אל תהיי סופרת עיתונאית במקומון/ משוררת
"תנו לתרצה, תרצה כותבת יפה", המשפט הזה עושה לי עור ברווז בכל פעם מחדש.
בהתחלה, כיתה א', אני זוכרת ששיננתי ולמדתי להכיר את האותיות השונות, אחר כך התאמנתי בהרכבת משפטים אחד אחר השני ואז שהייתי מיומנת דיו פרצה השמועה, תרצה כותבת יפה. השמועה הזו רודפת אחרי עד עצם היום הזה. אני יודעת שאני לא לבד, שאני לא הנרדפת היחידה בעולם שהכתם הזה רודף אותה וירדוף אותה למשך כל חייה. אינני מצליחה לשים אצבע על הרגע המדויק בו הכל התחיל, רצים לי זיכרונות, תמונות קפואות ורגעים שבורים שונים, ייתכן וזו הייתה ברכה ליום האם הראשונה שהקדשתי לאימי, אולי ברכת יום הולדת לחבר בכיתה, בכל אופן מרגע שיצאה השמועה היא דבקה בי. אנשים עולים לרגל, מחויכים, מרוצים מעצמם, מתנצלים, מבוישים, מבקשים ברכות, בנועם, תרצה, תכתבי לנו, את כותבת יפה, את יודעת. אנחנו לא יודעים לכתוב.
פתאום כולם עילגים, פתאום כולם שכחו כיצד לכתוב, פתאום איש לא יודע מה הוא רוצה להביע והוא זקוק לי, לתרצה ספקטור שתחלץ אותו מאותה מטלה, כתיבת ברכה למכר, לאהוב.
עם השנים פיתחתי לעצמי תבניות לברכה, רעיונות שהצליחו ובהם אני משתמשת, עליהם אני חוזרת. חייו של אדם הם ספר פתוח, ביום חגיגי זה אתם מאחדים את ספרי חייכם לספר אחד, שפע ברכות, תודה לאמא, אתם יודעים, יש את השטאנצים השחוקים, הבנאליים שעושים את העבודה. לפעמים אני משתדלת, נותנת מעצמי אקסטרה אבל תמיד יודעת שזה יחזור אליי, שאם אשקיע יותר מדי הם לעולם לא ירפו. כך אומר לי קול בתוכי. אל תתמסרי. לא עד הסוף. אבל הפן האנושי, החיובי שבי תמיד מביס את הקול, תופס אותו, חובט בו ומשרבט ברכה למופת.
כותבת יפה. מה זה יפה? מה זה לכתוב יפה? למה לא כל אחד יכול לכתוב יפה? הלוא היופי הוא בעיניי המתבונן. אם אתה כותב מהלב זה יפה, לא צריך זיקוקי דינור, הפרחת יונים ובלונים כדי לרגש מישהו ובכל זאת פונים אליי. פונים ומבקשים, נו, תרצה, תכתבי לנו משהו, את יודעת מה, את כותבת יפה. אז אני נרתמת, אני כותבת, אבל בליבי מקללת למה השמועה פרחה לכל כך מלא אנשים.
בשנים האחרונות חלה ירידה במספר הפניות, הרגשתי את זה, אני לא ממש סופרת, אבל אני יודעת שפונים אלי פחות ופחות, אולי זה בזכות שבשנים האחרונות נפתחו כמו פטריות אחר הגשם אתרי ברכות באינטרנט. אתרים שמיועדים לחלץ את אותם מוכי גורל שזקוקים לברכה יפה. האתרים מחולקים לפי אירועים ומציעים שלל של ברכות. לפעמים בלילה, שאני לבד בחושך, לבד עם הנחירות של בעלי אני חושבת לעצמי מי המזוכיסט שישב והקים את האתר הזה. אני לעולם לא הייתי מקימה כזה אתר. זה כאילו לבוא מיוזמתי וליצור את הברכות האלה מראש…בשביל מה??? כנראה השעמום גובר על ההגיון. בכל אופן האתרים האלה חילצו אותי, הנמיכו את הביקוש לכתיבה היפה שלי וכך נותרתי אני עם כתיבת החול, עם הכתיבה היבשושית, הרגילה, התרצאית. תרצה ספקטור כותבת פחות ופחות ברכות וזה לא רע, רק לפעמים תופס אותי הגעגוע, אבל הוא בדרך כלל חולף ברגע שחוזר המשפט בחלל החדר "תנו לתרצה, תרצה כותבת יפה".
מתה על הכתיבה שלך. הרשי נא לי לברך אותך ביום חגך – שדרכך תהיה סוגה בשושנים (בבברררר), שלעולם לא תצעדי לבד (אלא אם כמה נודניקים שיבקשו שתכתבי יפה), שהשמש תחייך אלייך והירח יאיר דרכך ובלה בלה בלה.
שהשמש תחייך אלייך והירח יאיר דרכך זה חומר טוב…חחח. אני רושמת למקרה חירום. (:
תודה מיכל, אני מבינה שאני לא לבד.
את באמת כותבת יפה, יש לך את העיניים ליראות למי את כותבת…
להתראות טובה
משהו בכתיבה ובביוגרפיה התבוסתנית שלך ("מקומון קטן לא חשוב איזה"…) גורם לי להמשיך ולקרוא אותך בקביעות.
בעצם, את הבלוג היחיד שאני קורא.
לא ברור לי מה זה אומר עלי, אבל עליך שכתיבתך מהנה.
ה"כותב/ת יפה" הוא אחד הדברים הכי מסוכנים למי שכותב.
פוסט קולע כתמיד ומושך לקרוא. ד"ש חם. א.