זהו שיר מביתי הקודם – כליל. שם נהגתי לכתוב בחורש האלונים הצמוד לבית, על סלע בצורת שולחן.
הבית הועבר לבתי תמר, כך שלא ממש נפרדתי ממנו.
*ב"סלעי שיבה" הכוונה לסלעים הלבנים המצויים במקום.
חֲגִיגָה
כְּדֵי לִמְנֹעַ אֶת כְּרִיתַת יַעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם,
מִתּוֹךְ יְדִידוּת לַסְּבִיבָה,
אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת שִׁירַי
עַל אִשּׁוּרֵי פְּטוֹר מִמַּס הַכְנָסָה.
עַל צִלּוּמֵי מִסְמָכִים
שֶׁאֲנִי מְנַהֶלֶת סְפָרִים ,
שֶׁהַכֹּל בִּשְׁלִיטָה —
אֲנִי
מִ תְ פָּ רֶ קֶ ת לְ ג וֹ רְ מִ י ם ,
מִתְרַפֶּקֶת בִּכְתַב חַרְטֻמִּים
עַל הַחִידָה
הַיְּחִידָה
שֶׁשָׁוֶה לַעֲמֹל עַל פְּתִירָתָהּ
מִסְתַּעֶרֶת עַל הַפִּסְגָּה
עִם הָאַרְמוֹן בַּאֲוִיר,
מְנַהֶלֶת פַּרְשִׁיַּת אַהֲבָה
עִם אַלּוֹן צָעִיר
פּוֹרֶשֶׁת רֶשֶׁת רִגּוּל
בֵּין סַלְעֵי שֵׂיבָה,
בְּכָל סַפְלוּל רֵיק מִבַּלּוּט
אֲנִי שָׂמָה עַיִן
וְרוֹאָה חֶשְׁבּוֹן
ורוֹאָה שֶׁלֹּא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן
לֹא לְהַגִּיעַ עִם הַחַיִּים לִקְרַב מַגָּע
לֹא לְכַשֵּׁף אֶת כָּל הַמִּסְמָכִים
לְמַסֶּכֶת חֲגִיגָה!
סבינה יקרה, אין כמוך מכשפה חוגגת עם אלונים בכל צורה. ומבט בכל ספלול ריק מבלוט. אבל גם שיר הוא קרב מגע.
מקסים.
יפהפה
נכון שגם שיר יכול להיות "קרב מגע" אבל לפעמים נדמה שרק לכתוב לכתוב לכתוב ובכלל, להיות "בראש" מסויים, חברתי, קרייריסטי — הוא נתק מן העולם המיידי, הממשי, העץ ואבן.
אהבתי.
כנ"ל כולם.
היי סבינה
זוכרת אותך, את המקום המיוחד שלך בכליל, את סלעי השיבה, את הכתיבה הזו. מתגעגעת לכליל. לא הייתי שם מאז.
איריס, הרגע ראיתי את האקוורל היפה שלך ומשום מה התעצלתי להגיב. יש כאן בית חדש ויותר יפה ממה שאת זוכרת, אבל בתי גרה בו ואנחנו בכנרת. בכל זאת ברגע זה אני בכליל, נשמח לבואך.