זיכרונות מהחווה החקלאית

בילדותי, בבית ספר "דוגמה", היו לוקחים אותנו בכל שבוע לחווה החקלאית, לשיעור חקלאות. כן, היו דברים כאלה פעם, תתפלאו. חלוציות, עבודת האדמה, סוציאליזם… ומדובר בשנת 1971-1972, לא לפני מאה שנה.

בשבילנו זה היה חופש נהדר מהלימודים ומהכיתה. שלוש-ארבע שעות בשבוע של חופש בטבע, בחווה החקלאית על גבול רמת גן. השבוע נודע לי שהיום החווה פתוחה לכל אדם, אבל אז היא הייתה חוות הלימוד לחקלאות לכל תלמידי בתי הספר העממיים בתל אביב. ולא היה מקום נפלא מזה.

אוטובוס היה לוקח אותנו לשם, הכול על חשבון העירייה, אגב, ומחזיר אותנו כעבור ארבע שעות. והמקום עצמו – בעיני הוא היה גן עדן קטן בלב העיר. רק ראיתי את ערוגות הירקות, ישר התרגשתי. ולא פלא,שהרי אני בתו של פרסי שהיה חובב ירקות מושבע.

בהתחלה היינו עובדים בערוגות, שותלים או עודרים או משקים. וכאשר הירקות צמחו, היינו קוטפים אותם ומניחים בערמות לפי הגודל: קישואים ומלפפונים גדולים לחוד, בינוניים לחוד, קטנים לחוד.

לא אשכח איך כל הילדים האשכנזים היו מתנפלים על הערמות של הירקות הגדולים, ולוקחים לעצמם בשמחה קישואי ענק, שאבא שלי היה קורא להם בצחוק "קוסה בוחטה". הם לא ידעו שהירקות הכי טעימים הם גם הכי קטנים: מלפפונים זעירים שאוכלים עם הקליפה, קישואים קטנים נוצצים שאבא לי היה ממלא בבשר ומבשל ברוטב עגבניות.

ובגלל שכולם לקחו את הגדולים והבינוניים, לי נשארו כל הקטנים, אפילו בלי שאצטרך לריב עליהם.  צחקתי בלבי על בורותם של הילדים האלה, שלא ידעו מה זה טוב, ולקחתי לעצמי את הסחורה הכי טובה.  

אחר כך, לראות את השמחה בעיניים של אבא שלי, כשהבאתי לו את הקישואים הקטנים שזה עתה נקטפו, רק זה גרם לי אושר עילאי. כמה שמח עליהם, כאילו הבאתי לו אוצר.

לפעמים גידלנו גם עגבניות וחסה, בצל ירוק, קולורבי ותפוחי אדמה. אבל אותי משום מה הקישואים והמלפפונים הכי שימחו, כי את זה אבא שלי הכי אהב. אהב לאכול מלפפונים קטנים עם מלח וערק, וכאמור, קישואים היו הירק הכי חביב עליו. אהב למלא אותם בכל מיני צורות ולעשות "קוסה מחשי".

בגיל 12 כבר עברתי לחטיבת הביניים ב"גימנסיה הרצליה", ושם, בבית הספר הפרטי שהרים את האף, לא שמעו על סוציאליזם כנראה, כי לא שלחו אותנו לעבוד את האדמה כמו פלאחים. במקום זה לימדו אותנו קולנוע, מחשבים, מוזיקה קלאסית וגא'ז, ועוד כל מיני דברים של לפלפים.

ואני נשארתי עם הגעגוע הענקי הזה בלב לחווה החקלאית על גבול רמת גן. אז עכשיו, כששמעתי שהחווה נפתחה לקהל הרחב בתשלום, אני מתכננת ביקור בקרוב. אולי אחזור לעבוד את האדמה פעם בשבוע? גם זה משהו.

אגב, הודות לתענוגות החווה החקלאית, אחותי שולמית התגייסה לנח"ל. זאת אומרת שבכל זאת היה משהו טוב במפעל המיוחד הזה, מהימים שעוד היינו קטנים ותמימים, ופחות מושחתים, גאוותניים ותאוותניים.