיים.

האם אני בעד המתת חסד? כן, אבל רק במקרים קשים מאוד מאוד של מחלות ניווניות, בהן זה גם מה שהחולה רוצה; במקרה כזה שאם לא נעניק המתת חסד, האדם ימשיך לחיות, גם אם יורידו אותו מהטיפול הרפואי.

אבל בעיקרון אני חושבת שבדרך כלל אין שום צורך בהמתת חסד. הטבע יכול לעשות את שלו. ויש אנשים שיש להם את האומץ לעשות את זה.

חבר יקר שלי התבקש על ידי אביו המאוד חולה להוציא אותו מבית האבות הסיעודי, לקחת אותו הביתה, ופשוט מאוד להוריד אותו מכל התרופות שמחזיקות אותו בחיים. הבן עשה כבקשתו. אביו מת כעבור חמישה ימים. מוות טבעי. ללא התרופות נגד לחץ הדם, הסוכרת, מדללי הדם וכו' וכו' וכו', הוא פשוט מת מוות טבעי.

לזה אני קוראת ללכת עם הטבע. 

ואילו לקחת תרופות עד בלי די, כשכבר אין איכות חיים, והן רק מאריכות חיים רבי סבל ונטולי הנאה, זה הדבר הלא טבעי.  

 
אז שלי מי החיים האלה, לעזאזל? שלנו, או של הרפואה שהולכת ומאריכה חיים נטולי חיים?