פותחת חלון בסדנא לכתיבה יצירתית

הייתם פעם בסדנא לכתיבה יציריתית? תמיד יש שם את אותו המרצה שמספר לכם שכתיבת תסריט היא כמו פתיחת דלת או מעבר דרך חלון, מעבר לחלון יכול להיות כל דבר שתחלמו עליו, כל דבר בעולם ואז הוא מבקש שתדמיינו את החלון שלכם, תקחו את העט ותתחילו לכתוב מה יש מעבר לחלון. מה לעשות, גם אני נפלתי לסדנא כזאת, גם אני דמיינתי את החלון שלי, היו לו אפילו וילונות אדומים כמו בסיפור של מיץ פטל, אבל ברגע שנכנסתי דרך החלון עצר אותי איזה גבר לא מגולח, עצבני ואמר לי בנימוס : "סליחה, מה את חושבת שאת עושה פה בדיוק?". "אה, לא" גמגמתי במבוכה. "זהו בדיוק. לא. את לא אמורה להיות פה" הסביר לי הגבר הזר. "אני מהסדנא…" ניסיתי להסביר. "סדנt?" הוא שאל מבולבל. "הסדנא לכתיבה יצירתית" חייכתי במבוכה. "עוד אחת" נאנח בייאוש.

"כל הזמן שולחים אותכם…" שחרר אוויר בתסכול. "..מתי זה יגמר?" שאל, זורק את עצמו על הספה שנראתה נוחה בקצה החדר. "זה הבית שלך? כאן אתה גר?" שאלתי, מנסה להתאים את עצמי למציאות. "כן, מצאתי את הדירה הזו בעיתון. אמרו לי שזו מציאה…" סיפר. "גם כן, מציאה" נאנח. "דווקא סידרת את המקום לא רע" ניסיתי להחמיא. "תחסכי ממני, כל פעם מחדש נכנסים לפה אנשים יצירתיים ומפריעים לי לשקט ולשלווה…" התלונן. "אין לי דקת פרטיות" המשיך. "כמה אתה משלם לחודש? כמה עולה הארנונה?" התעניינתי. "למה, את מחפשת דירה?" הוא נדלק.  "אולי" ניסיתי לא להראות נלהבת מדי. חוק ראשון בהשכרת דירה. "יש פה ארבע כיווני אוויר" הוא התחיל לדבר כמו מתווך. "מכולם נכנסים אליך אנשים יצירתיים?" שאלתי. הוא הסמיק, הרכין את ראשו והשיב : "לא, מה פתאום. הם באים רק מכיוון צפון…". "למה דווקא משם?" התעניינתי. "את מכירה את הפתגם, מצפון תפתח הרעה" הסביר. "את כותבת?" ניסה להביע עניין, להיות מנומס."כן, אני כותבת" השבתי בקצרה, לא מסגירה יותר מדי פרטים. "את חושבת שיכנסו עוד אנשים מהסדנה?" התעניין, פתאום קלט שהולך לו פה קלף רציני. "אני לא הייתי סומכת עליהם, ממה שקלטתי על הח'ברה האחרים יש יותר סיכוי שהם יכנסו בשיח או בקיר לפני שהם ימצאו את החלון שלך" הסברתי. "אה, זו לא פעם ראשונה שלך?" התאכזב. "לא, ביקרתי בכמה סדנאות בעבר. יש לי נסיון" אמרתי בגאווה ואז קלטתי שאין לי סיבה להתגאות. פתאום החדר התכווץ מעט והקירות נצבעו בסגול עם נקודות ירקרקות. "מה זה, מה הולך פה?" נלחצתי. "אה, זה קורה לפעמים" גמגם הבחור. "זה קורה לפעמים?" שאלתי. "זה בגלל אחד החברים המופרעים שלך, לפעמים החדר הזה עובר שינויים" הסביר בשקט, קולט שהעסקה להשכרת הדירה ברחה לו הרגע מהידיים. "כל כמה זמן זה קורה?" שאלתי. "מדי פעם, אבל זה לא כזה נורא. זה עיצוב חינם" הוא ניסה להחליק את הנושא. ושוב הקירות השתנו, במקום הספה הופיע באר מעץ וכמה ח'ברה מחששים הופיעו, ממלאים את הדירה בעשן. "מי אלה? גם זה קורה לפעמים?" שאלתי בכעס. "אמרתי לך, הח'ברה המופרעים שלך, רק סמים יש להם בראש" אמר וניסה לגרש את המחששים מהדירה שלו. "אני אקרא למשטרה" הוא איים עליהם, אבל הם היו בסוטול, לא קולטים בכלל לאן הם נכנסו. "הח'ברה שלי פנסיונרים" ניסיתי להגן על כבודם של קבוצת הפנסיונרים שהצטרפתי אליהם. זו כנראה היתה טעות, חשבתי לעצמי. "החדר הזה, החלון הזה, הכל פתוח לאינטרפרטציה" הסביר. "איך אפשר לחיות ככה?" שאלתי. "אמרתי לך, המחיר ממש זול" השיב. "אם את לא רוצה, זה בסדר, זו לא הפעם הראשונה שברחו לי" אמר בחצי קול. "אל תתייאש, אני בטוחה שזה לא כזה נורא" ניסיתי לנחם אותו. "חשבתי לעזוב…לפחות אלף פעמים" אמר בדמעות. "אז למה אתה נשאר?" שאלתי. "בגלל הח'ברה שלך. הם נכנסים, נתקעים בו, אחר כך אף אחד לא שומע מהם במשך שנים ושהם חוזרים כותבים עליהם בכל העיתונים שהם עושים קאמבק. איך את חושבת שהם עשו קאמבק? בזכותי!! אני עוזר להם לצאת מהבית שלי, לצאת מהחלון, לחזור לעולם המציאות, בזכותי הם מצליחים לצאת מכאן. אחרת הם היו נתקעים פה לנצח, אף אחד לא היה זוכר אותם. אולי באיזה לקט או תוכנית אחרי חצות היו מספרים עליהם, המשורר הזה, הסופר ההוא, פעם הוציאו ספר…אבל בלעדיי אתם תקועים פה לנצח. זו אחריות גדולה" הסביר בדרמטיות. "ואיך יוצאים באמת?" שאלתי.

תרצה, תרצה, שמעתי קול גוער. אני עד כדי כך משעמם אותך? שאל אותי המרצה. אולי לפחות חלמת ותוכלי לשתף אותנו בחלום שלך אם לא כתבת כלום, המשיך לעקוץ אותי. חייכתי במבוכה. אתה לא רוצה לדעת, אמרתי. זה טוב מדי בשביל סדנא לכתיבה יצירתית, עקצתי בחזרה והעולם חזר למסלולו…