דרושה מוזה ! !

יש ימים בהם אתם יושבים בבית בפיג'מה, שיער מדובלל ומחכים להשראה. בוהים בטלויזיה, בכוס תה הצמחים שלכם ומחכים להשראה. הולכים וחוזרים, פותחים את הדלת אבל המוזה לא באה. זה כמו לחכות לאליהו הנביא ולדעת שסתם פתחתם את הדלת, הוא לא יבוא, לא יקפוץ לביקור, לא ירים טלפון, לא יפקסס, הוא פשוט לא שם.גם לי יש ימים כאלה, ימים, שבועות, חודשים, שנים שהמוזה לא באה. לא רצה אלי לחבק, לנשק אותי, לעודד אותי, היא פשוט לא באמת בשבילי. כמו איזה גבר בוגדני שהלך לאישה אחרת, היא מחוץ לביתי, מחוץ לגופי ולנפשי. ואני מחכה לה בלילות, ערה, אולי היא תחזור, הולכת לסיבוב למקרר, אוכלת קובית שוקלד, צוחקת ואחר כך בוכה, שאני עולה למחרת על המשקל. שעות לא נרדמת, מתפללת, מייחלת לבואה אבל היא לא שמה עליי.

חשבתם פעם איך נראית בכלל מוזה? היא אישה?, היא גבר?, היא מפלצת בעלת שישה ראשים? מלאך? פיה? רוח רפאים עם שרשראות? איך מזהים מוזה?. יכול להיות שהיא יושבת לידי באוטובוס כל הזמן ואני לא מבחינה בה?. יכול להיות שהיא הדוור שמביא לי מכתבים ואני לא יודעת? בטוח שיש אנשים מוכי מוזה שלא מבחינים בה כל חייהם. מוכי השראה אבל חסרי ידיעה. שהם מגיעים לגן עדן ופוגשים בה הם מתנצלים, סליחה, לא לבשנו משקפיים, לא זיהנו, תזכירי לי מי את ומשפטים בסגנון. יש אנשים שמפספסים את המוזה כל חייהם. חיים את השגרה. אבל אני רוצה, כל-כך רוצה את המוזה. אני מוכנה לעשות הכל, להתלבש יפה, להתאפר, להתבשם, לצאת לפאב השכונתי ולחזר אחריה. לשמוע מוסיקת בלוז או קאנטרי ממכונת תקליטים שרוטה באיזה פאב מעושן, להתעלם מכל הגברים, מכל הנשים, לחכות רק לה  שתבוא. וכשהיא תבוא אזרוק לה משפט פתיחה כמו "מה השעה?", "זה כאב? שנפלת מגן-עדן?", משפטים סטנדרטיים והיא תסתכל עלי במבטים של חמלה מהולה ברחמים. מסכנה, תחשוב לעצמה ותאמץ אותי, לשדרג אותי. לעודד אותי, למזמז אותי (מלשון מוזה!, כמובן). אחר כך נלך אליי או אליה ונביא אותה ביצירה פרועה. מצד שני יש תסריט שבו אני אשב לבדי, פטאתית וכל הגברים וכל הנשים יזמזמו סביבי כמו זבובים ובסוף אצא מהפאב עם תיק הצד, מושפלת ושתויה, זרוקה על צד המדרכה. בודדה, נטולת מוזה, חסרת השראה. המשטרה תבוא, תערוך לי בדיקת אלכוהול ותשלח אותי בחזרה, הביתה, בודדה. בעלי והילדים ישאלו מה איתי, איפה הייתי ואני יגיד להם שיצאתי לצוד מוזות בפאב השכונתי, הילדים יבכו, בעלי אולי אפילו יעזוב אותי. לא, לא, לא, בשביל מה אני צריכה את זה.

אז אני יושבת, כבר שבוע, לא כותבת מילה, עוצרת את הנשימה, מחכה לה, לא יודעת אם יש טעם לציפיה הדרוכה, המתוקה. לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בזה. אולי היא פשוט עזבה ולא תחזור. אולי השאירה פתק על הכר ולא הבחנתי, פספסתי, מישהו מצא לפניי וזרק אותו לפח, המנקה, תמיד אפשר להאשים את המנקה. אני בשלב של ייאוש, אולי אכתוב לה מכתב, אחזר אחריה. אבטיח לה הרים וגבעות ובסוף שאזכה בה אתקע לה סכין בגב, אתעלם ממנה, אתייחס אליה כמו אל בן זוג בחיי נישואים, אקבל אותה כמובנת מעליה. אעשה אותה שקפה. לא, זה תהיה סתם התאבדות. פעם אמרו לי שהתרופה הכי טובה היא להניח בצד את הביקורת העצמית ולכתוב, על בסיס יומי, לכתוב, להתעלם, לשחק את הקשה להשגה, לשרבט מילה אחר מילה ובסוף היא תגיע, תבחין בקיומי ותאמץ אותי, תוכיח שהציפיה לא היתה לחינם. אז אני כותבת כי אני באמת רוצה, הכי רוצה, טיפת השראה ועכשיו פשוט אין לי…