הַבַּיִת הַשָּׁכֵן
לְמַר טֵיְבּוֹבִּיץ" (לְזִכְרוֹ)
הָאֲנָשִׁים שֶׁחָיוּ בּוֹ
הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר
הָאֲנָשִׁים שֶׁיִּחְיוּ בּוֹ
עֲדַיִן בַּדֶּרֶךְ
הַגַּן שֶׁהָיָה מְטֻפָּח
פּוֹרֵחַ פֶּרֶא:
עֲשָׂבִים עִם שׁוֹטִים וְצִפָּרְנַיִם,
פְּרָחִים עִם שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה —
מִתְגּוֹדְדִים כְּמוֹ לְטֶקֶס מַעֲבָר
מֵאֲחִיזָה
לָאֲחִיזָה.
אַחֲרֵי 40 שָׁנָה שֶׁל זֶה-מַה-יֵּשׁ
שׁוּב שְׁלַל הַבְטָחוֹת הַמִּדְבָּר.
רַק הָעֵצִים שֶׁשָּׁרְשֵׁיהֶם בַּתְּהוֹם
עֲדַיִן מוֹרִיקִים מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם.
הַשְּׁאָר הָיוּ לַנְּצִיבִים שֶׁל תַּיִל.
מַר טֵיְבּוֹבִּיץ" ,
בֵּין תְּקוּפַת הַבַּרְזֶל שֶׁל אוֹשְׁוִיץ
לְבֵין גִּיל הַזָּהָב
לְבֵין גִּיל הָעוֹפֶרֶת
אֵיזוֹ מַתֶּכֶת הָיוּ הַחַיִּים?
זה יפה, סבינה, עצוב ויפה מאד.
תודה, ענת.
שיר מאוד יפה, סבינה.
"איזו מתכת היו החיים?" – שאלה מצויינת.
תודה, חני. כל זה היה לפני שנים כשגרתי במושב "חמד" מה שאומר חיילים דתיים משוחררים– כלומר, ניצולי אושויץ שהגיעו לכאן, מיד נלחמו במלחמת העצמאות ואז קיבלו פיסת אדמה להקים את המושב.
באמת שאלה נפלאה,
החיים כסוג של מתכת,
או אולי מטבע עובר לסוחר ?
אני מרגישה בשיר שאני מקנאה בצמחים ובגן הפראי שנשארים לחיות ועוד נהנים ומטופחים,
לעומת בני האדם שבאים לכן בכדי לתקן ולסבול.
המחשבה הזו מלווה אותי תמיד בכל ביקור במבנה עתיק או נוף– הם נשארים. אנחנו חולפים, רק עושים פה תורנות! אבל את המשמרת שלנו כדאי ללמוד לחיות ולא לרק להעביר.
חיים ועוד איך חיים, כל שנייה.
הלוואי שאפשר היה יותר להעביר …..
:))
שיר יפה ועצוב.
שוש
חזק סבינה . יפה שאת מקדישה לו שיר שיידעו שהיה
סבינה"לה,
איזה שיר פותח ריאות!!!
אהבתי מאוד.
וראי אצלי את הבית שלי (שהיה פעם של ציירת ערירית שהורישה אותו לגנן הדרוזי שלה, שממנו קניתי אותו) והגן מול חלוני:
עֲשָׂבִים עִם שׁוֹטִים וְצִפָּרְנַיִם,
פְּרָחִים עִם שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה —
מִתְגּוֹדְדִים כְּמוֹ לְטֶקֶס מַעֲבָר
מֵאֲחִיזָה
לָאֲחִיזָה.
יוסי, איפה אתה! כבר חשבתי שאתה ברוגז איתי על דחיית הטיול בגבעת עליה… עכשו אני יכולה!
אני מבינה שאתה בעין-הוד? גרתי שם פעם. רק שם יכולים להיות עניינים עם ציירת ערירית וגנן דרוזי.
יפה.
"לבין גיל העופרת" – התכוונת, סבינה, ל"עופרת יצוקה"?
לא ולא, השיר נכתב לפני שנים רבות כשגרתי במושב של ניצולי שואה, אבל גם לי קפצה המלה מהטקסט!