אל תהיי סופרת עיתונאית במקומון/ משוררת

הלא יאמן קרה. אני סלב של שירה.  הרדיו העיר אותי, לקח לי כמה שניות לקלוט שזו אני ברדיו, מקריאה שירה, מעירה את עצמי בדברי שירה. זה מוזר, חשבתי לעצמי. מה? נגמרו המלחמות? אין יותר עוני? שחיתות? משפחות הפשע סגרו את העסקים ומה שנשאר לשדר ברדיו זה שירה?. סגרתי את הרדיו, נכנסתי למכונית, בדרכי לעבודה ראיתי את עצמי מדגמנת את הספר ...

  אני את אבי הפסדתי כמו שכולם מפסידים בכניעה והסכמה לעיתים בערבים ששב היו מחאות קטנות ותחינות מתפתלות לקצת חום וקצת אהבה לרגעים של מבטים מצטלבים ומילים ללא מילים מלאות הבנה   אני את אבי חיפשתי ברחובות, בחצרות בנדידה ובגדילה מצאתי אהבות גדולות אך לא מצאתי נחמה וכשמשפחתי התפרקה גיליתי את אבי בפשטות גיליתי את אבי מהתחלה לראשונה פספסתי איך ...

השירה מתה. בואו נודה בזה, למה להיות פתאטים. ההלוויה התקיימה אתמול, בבית הקברות בחולון, אולי פספסתם. היה מאוד עצוב, כמה משוררים מזדקנים בכו ודור ההמשך שאל, למה, למה היא הלכה?!? כל כך צעירה והדור הקודם התעצבן ואמר בזלזול : איזה צעירה?. דור של מייקל לואיס ונינט. הכל כבר נאמר, הכל כבר נכתב. מה כבר אפשר לחדש?. אז תכתבו שיר במבנה ...

  אני משוררת טרוריסטית של שכול טרוריסטית של יגון שנים של כיבוש שנים של יאוש עם כל שיר חדש אני תולשת עם מאדמתו עם כל שיר שנולד אני מרחיבה את החור באוזון אני אזרחית של קינה אני שליחה של אסון שנים של כריתת עצים שנים של הכתבת גבולות שנים של עקירת גזעים שנים של האצלת סמכויות עם כל שיר אני מוחקת יער ...

לשוב אל המרחבים הפראיים לשוב אל הערים הנטושות לחזות בחלונות האוטמים לגעת בגדרות המתקלפות לחרוז סודות, ואז לפרום כל זיכרון אשר רדף אותנו לחלום חלומות, ואז לפתור את העקבות של ילדותנו לבוא ולחבוק את העולם לבוא ולחבוק רק אותך ללחוש לך מילים לא מובנות לחרוז שירה רק לליבך 

        משוררים זה עם מתוסבך. שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני משוררת. אבל תחשבו על זה, אנשים קמים בבוקר עם שיר חדש בלב? זה שפוי? זה הגיוני? האנשים האלה כל הזמן במצב ON על שירה. הם עושים קפה בבוקר, בום שיר על כמה החיים שחורים ודלוחים, בדרך לעבודה, דחוסים עם מלא אנשים מזיעים, עצבנים, מדוכאים, בום ...

     אחרי יום עבודה. אחרי שעות האיכות עם הילדים. ארוחת ערב. אמא תגידו לו, אמא תגידי לה. אמא נשפך המיץ על הספה. מקלחות. סיפורים לפני השינה. נשיקות ועוד נשיקות. כוס קפה ומה שנשאר זה השקט המבורך והדקות הספורות לכתיבה, זו אני הכותבת, הכותבת באפילה.  בשעת חצות מול מסך המחשב, יום אחד הוא יעוור אותי המנוול. מקלידה אותיות שחורות דיגטליות ...

     אל תהיי סופרת, ביקשה ממני אימי על ערש דווי. עורכת-דין, רופאה, זונה, רק לא סופרת, לא עיתונאית, פשוט אל תשברי לי את הלב. מה נראה לכם? שברתי לה, ועוד איך שברתי לה את הלב. הפכתי לעיתונאית סלש משוררת בזמני הפנוי.  אבל זה מקצוע כפוי טובה הכתיבה בארץ, ממש כפוי טובה. מתי בפעם האחרונה ראיתם עדר של מעריצות מתפרץ ...