ס י ו ט ס פ ר ו ת י

פעם בחלום נתקעתי בכניסה לישוב שלי. עמדתי במשך שעות חלום שזה שניות מציאות וחיכיתי שאיזו מכונית תעבור. לא הייתי לבד, בתחנה חיכו איתי איזה ערס פואטי והחברה דוגמנית שלו. הוא נפנף באולר שלו באוויר, חותך ממש באלימות את האוויר ומסתכל לעברי. אני מודה שנלחצתי. פתאום הוא נעצר, הסתכל על השמים והחל לדקלם : "השמיים מלאים עננים, מלאי קורבנות ואני אלוהים שחותך גורלות". החברה שלו נראתה נרגשת. "זה שלך, מאמי?" שאלה. הוא הסתכל עליה, נתן לה כאפה. "בטח שזה שלי, אצלי כל החומר מקורי" אמר, פתח פנקס ורשם בקדחנות. "פעם ראשונה שלך?" שאל. "סליחה?" גמגמתי. "פעם ראשונה שלך בצומת?" שאל. "אה, לא" ניסיתי להיראות קשוחה. "אפילו המתים לא עוברים פה" אמר.  "תכירי, זו החברה שלי. לירי, ליריקה.." הצביע עליה. "היית מאמינה, היא דוגמנית" הוסיף בחיוך מטופש. "הוא משורר כזה, אבל לא סתם משורר…הוא משורר בנפש" הסבירה לירי בהתרגשות. "עזבי, מה את עושה עניין. סתם, אני סופר סת"ם" אמר. "פרסמת משהו?" החלטתי להיות ביצ"ית. "הוא כל הזמן מפרסם, הוא סלב…" קפצה ממקומה לירי. "לירי, תרגיעי" חתך אותה הערס פואטי. "כולה טוקבקים" הצטנע.

"יש לי חיידק כתיבה" הוסיף. "מה באמת? זה מדבק?" נלחצה לירי. הוא נתן לה כאפה והסביר לה יפה בשקט, אבל שמעתי, שהיא עושה לו פאדיחות ושתשתדל להיות שקטה ויפה. פתאום שמעתי רכב מתקרב, הרמתי את מבטי וקלטתי ג"יפ מתקרב, מלווה במוסיקה רועשת. הג"יפ עצר בחריקת בלמים מול התחנה ומהחלון הציצו בחורים מסיבים, מקועקעים. "אנשים, תקלטו, תקלטו" הכריז הנהג. ""הצל"" אמר הערס הפואטי בתיעוב. "מזמן לא נפגשנו לדו-קרב ספרותי" אמר "הצל". "באחרון הפסדת" העיר הערס הפואטי. "טעות טקטית קטנה שמיד תסודר" השיב "הצל". "מתי שתגיד, איפה שתגיד ואיך שתגיד"  אמר הערס הפואטי. "סגור" הכריז "הצל". "המזכירה שלי תסמס לך" הוסיף ונסע משם בדהרה. "רגע, חכו, אני צריכה טרמפ!" קראתי אחריהם בייאוש, אפילו רצתי כמה צעדים, אבל קלטתי שזה אבוד. "למה לא ביקשת ממנו טרמפ?" שאלתי. "בחיים…אני לא אסע עם האפס הזה" אמר והתיישב בתחנה. רציתי לבכות, הייתה לי הרגשה שאני אתקע בתחנה עוד שעות ארוכות עם הזוג ההזוי הזה. "אתה בכלל קורא?" שאלתי. הוא תקע לי מבט והרגשתי שהכאפה בדרך, למרות גילי. אחרי הכל זה חלום. "..שירה" הוספתי בחצי גמגום.

"אני מכיר את כל הפזמונים" אמר. "קרן שמש, קרן פלס, מירי מוזיקה, מירי מסיקה…גאסט" ניים איט" הוסיף בגאווה. "דוד אבידן?" בחנתי. "אני מכיר את דוד הג"ינג"י" השיב. "גרוסמן?" שאלתי. "לא זה עם הגשר, מהשכונה…" הסביר. "פרסם משהו?" התעניינתי ברצינות. "על קירות בית-ספר בעיקר" אמר וחזר לכתוב במחברת שלו. "איזה שעמום" הדגישה לי לירי את המצב ובכך זרתה לי מלח על הפצעים. הרגשתי שאני תקועה, לנצח. התחלתי להתפלל, נשבעתי לאלוהים שאפילו אם הוא ישלח לי את גודו אני יעלה איתו על טרמפ, אבל אלוהים כנראה היה עסוק. נפש חיה לא עברה בצומת, אפילו במבי בחלב אימו לא חלף. פתאום שמעתי רעש של מנוע, זינקתי ממקומי ועמדתי על הכביש, חוסמת בגופי את האספלט הלוהט. הוא עצר. זה היה בחור שרירי עם שיער ארוך על אופנוע, במעיל עור שחור וחולצה לבנה שהיה כותב עליה "קתרזיס". "את חוסמת את הכביש" העיר לי כשעצר סנטימטר מגופי. "אני יודעת, חיכיתי לך" אמרתי בגמגום. "אנחנו מכירים?" שאל בבלבול. "אני חייבת טרמפ!" כמעט בכיתי. "ומה איתם?" שאל, בוחן את הדוגמנית. "עזוב אותם, קתרזיס קח אותי מכאן!" התחננתי. עליתי על האופנוע של הקתרזיס ונסעתי איתו אל השקיעה.