צמחי מעזבות כותב
דני*
א.
חִפֵּשׂ וְחִפֵּשׂ אַחַר הַבַּיִת וּבֵינְתַיִם תָּקַף אוֹתוֹ הַצִּמָּאוֹן.
ב.
בַּשִּׁכּוּן הַהוּא הָיוּ מְאוֹת בָּתִּים וְכֻלָּם הָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה. כָּל בַּיִת הָיָה בֶּן שָׁלֹש קוֹמוֹת, צָבוּעַ לָבָן, וּבַחֲצֵרוֹ הַקִּדְמִית צָמַח דֶּשֶׁא. נִכְנַס לְאַחַת הַחֲצֵרוֹת וְנִגַּשׁ לְבֶרֶז, וְהִנֵּה הַבֶּרֶז נָעוּל. נִכְנַס לְחָצֵר אַחֶרֶת וּמָצָא גַּם בָּהּ בֶּרֶז נָעוּל. כָּל חָצֵר שֶׁנִּכְנַס אֵלֶיהָ הָיָה הַבֶּרֶז שֶׁבָּהּ נָעוּל. לְפֶתַע רָאָה כּוֹס עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.
ג.
מַהוּ נוֹזֵל זֶה?
לֹא מַיִם, כִּי לְמַיִם אֵין צֶבַע.
לֹא מִיץ, כִּי מִיץ תַּפּוּזִים צִבְעוֹ צָהֹב וּמִיץ עַגְבָנִיּוֹת צִבְעוֹ אָדֹם וּמִיץ עֲנָבִים צִבְעוֹ יְרַקְרַק.
לֹא יַיִן, כִּי צִבְעוֹ שֶׁל יַיִן אָדֹם, וּפְעָמִים צְהַבְהַב, אוֹ לָבָן.
וּבְכֵן, מַהוּ טִיבוֹ שֶׁל נוֹזֵל סָגֹל זֶה?
ד.
טָעַם בִּזְהִירוּת טִפָּה אַחַת בִּקְצֵה לְשׁוֹנוֹ. הַטַּעַם הָיָה נִפְלָא. מִיָּד טָעַם עוֹד טִפָּה, וְעוֹד אַחַת.
ה.
מִהֵר לַחְלֹץ אֶת נַעֲלָיו וּלְהָסִיר אֶת גַּרְבָּיו, וּבְעוֹדוֹ רָץ הֵסִיר מֵעָלָיו אֶת חֻלְצָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ עָצַר לְרֶגַע וְהוֹרִיד אֶת מִכְנָסָיו. עַתָּה רָאוּ הָרוֹדְפִים רַק גּוּפִיָּה וְתַחְתּוֹנִים הַנִּמְלָטִים מִפְּנֵיהֶם, אַךְ לֹא עָבַר רֶגַע וְנֶעֶלְמוּ גַּם אֵלֶּה. הוּא עָצַר לָנוּחַ.
ו.
הוּא הָיָה עֵירֹם לְגַמְרֵי עַל הַמִּדְרָכָה בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת שֶׁל הַשִּׁכּוּן הֶחָדָשׁ, וְהָיָה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ מֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו.
ז.
לְמַרְאֵה הַתַּפּוּחִים הַנָּאִים שֶׁבַּסַּל נִתְעוֹרֵר תַּאֲבוֹנוֹ. הוּא שָׁלַח יָדוֹ וְלָקַח תַּפּוּחַ אֶחָד נֶחְמָד לְמַרְאֶה. אִישׁ לֹא הִבְחִין בְּכָךְ.
ח.
אִישׁ לֹא הִרְגִּישׁ בַּתַּפּוּחִים הַמְטַיְּלִים בָּאֲוִיר אֶל תּוֹךְ פִּיו שֶׁל דָּנִי. לֹא הִתְאַפֵּק וְהֶעֱבִיר אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו בַּעֲדִינוּת וּבִמְהִירוּת רַבָּה עַל גַּבָּהּ שֶׁל יַלְדָּה גְּדוֹלָה שֶׁיָּשְׁבָה לְפָנָיו. הִיא קָפְצָה בְּבֶהָלָה. צָעֲקָה. דָּנִי נָשָׂא רַגְלָיו וְרָץ מִשָּׁם, לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ הָעִירָה.
ט.
הִקִּיפוּ אוֹתוֹ מִכָּל עֵבֶר, לְבַל יִבְרַח פִּתְאֹם. שָׁמַע אוֹתָם וְנִזְכַּר שֶׁאָבְדוּ לוֹ נַעֲלָיו וְגַרְבָּיו וְכָל בְּגָדָיו. הִתְחִיל לָלֶכֶת וּלְחַפֵּשׂ אוֹתָם, אַךְ בְּשׁוּם פָּנִים לֹא יָכוֹל הָיָה לִמְצֹא אֶת הַבַּיִת, שֶׁהָיוּ כָּל הַבָּתִּים בַּשִּׁכּוּן הֶחָדָשׁ הַהוּא דּוֹמִים זֶה לָזֶה כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת. תֵּכֶף תָּקַף אוֹתוֹ הַצִּמָּאוֹן הַגָּדוֹל.
* ציטוטים מעובדים מתוך הרפתקאות דני הרואה ואינו נראה מאת און שריג (הוצאת מ. מזרחי, 1961).
מתוך מה יש (כרמל/כבר, 2007)
מפתיע, תכף אלך לשטוף עצמי מהצבע הורוד בנהר
ברוכ(ה) הבאה למועדון. יש מסיבת שקופים בחוף אפולוניה מחר ב03:00
מסיבת טרנספרנטים
:))))
לישו זה היה יכול לעזור לא מעט.
ומי אמר שזה לא עזר לו? אני ממליץ על עבודת הדוקטורט של א.מ.ל. מורגנשטרן (1979): ישוע כדנידין: תובנות היסטוריות ויישומיים קליניים.
ויש גם ההפך (דנידין כישו). אבל זה כבר סיפור אחר.
מחווה מעובדת יפה לאשיית ספרות ילדותי.
מעובד-מקורי.
תודה – טוב לדעת שספרות גדולה מקפצת מעל לפער הדורות 🙂
לאן נעלם פרופסור קתרוס. מקסים לגמרי. פתאום ניתזו עלי רסיסי אושר מילדותי האבודה.
תודה, סיגל.
גם אני מחפש את הפרופסור. הוא לא חיפני? דווקא מתאים.
וילדות לעולם אינה אבודה. היא ממעט הדברים שנסחוב אתנו תמיד
לא מה פתאום חיפני, גבעתיים הכי מתאים לו.
כרגיל, שליטה מדהימה בעברית
דנידין… הספר הכי אהוב עלי מכיתה ב" ועד ד"… כשהייתי הולכת ברחוב קוראת בספר, מהספריה הביתה, הייתי רואה הכל שקוף. נכנסתי בתוך עץ, עמוד חשמל, חלון ראווה של המוכר קניובל, עם הדגים ששחו באמבטיה של החנות שלו.
גם שלי… פתרון נפלא לכל מצוקות הילדות.