סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"
זה ממחזור סיפורים משפחתיים קצרצרים. אחד מהם כבר פורסםן אצל רונן ב"זוטא". זה מין סגמנטים כאלה על המשפחה, חלקםן היפר ראליסטיים, חלקן סוריאלסטיים, וביחד אולי נותניפ מין מבט קשה על המשפחה. אבל מי יודע מתי אגמור אותון, ומי יודע מי יפרסם….
במקביל, אגב, אני עובדת כבר שנתיים על קובץ סיפורים משפחתיים באורך רגיל, יותר נורמטיבי, טיפה פולקלוריסטי, כמו "הנזר של ישוע", על המשפחה בירושלים, וכאלה. שנים ירון עמד לי על הראש שאכתוב אותם, אבל זה מתקדם לאט.
בכלל אני איטית בכתיבה פרוזה, הרי אני תקועה עם שני רומנים. מי יודע מי ייגמר ראשון, הם או אני…חחחח
לא ידעתי שיש ביקורת מוסרית על ספרות. מה זה "דוחה"? מה זה "מעורר קבס"? החיים דוחים ומעוררים קבס, אנחנו דוחים ומעוררים קבס, ותפקיד הסופרים לכתוב על זה. עוד מעט גם תפתחו משטרת מחשבות.
לחוה, מה את מתפלאת?
יש פה לא מעט קוראים פרימטיבים שחושבים שספרות צריכה רק ל"עדן" את הנפש ולהחמיא לקורא. הם לא מבינים שתפקיד הסופר להראות אותנו במערומינו הנפשיים.
התיאור היה מרתק בעיני, וגרם לי לרצות לקרוא עוד. חבל שאין עוד. אחרי הצלילה אל העבר ואל זיכרון מבטיהם של המורים (אהבתי מאוד!) היה חסר לי משהו נוסף בעלילת הזמן-הווה של הסיפור (אבל ככה אני תמיד כקורא, מחפש קלוז'ר).
רונן, תודה. אגב, זה ממחזור קצרצרים, שגם "האחות האחרת" שפורסם אצלכם בזוטא הוא חלק ממנו. מין קובץ קצרצרים על המשפחה, חלקם היפר ראליסטיים כמו ההוא שפורסם אצלך, חלקם סוראליסטיים כמו זה.
כתוב יפה ,יעל, מבטא את הצורך הכאוטי משהו לשמר את זכרם ודמותם של האהובים ולהעניק להם חיי נצח. הזכיר לי את "פסיכו" של היצ'קוק ו"ורד לאמילי" של פוקנר
את נתת לצורך הזה ביטוי יחודי בשפה (יפה המילה "להפזיל")ובעיצוב הדמות.
יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
סחתן!
יעל, איני יודע אם זה סיפור או קטע ממשהו יותר ארוך, אבל זה מאוד פלסטי וחזק ומלא משפטים, תיאורים ודימויים מקוריים. אהבתי. רני.
רני, תןדה.
זה ממחזור סיפורים משפחתיים קצרצרים. אחד מהם כבר פורסםן אצל רונן ב"זוטא". זה מין סגמנטים כאלה על המשפחה, חלקםן היפר ראליסטיים, חלקן סוריאלסטיים, וביחד אולי נותניפ מין מבט קשה על המשפחה. אבל מי יודע מתי אגמור אותון, ומי יודע מי יפרסם….
במקביל, אגב, אני עובדת כבר שנתיים על קובץ סיפורים משפחתיים באורך רגיל, יותר נורמטיבי, טיפה פולקלוריסטי, כמו "הנזר של ישוע", על המשפחה בירושלים, וכאלה. שנים ירון עמד לי על הראש שאכתוב אותם, אבל זה מתקדם לאט.
בכלל אני איטית בכתיבה פרוזה, הרי אני תקועה עם שני רומנים. מי יודע מי ייגמר ראשון, הם או אני…חחחח
צר לי אבל הסיפור דוחה, מעורר קבס. לא הצלחתי להבין יעל איך בכלל עולה בדעתך לכתוב סיפור כזה? הוא יוצא מנשמה חולה. נדמה לי שאת לא מתכחשת לזה.
אני מסכים.
לא ידעתי שיש ביקורת מוסרית על ספרות. מה זה "דוחה"? מה זה "מעורר קבס"? החיים דוחים ומעוררים קבס, אנחנו דוחים ומעוררים קבס, ותפקיד הסופרים לכתוב על זה. עוד מעט גם תפתחו משטרת מחשבות.
לחוה, מה את מתפלאת?
יש פה לא מעט קוראים פרימטיבים שחושבים שספרות צריכה רק ל"עדן" את הנפש ולהחמיא לקורא. הם לא מבינים שתפקיד הסופר להראות אותנו במערומינו הנפשיים.
והמשפט הזה הוא בכלל שיא השיאים:
"לא הצלחתי להבין יעל איך בכלל עולה בדעתך לכתוב סיפור כזה?"
משטרת מחשבות אמרת, חוה? אז צדקת. תכתבו פה רק על פרחים ויונים ולבבות כמו כמה משוררת רפש כאן, ראה סבינה מסג וכל מיני טאלי-מאלי-קאלי.
בטח שהקוראים פרימיטיבים, אלא מה… הסופרת לעומת זאת ביונית.
חווה חזרת אלינו סוף סוף.
היינו אבודים בלעדייך.כל טיפה של לחלולחיות פגה מבלוגנו העבש לכשנעלמת
מאופק חיינו הספרותיים.
מה שלום דרדסבא אור?
ואני אוהבת את הספור ככה כמו שהוא!!! הצטייר בעיני תמונות תמונות, קליפ הזוי פסיכודלי
סיפור מיוחד.
הי יעל,
מזכיר לי את הסיפורים הישנים שלך מהספר "יצאתי לחפש מחסה". את מתעמקת יפה בנפש האדם ותמיד את מקורית ומיוחדת.
שלך, אמירה.
התיאור היה מרתק בעיני, וגרם לי לרצות לקרוא עוד. חבל שאין עוד. אחרי הצלילה אל העבר ואל זיכרון מבטיהם של המורים (אהבתי מאוד!) היה חסר לי משהו נוסף בעלילת הזמן-הווה של הסיפור (אבל ככה אני תמיד כקורא, מחפש קלוז'ר).
תודה חברים.
רונן, תודה. אגב, זה ממחזור קצרצרים, שגם "האחות האחרת" שפורסם אצלכם בזוטא הוא חלק ממנו. מין קובץ קצרצרים על המשפחה, חלקם היפר ראליסטיים כמו ההוא שפורסם אצלך, חלקם סוראליסטיים כמו זה.
מעניין… עכשיו שכאת מציינת זו, אני באמת רואה חיבור בין השניים. יש עוד מהמחזור הזה שהתפרסם איפשהו?
היי רונן, עדיין לא. הרוב עדיין במגירה. אם יהיו לי, אני אתן לך לזוטא לפרסום.
כתוב יפה ,יעל, מבטא את הצורך הכאוטי משהו לשמר את זכרם ודמותם של האהובים ולהעניק להם חיי נצח. הזכיר לי את "פסיכו" של היצ'קוק ו"ורד לאמילי" של פוקנר
את נתת לצורך הזה ביטוי יחודי בשפה (יפה המילה "להפזיל")ובעיצוב הדמות.
זהו צורך כאוטי, הזוי משהו שמדברים עליו רק בלב ,ואת נתת לו ביטוי יחודי
את עושה לי רושם של אדם מורכב ומרתק.
ואני אומר זאת גם מהתרשמות מהסיפורים שלך וגם מהרשימות האוטוביוגרפיות.
תודה חנה ורפאל.
חזק ועצוב. אהבה פרוורטית. הזכיר לי את "כל החיים לפניו".אוהבת את הכתיבה הסוחפת שלך.
כתיבה מפתיעה יעל. אהבתי.
תודה לוסי וללי!