הצאלונים האדומים המפוארים שהיו פעם אופייניים לעמק הירדן ועכשו נטועים בכל שדרה עירונית – פורחים עכשו.
רונן כתב על הזכות של השירה לא לצעוק. אני חושבת שהשיר הטרי הזה מדבר על כך
צֶאֱלוֹן 12.6.09
מְפַתֶּה לוֹמַר שֶׁאַתָּה דָּם,
אֲבָל לֹא — יֵשׁ אֲדֹוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ דָּם.
מְפַתֶּה לוֹמַר שֶׁאַתָּה אֵשׁ,
אֲבָל לֹא — יֵשׁ אֲדֹוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ אֵשׁ.
יֵשׁ אֲדֹוֹם
שֶׁהוּא פָּשׁוּט… יֵשׁ,
יֵשׁ בְּכָל מְאֹדוֹ.
יש אדום שאיננו דם.
יש אדום שאיננו אש.
יש.
יפה.
אוח, יש אדום שאיננו דם…:)
הרבה דם נרצחים זרם בעורקי העולם מאז " קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה "
ויפה עשה שירך, סבינה, שניתק את הקשר האסוציאטיבי האוטומטי שנתקבע במוחותינו המקשר אדום לדם.
בוקר טוב סבינה
השיר הוא על הנסיון לקלף את המטפורות ולראות את הטבע.
בזכותך הכרתי את המושג אקו פואטיקה והבנתי ששיר שכתבתי בשם "השדה שליד ביתי" שיש בו רעיון דומה למה שמובע בשיר שלך הוא מבחינה מסוימת שיר אקו פואטי.
אם כי בשיר שלי, בסופו של דבר,האדם במרכז.
אשלח לך את השיר.
יום טוב
גיורא
אכן כך. יש צבע – לו נוכחות משל עצמו.שנה שעברה הרגשתי צורך עז ללבוש אדום, כי אדום, כי כנראה היה חסר לי בגוף.
צודקת וצודקת: אכן, בכל מאודו, ובלי לצעוק.
אני מסכימה מאד 🙂
יפה מאוד, בכל מאודו.
פנטסטי!
הי סבינה, מקסימים שני שירייך והאדום הזה הזכיר לי אדום אחר שגם הוא "פשוט יש…יש בכל מאודו".(אהבתי גם את המשחק בין אדומו למאודו)
מריצה אדומה / ויליאם קרלוס ויליאמס
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תָּלוּי
בִּ
מְרִיצָה
אֲדֻמָּה
בּוֹהֶקֶת בְּמֵי
גֶּשֶׁם
לְצַד הַתַּרְנְגוֹלוֹת
הַלְּבָנוֹת.
שיר שקט שהוא הכי ישנו.
ביישני כסומק, ארגמני.
🙂
הצאלון, סבינה הוא אדום בכל מאודו, והשנה מפליא להכות בנו
בשכונה שלי בהרצליה הם האדימו כל כך שכואב בעיניים. מעניין למה