ביקור אצל מבקר

בחלומי גרתי בשכנות למבקר ספרות נחשב. החלטתי לבקר אותו כדי שיבקר את הספר שהוצאתי בזמנו. עמדתי מול הדלת וקפאתי במקומי, פתאום צצו כל השאלות הכי מוזרות כמו האם מותר לבקר מבקר בביתו או שרק לו מותר לבקר אנשים אחרים ואם הוא מבקר כל הזמן אנשים אחרים האם הוא אי פעם נמצא בבית?. החלטתי לבדוק, צלצלתי בפעמון ושמעתי במקום צלצול צווחה איומה, מקפיאת דם. הדלת נפתחה והוא עמד בחלוק סטאן אדום וחיוך ענקי מרוח לו מאוזן לאוזן. "צלצלת?, מה דעתך על הפעמון החדש שלי" שאל, מרוצה מעצמו. "מה זה?" שאלתי. "באופיס דיפו קראו לזה, צליל של סופר שמגלה ששחטו לו את הספר בביקורת אחת, יפה לא?" שאל והציג לי את הפרוספקט של הפעמון החדש. "אני מקוה שאני לא מפריעה…" פצחתי בפתיח הפולני השחוק.
"תמיד מפריעים לי, זה בסדר" אמר. החוורתי. "מה הפעם?" התעניין. "פרסמתי ספר" אמרתי בחצי קול. "מזל טוב" פלט באדישות מובהקת. "אני אשמח אם תקרא אותו…" המשכתי. "ותגיד לי מה אתה חושב" השלים את דבריי. הנדתי בראשי בחיוב, נבוכה, תמימה שכמותי, בטח כל העולם ואחותו פונים אליו מדי יום, מתחננים, הרי הוא מבקר נחשב. הוא פתח את הדלת ונתן לבחור ובחורה לצאת מביתו, שהם נעלמו עם המעלית אמר : "זה העולם וזו אחותו, בדיוק הם עזבו. תכנסי". נכנסתי לדירה שלו בצעד כושל, הרצפה, הקירות והתקרה, הכל היה עטוף בפרווה ובסטאן, הכל בצבע אדום, ממש גיהנום הוא הקים לעצמו פה, חשבתי בלב. הוא התישב על כורסא והזמין אותי להצטרף אליו. "דרמה? מתח? באיזה ז'אנר הספר שלך?" הוא פצח בסדרת שאלות. "זה ספר שירה" השבתי בחיוך מנומס. "שירה…איייי" העיר ולחץ את ידיי. "תנחומי, השירה מתה, את יודעת" אמר. "מי מוצא זמן לקרוא שירה בימינו, אם לא בשירותים" הוסיף וכבר רציתי לתקוע לו סכין בגב, אבל בדיוק אז הוא הסתובב וראיתי שכבר מישהו הקדים אותי ותקע לו סכין בגב. "שתיה קרה או חמה?" שאל וניגש למקרר, הסכין עדיין היתה תקועה לו בגב. "קרה" צייצתי. הוא חזר עם מגש ו2 כוסות עם קנקן. "יש לי רק מיץ פטל" אמר בחיוך ומזג לי לתוך הכוס בלי לשאול אם אני מעוניינת. "תשתי" דירבן אותי ונכנסתי לסרט שהוא מנסה להרעיל אותי, שלחתי מבט מהיר מתחת לספה לראות שהוא לא מסתיר שם גופה ושלא היה זכר לגופה שתיתי את המיץ עד תומו. "זו שירה מודרנית כזו? מתוסבכת כזו או קלאסית?" שאל. לא הספקתי לענות. "שירה מתוחכמת, מתחכמת שכזו?" המשיך לשאול. "זה גם וגם" התפתלתי. "כמובן…" המהם בחוסר סובלנות. "תהיה מוכן לקרוא ולהחוות דעה?" שאלתי. "ייתכן" אמר. "מה זאת אומרת ייתכן?" שאלתי. "כבר עברתי את מכסת ספרי השירה שאני קורא בשנה, ספר אחד, אני מתלבט אם לחרוג מהמכסה למענך…" הסביר את עצמו ולגם מיץ. 
"זה ספר נפלא" ניסיתי לגונן על הספר שלי. "ככה כולם אומרים, יקירה" הוא לא התרשם. "בן אדם יושב, כותב ספר, מוציא אותו לאור, מראה לחברים וזה כמו תינוק, אף אחד לא יגיד שהתינוק החדש מכוער…אבל…" פתח בנאום. "…בשביל זה המציאו את הדיבורים מאחורי הגב ואת המבקרים, אנחנו אומרים בפנים אם התינוק מכוער, מפגר או עילג…" המשיך. "…בגלל זה שונאים אותנו, כי מי אוהב לשמוע את האמת בפרצוף? אף אחד!!" קבע בקול נחרץ, תנכ"י. "בשביל זה תקרא, תראה, לכתוב תכתוב מה שמתחשק לך" ניסיתי להתגונן. "כמובן, לא חשבתי אחרת" העיר, נדהם שהעזתי לחשוב אחרת. "במידה מסוימת אני כמו רופא עם בשורות רעות/בשורות טובות" גיחך לעצמו. "אני בביקורת מסוגל לנבא את חיי המדף" המשיך לדבר אל עצמו. רציתי לצאת, הרגשתי מחנק, די כבר, כמה הבן אדם הזה אוהב לדבר. אין מה לעשות, מבקרים אוהבים לדבר ולכתוב והם לא יודעים מתי לעצור. הם מדברים עוד ועוד ועוד או חותכים אותך בביקורת קצרה וקטלנית, גם זה קורה, אבל נדיר. כאילו משלמים להם פר מילה והם רוצים להרוויח את לחמם. מה בסך הכל ביקשתי, קצת סימפטיה, מילה חמה, זריקת עידוד, שיזרוק מילה או שתיים חביבות על הספר שכל כך טרחתי וקרקרתי סביבו? למה אני צריכה לעבור את מסכת הייסורים הזו. "את בסדר? את נראית קצת חיוורת" העיר לפתע וקטע את רצף מחשבותיי. "אני בסדר, בסדר" גמגמתי כמו ילדה קטנה. "אני אנסה למצוא זמן, הבאת את הספר?" שאל. 
ואז חשך עלי עולמי, שלחתי יד רועדת לתוך התיק, מצאתי שם מסטיקים, ניירת, חשבונות, נייד, גלולות, תרנגולת גומי אבל ספר אין, איך יכולתי לשכוח את הספר, הייתי מוכנה לצאת מביתו של המבקר ולהתאבד. איך אחרי שסבלתי אותו שעה, אני אצטרך לעבור מערכה שניה אחרי ההפסקה. לחזור מבוישת עם הספר, להתנצל, לשמוע אותו מדבר שוב על עצמו ועל העבודה שלו וכמה מתייחסים אליהם מגעיל בזמן שהם בעצמם לא כאלה טלית שכולה תכלת, איך יכולתי לבזבז את זמנו ולהגיע בלי ספר, אפילו אם זה חלום. איפה נערת המיים? התסריטאי? איך הם נרדמו בשמירה, בכתיבה של החלום שלי?, איך הם עושים לי את הפאדיחות האלה?!. הרגשתי דקירה עזה בצד הגוף, אולי זה התקף לב, לא, לא יכול להיות, אבל הדקירה הזו ממש הציקה, ממש הכאיבה, שאגתי בתסכול והתעוררתי. הייתי לבד, נרדמתי על הספר שלי, זה הספר שדקר אותי, העיר אותי מהחלום בזמן. הסתכלתי מסביב ונזכרתי שאני חולה, לבד בבית, עם חום, עם כדורים. אני חייבת להפסיק לקחת כדורים, מלמלתי לעצמי וחזרתי לישון.