במעריב לפני שבוע הופיע השיר הזה בטור של מנחם בן תחת הכותרת:
השורות הכי יפות בעברית.
הוא גם אומר שם שהנה נפתרה חידת סבינה מסג.
זהו שיר מגיל 20. נכתב בתקופת ההתבודדות שלנו. גזרתי על עצמי לא להיכנס למירוץ קריירה, לחיות על פי הקצב הפנימי ועל פי שעון הטבע, אבל בכל זאת רציתי איזשהו אישור שהשירים טובים. אז שלחתי אנונימית לעכשו ולהארץ לא יכולתי לבדוק אם הם התפרסמו, אך כנראה שכן. ושם זהותו של הכותב היתה חידה, עד שכעבור 20 שנה התחלתי להופיע בחוגים ספרותיים.
מנחם בן כנראה קרא את השיר אז בעכשו ואהב אותו וזכר אותו בעל פה
(כמו שהוא זוכר מאות שירים) והנה הוא מגלה אותו בפתיחה לספרי החדש מונוגמיה עילית.
בְּאַגָּדָה סִינִית
לאהרון (1963)
בְּאַגָּדָה סִינִית עַתִּיקָה
גִּלִּיתִי עַל עַצְמֵנוּ
שֶׁכְּבָר בְּהִוָּלְדֵנו
ּ דֻּבַּר בָּנוּ גָּבוֹהַּ,
וְהָאֵלִים קָשְׁרוּ בְּסֶרֶט
אֶת רַגְלֵינוּ,
וּבַּיָּמִים צָמַחְנוּ מִמֶּרְחָק
וְהַשָּׁמַיִם
הֻתְאֲמוּ
באמת שיר נפלא
מקסים…נקשרתי גם לשיר הזה.
שיר נפלא ביוןתר סבינה
אגזור ואשמור
נפלא נפלא
שיר מופלא, סבינה יקרה,
דובר בנו גבוה גם עכשיו, גם אחרי,
שלא נשכח, לא נתיר סרט,
והשמיים יותאמו לכל מידה שנרצה לצמוח. זה לא נחלת העבר. רק הבחירה היא שלנו.
גרא תודה! כמה טוב לשמוע ממך.
מנחם בן צודק מאוד. זה שיר יפה ומעורר מחשבה ודמיון. מלבד זאת ברכות סבינה, את היום על השער של "סגנון" ב"מעריב". לא רק בר רפאלי או פנינה רוזנבלום – גם משוררות ראויות לבוא בשער. כתבה מעניינת מאוד – "מונוגמיה אהובתי". כדאי בהחלט לקרוא. רני.
ברכותי סבינה, על העבר וההתמדה, הכשרון והשפע המיוחד.
תודה, רות.
רן, תודה. כמה אני שמחה על תגובתך!
רן, תודה. כמה אני שמחה על תגובתך!
הוו יפה שלי
הוו מקסימה שלי
שיר שנותן משמעות חדשה לשירה
להתראות טובה
היה נפלא הערב שלך. וכמה חמודים בן זוגך והילד!
מנחם בן צודק
שיר מושלם, סבינה, כל כך יפה.
יפה ,סבינה, אכן השמיים הותאמו למידותינו ואנו צריכים לשאוף להרים את אותם השמיים ,כדי להמשיך בצמיחה. יפה שירך,סבינה
תודה, חנה.
כל כך יפה
שלום סבינה
רציתי להגיב על שירך בהארץ" בתחילת החודש ונקלעתי לסיני הזה בו שברת שורות כדרכך ללא כל מטרה, ומביאים לי את הסעיפ . והינה לא! והשיר מתישר לימין, ושפוי, ונוגע, וממש טוב! כלומר:טוב (אין לי פה אות גדולה), מאד שמחתי, שסוף -סוף כך אתפעל. איך זה קרה? מאיפה זה בא?
ורק הצעה קלה: לא נוצצים אלא נצנצים
* ולהתקשר בטלפון רק
איך זה קרה? מאפה זה בא?
שלך תמיד רמיד
רמי, תודה. שמחה שאהבת. אבל זה לא שיר יוצא דופן. יש לי רבים כאלה.
אכן שיר יפה. העולם כולו הופך לסד אישי ולמרחב אישי גם יחד.
נהדר.
וְהַשָּׁמַיִם
הֻתְאֲמוּ
לְמִדּוֹתֵינוּ.
דרך נהדרת לספר ולהביע את אין גבול האהבה.ובעצם גם גורל…