צמחי מעזבות כותב
בַּדֶּרֶךְ לְפֶסְטִיבַל הַשִּׁירָה, אַחֲרֵי שֶׁכִּמְעַט נִרְגַּעְנוּ מֵהָרִיב עַל הַקַּרְטוֹנִים, סִפְּרָה דָּנָה עַל הַשִּׁעוּר שֶׁל חַיִּים ע", מְטַפֵּל קְצַר מוֹעֵד שֶׁאֵלָיו אוּלַי, לִכְפָר קָטָן לְמַרְגְּלוֹת אוֹ בְּפַאֲתֵי יְרוּשָׁלַיִם, נָסַעְתִּי לִשְׁמוֹנֶה פְּגִישׁוֹת מִיָּד אַחֲרֵי יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשְּׁלֹשִים, כְּשֶׁמָּצָאתִי אֶת גִּילָה שְׁעוּנָה בַּעֲמִידָה עַל אֲרוֹן הַמִּטְבָּח, הַלּוּלָאָה כֻּלָּהּ וּקְצָת מִן הַחֶבֶל כְּרוּכִים לְצַוָּארָהּ. אֵינִי יוֹדֵעַ, וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת כִּי עַכְשָׁו כְּבָר הָאֶלֶף הַבָּא, אֵיךְ הָלְכָה לְאַחַר שֶׁנִּקְרַע הַחֶבֶל שֶׁעַל הַמְּנוֹרָה אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ מִן הַסָּלוֹן וְעַד הַמִּטְבָּח, וְעוֹד נֶעֶמְדָה הָפוּךְ, כְּלוֹמַר גַּבָּהּ לָאָרוֹן וּפָנֶיהָ לַדֶּלֶת. הִיא הָיְתָה מֵתָה לְגַמְרֵי, מֵתָה כַּנִּרְאֶה כְּבָר שָׁעָה וְיוֹתֵר, אָמְרוּ הַמַּדָ"אנִיקִים, שֶׁנִּסּוּ בַּיָּד וּבַחַשְׁמַל וְשׁוּב בַּיָּד, בְּכָל פַּעַם קְצָת יוֹתֵר לְאַט. אַחֲרֵי שֶׁטִּפַּסְתִּי עַל הָעֵץ, קְצָת קֹדֶם, דִּלַּגְתִּי אֶל תּוֹךְ הַמִּרְפֶּסֶת (זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁטִּפַּסְתִּי עַל עֵץ בְּעַצְמִי, תָּמִיד הָיִיתִי נִתְקָע עַל הַמַּזְלֵג הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר וְרוֹעֵד: "אַתָּה רוֹאֶה, כְּשֶׁרוֹצִים אָז גַּם יְכוֹלִים," אָמְרָה לִי אִמָּא בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב לְמָחֳרָת, לְאַחַר שֶׁבֵּרְרָה שֶׁחוּץ מֵהָעִנְיָן הַהוּא דַּוְקָא עָבְרָה עָלַי הַחֻפְשָׁה דֵּי בְּסֵדֶר, נַחְתִּי וְאָכַלְתִּי טוֹב וּפָגַשְׁתִּי חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת, וּסְרָטִים) וּמֵהַמִּרְפֶּסֶת לַסָּלוֹן, שָׁם לֹא הָיָה אִישׁ בַּסָּלוֹן, רַק חֲמִשִּׁים אוֹ שִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר שֶׁל חֶבֶל שֶׁנּוֹתַר עַל הַמְּנוֹרָה, מִתְנַדְנֵד בְּרוּחַ קַלָּה שֶׁל קַיִץ. אֵצֶל נוֹיְרוֹטִים, אָמַר חַיִּים, הַזְּמַן הוּא אֵינְסוֹפִי, כְּלוֹמַר תָּמִיד אֶפְשָׁר יִהְיֶה, תָּמִיד אֶפְשָׁר שׁוּב, וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר בְּדִיחָה. כְּשֶׁבָּאתִי, כְּלוֹמַר עוֹד לִפְנֵי הָעֵץ, הַמִּרְפֶּסֶת וְהַסָּלוֹן, הַדֶּלֶת הָיְתָה נְעוּלָה. לֹא הָיָה מַפְתֵּחַ בַּתֵּבָה וְגַם לֹא פֶּתֶק. מִבִּפְנִים נִשְׁמְעוּ נְקִישׁוֹת קְצוּבוֹת, 72 נְקִישׁוֹת לְדַקָּה, וְאוּלַי 90, קֶצֶב הַלֵּב, שֶׁהוּא הַטִּבְעִי בְּיוֹתֵר לְפַעֲמָה מוּסִיקָלִית, וְאוּלַי לֹא נִשְׁמְעוּ כְּלָל: בְּסִפֵּי הַשְּׁמִיעָה, כְּשֶׁצְּלִיל הוֹפֵךְ לְרַעַד וְקוֹל לְחַשְׁמַל, קָשֶׁה כְּבָר לָדַעַת. בָּרֹאשׁ נֶחְבְּטָה לִי כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן הָלוֹךְ וְחָזוֹר הַמַּנְגִּינָה הַטִּפְּשִׁית שֶׁנֶּחְבֶּטֶת שָׁם תָּמִיד – אֲבָל הַפַּעַם בְּמוֹדוּס פְרִיגִי, אֲשֶׁר לְפִי אָרִיסְטוֹ בַּפּוֹלִיטִיקָה, 8V-VII/, הוּא כַּחֲלִיל הַבַּכְּכִי, כְּלוֹמַר מַשְׁרֶה יְצָרִים וְהִתְרַגְּשׁוּת יְתֵרָה וּסְעָרָה, וּמִן הַדִּין לְהַעֲבִירוֹ מִן הָעוֹלָם; אָרִיסְטוֹ מַמְלִיץ בְּתֹקֶף, וּבִמְיֻחָד לְשֵׁם חִנּוּךְ הַנֹּעַר, דַּוְקָא עַל הַמּוֹדוּס הַדּוֹרִי, שֶׁדַּרְכּוֹ יַצִּיבָה וּמְתוּנָה, דֶּרֶךְ הַגֶּבֶר; אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ הַטּוֹעֲנִים שֶׁאֵין הַדּוֹרִי אֶלָּא הַפְרִיגִי שֶׁל יָמֵינוּ וְהַפְרִיגִי דּוֹרִי, שֶׁכֵּן כָּךְ הֶחְלִיפוּם זֶה בָּזֶה חַכְמֵי הָרֶנֶסַנְס, שֶׁבִּלְבְּלוּ עוֹד בִּלְבּוּלִים הַרְבֵּה אוֹדוֹת הַיְּוָנִים, אֲפִלּוּ אֶת הַפְּסָלִים שֶׁלָּהֶם לֹא צָבְעוּ מֵחָדָשׁ בְּצִבְעֵיהֶם הַמְּקוֹרִיִּים, אָדֹם בּוֹהֵק וְכָחֹל וְאוּלַי גַּם שְׂעָרוֹת סְגֻלּוֹת וּכְתֻמּוֹת הָיוּ עִם שְׁנָצִים וּשְׁפִּיצִים, וְהִשְׁאִירוּם חִוְּרִים וּקְפוּאִים כַּמֵּתִים – עוֹבֶרֶת מִיּוֹנָתָן לְנַד-נֵד וְלִסְבִיבוֹן סֹב וּלְהִיא שֶׁעָמְדָה, עַל הַמַּדְרֵגוֹת לְיַד הַדֶּלֶת הַפְּרוּצָה, כְּשֶׁאֲנִי מַמְתִּין לָאֲלוּנְקָה עִם הַשְּׂמִיכָה, שְׂמִיכָה אוֹ שַׂקִּית שְׁחוֹרָה, אֵינִי זוֹכֵר עוֹד, שֶׁהֲרֵי זֶהוּ כְּבָר הָאֶלֶף הַבָּא. וְדָנָה סִפְּרָה אֶת הַבְּדִיחָה שֶׁאָמַר, כַּנִּרְאֶה בַּשִּׁעוּר, חַיִּים ע" הַקְּצַרְמוֹעֵד – סִפְּרָה עַכְשָׁו, עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנִים מְאֻחָר מִדַּי, אֶלָּא שֶׁאֵצֶל הַנּוֹיְרוֹטִי אֵין אַף פַּעַם מְאֻחָר מִדַּי, אָמַר חַיִּים, וְסִיְּמָה לְסַפֵּר בְּדִיּוּק כְּשֶׁהִגַּעְנוּ אֶל דֶּלֶת פֶסְטִיבַל הַשִּׁירָה שֶׁנִּנְעֲלָה, בּוֹ בָּרֶגַע נִנְעֲלָה, וְרַק בְּתַחֲנוּנִים וּבִצְעָקוֹת וּבְתַאֲנִיוֹת וּבְעָרְמָה רַבָּה הִצְלַחְנוּ לְהָצִיץ פְּנִימָה וְלִשְׁמֹעַ שָׁלֹש שׁוּרוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל שִׁיר, וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים אֲפִלּוּ שִׁיר מֻפְלָא, מֻקְרָא בְּפִינִית.
מתוך מה יש (כרמל/כבר, 2007)
פרוזה על שירה – מעניינת ומהרהרת.
תודה, אמיר – זה על שירה (כמטפורה, נדמה לי) ועל עוד דברים לא פשוטים
זהר
אחת הכתיבות היפות בספרך. מרגש ומצמרר.
על הריסות ה"קצר מועד" הזה, צמחו חיים מלאים ומרהיבים, וגם אם נדמה שהם בסה"כ "צמחי מעזבות", הרי אין יפים מאלה, המציצים בין החורבות.
איריס
תודות. ריגשת 🙂
מסכים עם איריס, אחד החזקים בספר. לא נרגעתי ממנו. מתקשה לקרוא אותו מחדש.
תודה, עדי. נכון, צריך קרום-לב עבה כדי לקרוא אותו.
שיר מדהים, מרגש וחכם. אהבתי במיוחד את סוף השיר ואת האופן שבו סגר את הדרמה שהתחוללה קודם.
תודה!
תודה, אלינור – סומק עולה בלחיי! לא מומלץ לקרוא אותו למעלה מפעמיים בשנה, אפילו לא בNYC