בננות - בלוגים / / האם עשו עליכם חרם?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

האם עשו עליכם חרם?

אתמול, כשהעליתי בפוסט כמה פרקים מהספר שלי "רואות מכאן את כל העולם", בהקשר לחרם שעושים ילדים על ילדים אחרים, כתבתי שלא עברתי חרם בעצמי. ואז חשבתי לי: אם ככה, איך כל כך מוכרת לי תחושת הנידוי שעוברת על הגיבורות בספר, שילדות אחרות מנדות אותן?

אני עצמי לא הייתי ילדה פופולרית, אבל גם ילדה מנודה לא הייתי. לו זה קרה לי, לא יודעת איך הייתי שורדת את זה. ובכל זאת התמיה אותי – וזה עלה בדעתי רק עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי כתיבת הרומן – מה פתאום כתבתי על חרם ונידוי.

 

ופתאום נזכרתי! אכן עברתי חרם, ואפילו פעמיים, אבל רק לזמן קצר מאוד, ואולי בגלל זה לא זכרתי.

 

הפעם הראשונה הייתה בגיל 13. הורי שלחו אותי באותן שנים לפנימיות קיץ כאלה לעשירים: שיעורי אנגלית, רכיבה על הסוסים, בריכה, טיולים וכאלה. הראשונה הייתה בגיל 12, באיזה מושב. השנייה הייתה בגיל 13, בפנימיית קיץ בקיבוץ.

 

ז ה היה חודש של כיף. אבל באחד הימים, בערך באמצע הפנימייה, יום אחד שבנו מטיול, ועל מיטתי מצאתי בקבוק קולה ושוקולד חלב "פרה אדומה". בלי שום פתק. שאלתי, והמרכזת אמרה שההורים שלי באו לבקר והשאירו את זה. אז אכלתי את השוקולד ושתיתי את הקולה.

 

למחרת התברר שהם היו עבור ילדה אחרת שגם שמה יעל, אבל אני לא יכולתי לדעת את זה. ובכל זאת הילדים לא האמינו לי, ובמשך יומיים לא דיברו איתי. הם החליטו שגנבתי לה את זה. בסופו של דבר שכנעתי אותם שבאמת לא ידעתי שזה מיועד ליעל אחרת, ושלא גנבתי דבר, והחרם פסק.

 

אבל להיות יומיים בלי שידברו איתך, חוץ מזאת שגרה איתך בחדר, הייתה חוויה קשה, בעיקר במקום שבו את לא מכירה אף אחד, את לא בבית, אף אחד לא יכול לבוא להגנתך.ברור שמהר מאוד הדחקתי את האירוע העגום, מה גם שהוא חלף מהר מאוד.

 

דבר דומה קרה לי כעבור כמה שנים, בגיל 21. זה היה בהתחלת לימודי הקולנוע ב"בית צבי". היה עלינו לעשות סרט קצר בעניין יצירתיות, ואני חשבתי על צייר שיוצא מדעתו, שמרוב מסירותו לאמנותו, מוכן אפילו לרצוח בשבילה. באחד ההתקפים שלו הוא שוחט גור חתולים ומצייר את הציור בעזרת דמו.

 

סיפרתי את הרעיון לחבר לכיתה, שרציתי שיגלם את דמותו של הצייר. לגבי שאלת רצח החתול, אמרתי לו שמה דעתו לגלם את זה באמת, עם חתול אמיתי, ותוך כדי להט הדיבור אמרתי לו: הלוואי שיכולנו לצלם את זה ממש, מין סנאפ, מחווה למען האמנות של הגיבור, ושלנו, יוצרי הסרט.

 

זה היה מאוחר בלילה, היינו מסטולים, וקשה לומר שהתכוונתי לזה, שאנחנו באמת נשחט חתול על בימת הצילומים. זה היה, כך נראה לי, מין הרהור מעוות, מתוך מוח מסטול, מתוך התלהבות הרגע של פיתוח הרעיון לתסריט.

 

אבל הבחור נבהל, כנראה חשב שאני רצינית, מין שטניסטית מטורפת שתשחט חתול בשביל סרט, והלך וסיפר את זה לכל התלמידים.

 

למחרת אני באה לכיתה, ואף אחד לא מדבר איתי, חוץ מחברתי הקרובה. שאלתי מה קורה, והיא אמרה לי מה סיפר עלי אותו בחור. כל כך נחרדתי מזה, שמהר מאוד ניסחתי הסבר והעברתי אותו בין התלמידים במהלך השיעור. וחשבתי לי: כמה מהר אנשים יכולים להחליט עלייך דבר מה, שאין לו שום קשר למציאות, ולהחרים אותך.

 

זו הייתה תחושה קשה ומטורפת. כולה אמרתי משהו בתוך להט הדיבור וחדוות היצירה, באיזה לילה הזוי, בראש מאוד מסטולי. אז עכשיו אני בעונש? רבק, לו כולנו היינו נענשים על כל שטות שנפלטת לנו מהפה, כל בתי הכלא היו מלאים.

 

חברי הכיתה קראו את פתק ההתנצלות שלי, ולאט לאט, כעבור יום יומיים, התחילו לדבר איתי שוב. אבל באיזה שהוא מקום בתוכם, הבחנתי שמשהו בהם עדיין חושד בי בפסיכופטיות, כאילו באמת אשחט חתול למען האמנות.

 

אז כשראיתי שלשום את התוכנית של מיקי חיימוביץ', על חרם שעושים ילדים בבתי ספר על ילדים אחרים, לא יכולתי שלא לחשוב כיצד המנודים עוברים דבר כזה, ועוד בגיל הילדות הרך.

 

אחר כך, כשנזכרתי במקרה "בית צבי", נזכרתי שגם מבוגרים עושים חרם, לא רק ילדים. מבוגרים שהם לכאורה רציונליים יותר, מיושבים, בוגרים, גם הם מחרימים אנשים אחרים על לא עוול בכפם, רק משום שהחליטו שמישהו הוא ככה וככה.

 

ונזכרתי איך אפילו פה אצלנו, בבנניה, לפעמים מישהו הופך שעיר לעזאזל. מישהו מתחיל לתקוף, ופתאום, משום מקום, השאר צצים ומצטרפים במין עליהום מוזר.

 

טוב, לפחות אצלנו הכול וירטואלי, ואפשר לצאת מהאתר, ואפשר למחוק פוסט או את כל הבלוג, ויש בית וחברים ומשפחה לחזור אליה. אבל ב"בעולם האמיתי", לא תמיד יש את זה.

 

28 תגובות

  1. לא עשו, לא חוויתי זאת ,אבל אני יכולה לשער כמה נורא הדבר. קשה להיות מבודד שלא מרצון , הרי האדם הוא חיה חברתית …

  2. יעל, אף אני חוויתי סוג של חרם, בצבא, וגם אכתוב עליו במסגרת סיפור, בפוסט הבא שאעלה בעקבות שני הפוסטים המעניינים שלך. אכן, בני אדם – מבוגרים וילדים כאחד – יכולים להיות חיות נורא רעות. שלא לומר הכי רעות. באמת קצת תהיתי כשכתבת את המשפט ההוא בפוסט הקודם. חשבתי לעצמי איך בן אדם עצמאי, מקורי, דעתן, היודע להתעקש ולעמוד על דעתו, לא הסתכסך מרות לפחות פעם אחת עם הקולקטיב הלוחץ. רני.

  3. התנהגות ה"עליהום" – התקבצות הקולקטיב נגד יחיד שהפך שעיר לעזאזל – היא אחת ההתנהגויות האנושיות (חייתיות?) המפחידות והמזעזעות ביותר בעיני.

    • אנחנו חיות, כמו כלב, רק באכזריות מובנית עוצמתית ממנו. ורק שלא נעים לנו..ומאז שהועלו על הדעת האנושית "ייסורי המצפון " אנו מקשקשים בזנב כמו כלב שעשועים ברגרסייה, בדחק ובחרדה- אל מול הכוח והצורך המחזורי והמאוס בו, לקבל את עצמנו. כל זאת בתוך תנועת חיים הנתבעת מאיתנו מעצם קיומנו – לחפש אחר הטוב והמנוחה, שתמיד היא במקומות אחרים לאלה שאנו נמצאים בהם- מפוצלים, מוחרמים ומחרימים.

  4. אומי, אדרבה, כמדומני ענת בחרה ללכת ולא לפרסם יותר בבלוגייה, אבל לי אישית אין כל התנגדות, להפך, אני אשמח, כי לדעתי היא תרמה מאוד בפוסטים שלה לשיח כאן, שתחזור לבלוגייה. אני מקווה שחברים אחרים חושבים כמוני. הרי העניין תלוי בסופו של דבר בשירלי וביעל. שנה טוב, רני.

    • עוץ לי גוץ לי

      אין ספק שמאמריה של ענת פרי היו מעניינים ומחכימים. אך אל תשכחו שהיא עזבה מרצונה אחרי שהכפישה אנשים על לא עוול בכפם.
      לאור ההסטוריה שלה גם באתר "רשימות" -נראה שמדובר בכשל נפשי החוזר על עצמו בלי יכולת שליטה.

      אֵל נא רפא נא לה

      • מצידי, ולמרות שהיא "השתוללה עלי" היא יכלה להשאר או ללכת, סך הכל לפני שהלכה הביעה חרטה והתנצלה. כמו עם ילדים, מאמינה שצריך לתת לאדם הזדמנות להיות חלק מחובק, במיוחד אם היא רוצה להיות פה עם החברים שלה, ואם היא מסוגלת להרגע מתסביך הרדיפה שנפל עליה. ולמעשה, גם אם לא, הרי שעם הזמן לומדים להכיר אנשים ואפשר לפטור את ההתחרפנויות הקטנות שלה ב"נו, טוב, ככה היא", ולהניח. (הכוונה בלי לקחת אותה ללב כמו שבמעידתי לשכוח את יכולותיי, נפגעתי ממנה כהוגן).

        • עוץ לי גוץ לי

          לסיגל
          אני מסכים עם דבריך. אך אל תשכחי שאת דמות וירטואלית בניגוד לאנשים שהוכפשו בשמם האמיתי.
          אך מכיון שהיא עזבה מרצונה, אני מניח שהיא יכולה לחזור
          בתשובה

  5. הי יעל, שאלתך הזכירה לי לפתע שאחותי הקטנה כשהיתה תלמידה ביסודי מוכשרת ובישנית שמנסה למצוא לה מקום בחברה ונתקלת במלכת הכיתה שהרגישה מאויימת (מצחיק או מוזר, אבל לשתיהן היה אותו שם ושתיהן היו כשרוניות בתחום השירה),אותה ילדה הכינה קלטת שמע שלתוכה כל ילדי הכיתה אחד לאחד אומרים לאחותי שהם שונאים אותה ועוד מיני ומיני דברי החרמה יצירתיים ואיומים. בבית לא ידענו מכך מאום ואחותי שתקה עד שיום אחד אמי האזינה לקלטת שאחותי השמיעה לעצמה בחדר. היא הזדעזעה ורצה לטפל בנושא מול בית הספר. מכיוון שאמי הייתה מורה, אני מניחה שהיא ידעה איך מטפלים בנושא. כאן כבר הזכרון שלי לא פועל, אבל, כשעלה נושא דומה בכיתה של בני ושמעתי שהוא הצטרף להחרמת אחת הבנות (לטענתו היא רעה ושתלטנית ונמאס לכיתה ממנה), סיפרתי לו על אחותי, שהיא הדודה שלו ובסיום הסיפור דמעות עמדו בעיניו ומכיוון שהוא דמות בולטת חברתית בכיתה ידעתי שהנושא מטופל. ואכן החרם סוכל ואט אט הילדה השיבה לעצמה את מקומה בחברה, והשנה ראיתי אותה בכיתה, ואצלי בבית וראיתי שהיא חזרה להיות ילדה מאושרת. בתוך תוכי אני תמיד תוהה אם לא נגרם לה נזק לעתיד לבוא.
    חבל שלא ראיתי את התוכנית ששודרה, תכננתי ושכחתי. לדעתי, הנושא חשוב ללמידה ולהבנה.

    • סיגל,
      הסיפור של אחותך מזעזע.

      ובאמת התוכנית היתה מאוד מעניינת, והם הראו דרכים איך לטפל בזה. הם אמרו שבילדים ביסודי חובה וצריך להתערב, וזה גם מצליח. התערבות של מבוגר מחסלת חרם. במתבגרים קצת פחות. אבל אפשר לעשות על זה שיעורי חברה וסימולציות, וללמד ילדים אמפטיה מהי. גם את זה ראו בכתבה. הלוואי שזה היה חלק משיעורי החברה והאזרחות. באלימות שלנו, זו חובה ממש.

      • מסכימה אתך ושמחה לקרא את תגובתך בדיוק כשמרפרפת בין כתיבה לבין הקריאה. ברגעים אלה אני מכינה מכתב חריף למורתו של בני שהחליטה להתעלל בו מתחילת השנה וחבל שהפוסט שלך הוא לא על מורים מתעללים שכן הייתי מוציאה קצת קיטור שממלא אותי ומפריע לי לעצום עין בשתי המשמעויות של העצימה.

        • חחח היום הגענו לכך שבעיקר תלמידים מתעללים במורים…

          אבל לפעמים עוד יש מורים מתעללים, כמו פעם.

          עם זאת, נדמה לי שרוב המורים הם היום הצד הפגיע במערכת.

          • איי יעל, מחר יש לי פגישה איתה ואני מתאמנת מול המראה בחשיפת שיניים שכן מעולם לא יצאתי למלחמות ואינני יודעת למנן את הקרביות שבי ועוד טרם יצאתי למלחמה אני כבר כולי אש וזעם ומקווה שאצליח ליצור מפנה שיפעל לטובתו של בני ולא נגדו.
            החזיקי לי אצבעות, אני הולכת לנסות לישון קצת כי מחר יום קשה ממתין לי בדי הרבה חזיתות.
            ליל מנוחה ותודה על האוזן והחיוך:)

            • מקווה שהצליח!

              • תלוי במה נמדדת הצלחה יעל. אם בכך שהצלחתי לצמוח נפשית ולחדד את כושר הביטוי שלי…אז כן. אם בכך שניסיתי להסביר שהדרך אל הילד היא לא "להכנס בו" אלא להכנס לתוכו והמפתח אליו הוא הלב. אז לא:(

  6. היי רן, אני מסכימה איתך. ברור שלא עשינו לה חרם. פשוט הפוסט גרם לי לחשוב אליה. דווקא לגבי הכתוב בסוף, שבעולם הווירטואלי אפשר פשוט להסתלק. אישית אשמח אם נוכל לכתוכ לה איזה מכתב או משהו כזי להזמין אותה לשוב וברור שההחלטה בידיה. שנה טובה, אומי.

  7. שתיקה היא לעיתים סוג של אלימות, לכן אומרים שעם את חיה עם גבר שתקני במיוחד, ששותק בזמן כעס, שהוא פאסיב- אגרסיב.

    ובכולנו יש את האגרסיב בפאסיב או לא.

    תקשורת נקייה מתבצעת כשיש סכנה ממשית, מלחמה, מצב דחק, אנשים רוצים להתלכד, ואז המניפולציות מסתימות. או שאנשים שותפים לגורל, בגלל מחלה וכדומה, הכל מתבטל, אם כי יש כאלה שאהבת הזולת שלהם כה גדולה, שהם מקיימים גופא את : ואהבת לרעך כמוך.
    אבל זה שלב גבוהה מאד ורובינו עצורים בשלבים ההתחלתים עד אמצעים, וחרם לא מודע, הוא חלק מערוץ תקשורתי שלנו.

    אז אולי בגלל זה , אין עוד שלום עלינו.

    כי כולנו נגועים בפחד, שהוא מקור האגרסיב לצורותיו.

    שנה- טובה.

  8. יעל רוזן-בר שם

    יעל, הסיפורים שכתבת עלייך נגעו לליבי באמת, כי אז חשתי מן תחושה שאני קוראת את העבר שלי, כשעדיין הייתי בת 12 עולה חדשה בשנות השמונים, שהעולים לא התקבלו בעין יפה.
    אני זוכרת כיצד לעגו עלי תלמידי הכיתה עם המבטא הצרפתי שלי והעברית- הסינית שלי.
    הניסיון הזה העלה אותך לגדולה.

    שנה טובה יעל המקסימה.

  9. מסכימה ,אומי, אין כמו הזמן הזה לפיוס וקרוב הלבבות

  10. יעלה, אולי יעזור להיזכר ש'חרם' הוא עניין מקראי עתיק, ומובנו המקורי קצת שונה מ'נידוי' סתם.
    חרם הוא טאבו, משהו שהוא או קדוש או טמא (ולא תמיד ההבדל ברור) – ואין לגעת בו.
    לא פעם המוחרם הוא 'האחר', השונה לרע (נגיד עבירה מוסרית) אבל לא פעם דווקא לטוב – בחשיבה יצירתית, אינדיבידואליות יתרה וכד'.

    • אמיר, באמת מעניין. ומעניין עוד יותר איך 'חרם' מהסוג הזה, התגלגל לחרם של ימינו. ומדוע אנחנו קוראים לזה חרם, ולא נידוי. ואולי שני הדברים מתחברים. המנודה מוחרם גם בגלל העצמאיות שלו, השונות שלו, וגם ככה סתם. לפעמים נדמה שאין שום סיבה לנידוי.

  11. שני הפוסטים שלך גרמו לי הרבה לחשוב על הנושא. אף שילדותי היתה לא-נעימה במקרה הטוב, אני לא זוכר 'חרם' במובן הזה של המילה, אולי בגלל ש'חרם' הוא פעולה פתאומית, מעבר חד-משמעי מ'כולם מדברים אתך' ל'אף אחד לא מגבר אתך' ואני הייתי ממילא תמיד אאוטסיידר, שלא ממש דיבר עם רוב הילדים האחרים בכיתה ולהיפך (פרט למעט החברים שהיו אתי תמיד).

    • רונן, הכוונה לחרם של ממש, כשכולם לא מדברים איתך. מזעזע מה שראו בתוכנית הזו. לא סתם "לא להיות פופולרי". גם אני לא הייתי פופולרית, אבל היו לי כמה חברים, וזה הספיק. מה שעוברים ילדים שכולם עושים עליהם עליהום, כולל אלימות, זה לא יאומן ממש. זה קשור לעלייה ברמת האלימות, ללא ספק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל