תרצה שורדת ערב שירה

בזיכרונותי הוזמנתי לערב שירה של חברה טובה שלי. כל המי ומי הוזמן לאותו ערב שירה. פגשתי שם את שירה קצנלבוגן, את שירה גפן, שירה גבריאלוב, שירה דותן, מלא שירות הוזמנו לערב שירה הזה. 
שהגעתי לכניסה עצר אותי הסלקטור ושאל אותי : "איך קוראים לך?". "תרצה" אמרתי. "אז את לא מוזמנת" פסק. "לא, זו ודאי טעות" התגוננתי. "יש לי בתיק הזמנה" אמרתי, אבל פתאום לא מצאתי אותה. במקום ההזמנה מצאתי סוכריות מנטה, מטפחות, ניירת ועוד ניירת, פתקים, כמה עטים, תחבושות לימים הבטוחים, אבל הזמנה לא מצאתי. זה היה מביך. תסלחי לי, אינפפה מאחורי איזו כונפה ונכנסה פנימה. סליחה, למה הכנסת אותה? שאלתי את השומר. כי קוראים לה שירה פרבר, אמר הסלקטור. לא, לא, לא, קראתי באושר. קוראים לה שילה פרבר!! שילה!!!, לא שירה!!!, שמחתי לעיד. זה מספיק קרוב, אמר ודחף אותי רחוק משם. לסוף התור. מושפלת. אבודה. 
איפה החברים שצריכים אותם? חשבתי לעצמי, אבל החלטתי לא לאכזב את אותה חברה אז רכשתי פאה בלונדינית והתחזיתי לשירה מנור. איך קוראים לך? שאל הסלקטור. שירה, שירה מנור, עניתי בקול מלא ביטחון. הסלקטור בחן אותי בחשדנות אבל לבסוף התרצה והכניס אותי. היתה שניה שהייתי בטוחה שפרצתי לפנטגון, כולי אושר. דמיינתי את ההיכל כמו אולם שמחות ענקי בלב הטיטאניק, נברשות תלויות מהתקרה, האולם עטוף במראות ומלצרים מתרוצצים עם מגשים, מעונבים ומחוייכים מגישים לכל דורש שמפניה וקוויאר, השניה הזו חלפה ברגע שהמציאות טפחה בפניי, זה היה אולם יחסית חשוך עם כסאות מתקפלים ובצד היתה פינת קרקרים עם גבינה ויין ענבים תירוש. נו טוב, אז אולי נסחפתי עם הציפיות שלי. איך שכחתי שזה ערב שירה בארץ. שנכנסתי ראיתי את החברה שלי עומדת בחליפה מחויטת על הבמה וצועקת בקולי קולות, כמו תרנגול שחוט : "שירה, שירה, שירה, שירה, שירה" וכל פעם שירה אחרת ענתה לה, כן, עלתה לבמה, התחבקה איתה, התנשקה איתה, גם צד ימין, גם צד שמאל וחזרה לשבת בקהל. כולם התעלפו מהגימיק ואני לא האמנתי שבשביל זה טרחתי.

הערב הזה היה אסון אבל כמובן ששיקרתי לה שהיה מדהים, שהיה חדשני, שהיה מאלף, מאוד תרבותי, מאוד מתקדם, הפוך על הפוך, הוסיפה שירה גפן מאחורי הגב וצחקה. שיהיה, חשבתי לעצמי. איך לא חשבו על זה קודם?, שאלה החברה המשוררת שלי וצחקה לעצמה. בחו"ל זה לא היה תופס, המשיכה ואני חייכתי וכמעט התעלפתי. האמת לא הבנתי את הפואנטה, העיר אחד המוזמנים. עזוב, זה שירה אוונגרדית, ענה לו חברו ואני הרגשתי את עצמי נמסה במקום. המשכתי להסתובב, להקשיב לאנשים. מפרגנים ומאחורי הגב תוקעים סכין. אומרים שזה היה ילדותי, אינפנטלי, לא ברור, קצת הזוי. מחייכים בפה מלא קרקרים, מתנשקים, מנפנפים בכנפיהם ואחר כך הולכים וחושפים את הפנים הקרות האמיתיות. אנשים מפרגנים ומאחורי הגב מלכלכים. אין חדש, חשבתי לעצמי. כדי לשרוד בביצה חייבים לפרגן, חייבים לבוא לערבי שירה, זה המחיר הכבד כנראה של להיות חלק מהביצה. לשורר ולשמוע שירים של אחרים, לכתוב ולקרוא דברים של אחרים, להיות מעודכנים, להיות במקום הנכון, גם אם זה נראה לכם המקום הכי לא נכון להיות פה. בסוף הערב לא הצלחתי להזכר מנין אני מכירה אותה ולמה הכרתי אותה, איך לא מצאתי תירוץ טוב להתחמק, להעלם. יכולתי להגיד כל דבר כדי להתחמק ועדיין לא לצאת רע. ערב השירה הזה היה בזבוז מוחלט. פשוט שעמום. יצאתי אל הרחוב והרחוב היה קר אלי, גשם ירד, מלווה ברעמים וברקים, לא טוב לי, עצוב לי, קר לי ורטוב לי, אבל לפחות שרדתי עוד ערב שירה.