הרבה ענייני סבתא היו השבוע בבלוג, אז אוסיף את שלי:
סבתא נעימה וסבא עבדללה (העירקים) הוריו של אהרון, לא היו זוג יונים. הוא היה עצבני ורוב הזמן נזף בה. אבל הם היו יושבים לעת ערב ומדסקסים את הכל, במשך שעות.
כשסבא נפטר נשארה סבתא אצלינו וניסתה להפוך את אהרון בנה למין חבר-נפש כזה, אך לא הצליחה. היא היתה ממורמרת ולא עזרו הפינוקים שהציעו לה 6 בנים ו20 בני בנים.
בערבים היתה יושבת לבד במרפסת ובוהה בכביש גהה ואני לא יכולתי לראות את זה ובמקום לשבת עם אהרון בסטודיו ולקרוא לו שירה אנגלית… (עם גירסה עברית על המקום, מה שהפך לסטאג" שלי בתרגום) ישבתי איתה. שנים של המצב הזה קילקלו לנו את החיים באופן בלתי הפיך.
אבל שיר יצא מזה:
עדולה
סָבְתָא
עַכְשָׁו שֶׁסָּבָא שֶׁלָּנוּ מֵת,
סָבְתָא הִיא סָבְתָא בֶּאֱמֶת.
עַכְשָׁו הִיא סָבְתָא וְתוּ לֹא —
אֵין עוֹד אִישׁ שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה שֶׁלּוֹ.
עַכְשָׁו שֶׁסָּבָא שֶׁלָּנוּ מֵת ,
סָבְתָא לְבַד לְבַד.
אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הַרְבֵּה בָּנִים וּנְכָדִים —
הַרְבֵּה זֶה פָּחוֹת מֶאֶחָד .
איזה מזל ששירים יכולים להקל במעט על תעוקות.
(האם קיבלת את מספרי הטלפון שלי ששלחתי לך במייל?)
משה, תודה רבה, קיבלתי, אתקשר מחר.
איזה שיר מתוק על עצב.וזה לא קשור לעיראקים או פרסים או פולנים. העצב בזיקנה הוא אותו עצב. זקנים יתומים, בודדים. סוף לתכלית.
לוסי, יש היום מומחיות חדשה שנקראת "סבאות". הכרתי אשה מקסימה בשם רות לקט העוסקת ב"אימון לסבאות". אז יש סיכוי לזקנה אחרת ויחסים אחרים עם הבנים.
סבינה,נכון. אבל הם דור אחר, אחר.הם לא הכשירו עצמם לזה. כמו שההורות שלנו היום שונה, גם הסבאות (סבתאות?) תהייה שונה.
סבינה, עוד משהו : זה שיר טוב שהיה נכון אז ויהיה נכון עוד מאה שנה. כי אחרי שזה שלידך, זה שליווה אותך בשנים האחרונות, זה שנמצא אתך שם הולך, את/ה ממש לבד.אני לא בטוחה שאפשר לעשות שיעורי.
לוסי, היום אפשר ללמוד למה לצפות מהילדים בלי להכביד עליהם? למלא את הזמן, להתחיל מחדש= גיל שלישי, גיל זהב! מה לא?
הרבה זה אכן פחות מאחד ,אבל יותר מלא כלום.
כל שירי הסבים שכאן והשתדלתי לקרוא אותם מרחוק, אחרי השיר שלך כבר נשברתי סופית, מתגעגעת כל כך לשלי. אוף, כנראה שאצטרך לכתוב שיר שחרור מהעצמי הזה לסביי.
שיר יפה ומדוייק ,סבינה, במיוחד השורה האחרונה, הרבה זה ענין מאד יחסי
"הרבה זה אכן פחות מאחד
אבל יותר מלא כלום" —
זה אכן אוצר בלום!
תודה, חמודה.
אני יכולה להבין את זה מהניסיון…
את יכולה להבין את זה מהנסיון
כי זה בא מן הנסיון.
כמו בא מן הלב נכנס ללב.
קצת עצוב וקצת מצחיק, הרבה נכון והרבה יפה.
תודה, איציק!
מבעד לחרוזים המתוקים האלה מבצבצת אמת עמוקה ועצובה כל כך. שזה בדיוק מה שצריך: גם בשיר ילדים צריך איזה רובד שיתאים למבוגרים יותר – וגם ילדים, באנטנות הרגישות שלהם, יכולים לקלוט (ולהביע) אמיתות מסובכות.
עדה, יש כנראה שני סוגי שירי ילדים:
אחד פשוט שיר פשוט
והשני שיר מתיילד, זה לא תמיד לרעה.
לסבינה –
ברור שלא לרעה.
מה פתאום לרעה?
כך תבקשי מהנכדים החמודים:קראו לי סבתינה ולא סבינה.
מוטי, זה כבר השםן השני שאני זוכה לו בבלוג. איריס קובליו קוראת לי סבינדולה.
היי סבינה
כל כך אמיתי
להתראות טובה
מקסים סבינה, השם של הסבתא נעימה, מזכיר לי שיר שאמי היתה שרה "ילדה נעימה, ילדה חבחבה, ילדה נעימת לב,
למ זה למה, למה כואב הלב?"
זהו שיר עתיק וארץ ישארלי של ההתחלה שלה.
אורה,איזה יופי!
איך בדיוק הולך השיר הזה?
תודה, טובה.
אמרת אמיתי. יש בשיר הזה שימוש בחרוז מת/אמת שאין משורר שלא ניסה לעשות איתו משהו– השפה העברית פשוט מזמינה את זה.
תודה, טובה.
יש סרט
שקוראים לו "בלתי הפיך"
אם השחקנית מוניקה בלוצי
והשחקן ווינסט קאסל
במציאות…
הם בעל ואישה
ויש להם עוד כמה וכמה סרטים משותפים.
השיר הזה יפה ומפתיע כל הכבוד
סבינה
תודה, תמר. אחפש את הסרט.
מדהים סבינה, כואב, אמיתי. שוב ושוב אני מתפעל מן הקול שאת קוראת לו עדולה, קול פשוט ונוקב.
השיר הוא סוג של חמלה לאשה הזו שלא הקלה עמכם. גדולה מצד עדולה 🙂
עדולה שמחה לתגובה שלך, מירי.
תודה, אמיר.
ממצה את כאב הסבתות כולן. מעריכה אותך שישבת איתה. לא כל סבתא מעצבנת זוכה לזה.