שירי רחוב
1. אחיות
הֵן יוֹשְׁבוֹת זוֹ מוּל זוֹ
שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, כְּמוֹ שְׁתֵּי וַרְיָאצְיוֹת
עַל אוֹתוֹ נוֹשֵׂא
לוֹעֲסוֹת
גִּרְסָאוֹת שֶׁל חַסָּה
2. עייפוּת
אִיש דוֹחֵף מִשְׁקָפַיִם בְּמַעֲלֵה חָטְמוֹ
כְּמוֹ עֶגְלַת יְלָדִים רֵיקָה.
מֵעַל ראשוֹ הַשָּׁמַיִם מִתְפַּשְּׁטִים כְּמוֹ כֶּתֶם.
קָשֶׁה לוֹ לַחֲצוֹת אֶת הַפָּנִים.
3. רעב
בִּקְצֶה הַמִּסְעָדָה
אִשָּׁה שְׁמֵנָה בּוֹדֶקֶת
אִם מִישֶׁהוּ רוֹאֶה אוֹתָה אוֹכֶלֶת.
אִם רוֹאִים לָהּ
אֶת הַתֵּאָבוֹן.
4. סקילה
הֵם עוֹמְדִים זֶה מוּל זֶה:
הוא מְדַבֵּר. הִיא
לֹא.
יֵשׁ לָהּ פָּנִים כָּאֵלֶּה, פְּשׁוּטִים
כְּמוֹ כַּף יָד. לְרֶגַע נִדְמֶה
שֶׁיּוּכְלוּ לַחֲפֹן אֶת הָאֶבֶן
שֶׁנִּחֶתֶת בְּמֶרְכָּזָן.
5. טבע עירוני
הַפֶּלֶפונִֹים מְצַרְצְרִים בִּמְתִיקוּת.
גַּחְלִילִיּוֹת שֶׁל קְצוֹת סִיגַריוֹת
עוֹלוֹת בְּמַעגָּלִים רַכִּים
אֶל הַפָּנִים, לְהָאִיר אוֹתָם.
בּוֹא אֵלַי, אהוּב שֶׁלִּי, וְנִתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים
תַּחַת עֲצִיץ הַפְּלַסְטִיק
בַּכִּכָּר.
6. צעדִים בַּסִּמטָה
אִשָּׁה, רוּצִי.
כֶּלֶב, אַחֲרֵי שֶׁנָּשַׁךְ
כּל הָאֲנָשִׁים נִרְאִים לוֹ טֶרֶף.
הוּא עוֹבֵר לְיַד קַרְסֹל בַּחֲלִיפַת פַּסִּים
וְרוֹאֶה: בָּשָׂר.
שש סקיצות
מתוך אליבי (הליקון, 2000)
מתוך אליבי (הליקון, 2000)
שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, כְּמוֹ שְׁתֵּי וַרְיָאצְיוֹת
עַל אוֹתוֹ נוֹשׂא
מדויק כל כך. מצחיק ומר. יפה.
מצחיק ומר זה מה זה טעים לי כרגע. מר לי מר.
נכון שזה ככה לפעמים, כשמסתכלים באחיות?
הי יעל, רואים לה את הפנים וכף היד, והקרסול, והתאבון, והתשוקה, ואולי הסיבה לוריאציות השונות ניסתרת, אהבתי מאד את הרגעים שתפסת בשירי החיים ברחוב .
ואני אוהבת את הגוונים וגווני-גוונים שאת תמיד רואה בכל דבר (אני מרגישה שאפשר גם ללחוש ואת תשמעי)
גם כשמסתכלים וגם כש…
וגם מרירות יכולה להיות לפעמים טעימה. למשל, זיתים דפוקים בלאדי אסלי אסלי עם הרבה לימון וטריים טריים מהעץ. מריר כל כך – ללקק את האצבעות! 🙂 כמה שאתה יותר קרוב לעץ ככה אתה יותר מר. (לא מריר. מר…)
לגמרי. בשני הסעיפים (אני לא פוסחת אני)
יש לי אחות שצעירה ממני בשנתיים וחצי. (שימי לב לחצי)
ולך, אני מבינה ש-גם?
מצחיק-עצוב-מתנגן. יפים כולם והכי 2+3בעיני.
כן, יצא מתנגן
אני חושבת שהשירים שנכתבים-מעצמם הרבה פעמים "שרים" (גם אם לא תמיד בנעימוּת…)
אתה מכיר מפרוזה?
מהנה להתבונן דרך עינייך.
איזה ציורי רחוב ציירת במילים שלך! ממש רואים אותם בצחוק ועצב וחמלה.
זה שאת קוראת לשירים האלה ציורים משמח אותי מאוד, כי אני מכירה כבר (קצת)את העין שלך ואת העבודות שלך. רציתי באמת להעביר תמונות. אני זוכרת שאז חשבתי על תצלומים, אבל נראה לי שאולי סקיצות נכון יותר, פשוט כי דימויים זה קצת לביים, לא? כשאת כותבת דימוי בשיר את בעצם מביאה לַתמונה דברים שלא היו שם. צילום מבוים? צילום כחלק מעבודה. לא יודעת, צריך לחשוב על זה
תודה, אתה תמיד מוזמן:) מכיר את השורה של דלמור שוורץ ?
Come stand at my point of view
אני קוראת כאן לא מעט מרירות, אפילו אולי בפלפונים המצרצרים במתיקות – אבל מאד אהבתי את תיאור הגחליליות של קצות הסיגריות: תמונה יפה של אורות רכים בחושך – מזכירה לי בעקיפין שיר אחר שלך, עם אור רך וגחלילית באגס.
מרירות? לא היתה אז, אבל כמה שזה
מעניין. אני חושבת שמאחר שאלו תמונות, אפשר לראות אותן בעינים שונות, לפי "איפה שאתה עומד."
הגוון שלהן אמנם נבחר על ידי (אלו מילים ואלו דימויים) אבל הרגש שהן מעוררות שונה אצל כל אחד אפילו יותר מאשר בשירים אחרים, שבהם מתקיים מהלך.
היי יעל
השם שירי רחוב הוא מקסים נותן את הזריקות של האוירה, יש בקבוצת שירים האלה טיול ברחוב, כשמסתכלים בגובה עיניים.
כל השירים יפים כמו שרשרת חרוזים אחד בתוך השני
להתראות טובה
תודה טובה, ואגב הפגישה שלך עם יעל קראוס והפאניק, רועי ירקוני הלחין סקיצה של שירי רחוב כבר לפני 3-4 שנים, אבל זה עדיין לא לוטש ויצא.
ו – השיר שלך "נשוי" נ ה ד ר.
יעל שש סקיצות ליום ההולדת:
איחוי (אפילו עם חסה)
לתת ליעף ולעייף כוח.
מרעיבו שבע – משביעו רעב (ריש לקיש)
לאסוף אבני הטוב ולהמעיט הנסקלים
שתתמלא עלוות העציץ לאהבות נפלאות
שהסמטא תתמלא בנפשך הטובה, היוצרת והמפסלת במילה
מזל טוב – אפילו שזה בדיעבד של שבוע.
תודה !!!!
מאוד אוהבת את המחזור הזה. מאוד. רגעים קטנים ונדירים שאת קולטת בעינייך.
ואת הראשון כמובן
אחיות
הֵן יוֹשְׁבוֹת זוֹ מוּל זוֹ
שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, כְּמוֹ שְׁתֵּי וַרְיָאצְיוֹת
עַל אוֹתוֹ נוֹשֵׂא
לוֹעֲסוֹת
גִּרְסָאוֹת שֶׁל חַסָּה
כאילו כתבת עלי ועל שולמית. מרגש אותי.
מעניין אם במשפחות שבהן יש אחים ואחיות זה עדיין נכון לומר דבר כזה?
ד"ש חמה לוריאציה 1
אוי אוי אוי איזה תענוג.
באמת כמו סקיצות אבל במילים . הפריים הנבחר לרישום מהיר ומשמעותי. הסקיצה ברישום הרבה פעמים טובה יותר מהציור שפותח ממנה. ממש רישום תווי המנגינה בזמן נגינתה. האם את מציירת יעל?או שרק במילים.
וסליחה על האוי הפולני . צ"ל הו הו
ציירתי, אפילו פיסלתי בנערותי. למדתי אפילו שנה בפריי אקדמי בהאג… אבל תמיד זה היה כינור-שני לכתיבה, אז.
ועכשיו אני בקושי משרטטת לעצמי (למשל במצבי כליאה-מרצון בהרצאות/נאומים משעממים)
את יודעת, כשהשירים האלה נכתבו, חשבתי על צילום יותר מציור. כתבתי על זה כרגע בתגובה למיכל. היו לי למחזור אפילו שמות כמו "פלאש" ופחות מוצלחים (מזעזעים) כמו, אני זוכרת, "אלבום תמונות רנטגן"
תודה לאל על זמן ופרספקטיבה 🙂
וגם
תודה לאל על הצילום. אכן המצלמה מצליחה מהר יותר לתפוס את כל ההתרחשות. הסקיצה הרישומית תמיד לוקה בחסר.
יעל,
מאוד אהבתי איך לכדת רגעים ועטפת אותם במילים יפות. שירים כאלו הם כמו מצלמה מַבְזִיקָה Vמקפיאה את ההתרחשות
שבת שלום
גלית
תודה גלית, מוזר, אני קוראת את התגובה ורואה בבהירות את הפנים שלך תוך-כדי, מהתמונה בבלוג שלך… מעניין אם זה בגלל הנושא של התגובה או שזה בגלל הפנים עצמם 🙂
בדיוק כתבתי על עניין הצילום למיכל ולמירי, כשהשירים נכתבו הרגשתי באמת כאילו אני מצלמת. ניסיתי אפילו לא לבוא עם רגש-מוקדם, כמו כדי… לנקות את העדשה. אני נזכרת עכשיו.
איזה דיוק נפלא ואיזו חסכנות בתפיסת רגעים קטנים מהחיים, והדימויים כל כך מקוריים ולא מאולצים, כאילו נשלפו מן השרוול. אני יודע עד כמה קשה לכתוב כך – מבנים קטנים ורגישים שאיש לא יכול להזיז בהם דבר כי הוא רק יחריב אותם. רני יגיל
אני קוראת את התגובות שלך כמו בהתייעצות מעל טקסט חדש עם כותב אחר. למרות שעברו שנים מאז שהמחזור הזה נכתב, אתה יודע למה אני מתכוונת? (כן.)
ת ו ד ה.
מקסים מקסים מקסים! כמה שהדימויים שלך מרנינים. מאוד מאוד עירוני וצבעוני ומפתיע בעיני (אפילו חשבתי פתאום על ציורים של מגריט).
אני הולכת להעלות קצת מגריטים בגוגל, עשית לי חשק
למרות שהגודל, הגודל… קשה לצלול לציור על המסך הזערורי שלי.
ותודה.
יפה, יעל. אבל זה לא טבע עירוני אלא טבע האדם. תל אביב מלאה טבע: עצים נהר, ים…
.
סבינה יקירתי, אין לי שום רצון לכתוב שיר על הירקון, אולי זה עוד יבוא. יתכן.
מכל מקום (תַּרְתֵּי, תַּרְתֵּי!) השם "טבע עירוני" הוא שם שאמור לעבוד כמו שוּרה בְּשיר, הוא קצת "קופץ" מתוך עצמו וחזרה, כמו דימוי. תעזבי רגע את הנהר התל אביבי ואת העצים המדהימים שבאמת צומחים פה ותני לי להראות לך איך אני מרגישה לפעמים בלב-הטבע באמצע כיכר מלט סדוקה. בסופו של דבר (לא תַּרְתֵּי! לא תַּרְתֵּי!) נולדתי וגדלתי בתל אביב. השדרות המסופסלות האלה היו בשבילי על סף ה… עבותוֹת, בגיל ארבע. ועד היום אני יכולה ללכת לאיבוד בשיח פיטנגו. זה הנוף, ויותר מזה, זה הפוקוס. הפיקוס לא כל כך לוכד את תשומת לבי, כשלעצמו 🙂
שירים לכאורה פשוטים כמו הרחוב, אך כתובים דרך עין חד"ה ושפה מיוחדת. שיר הסקילה מרסק ,ונזקקתי לכמה קריאות לפני שחשתי את ה"טראח"!
מקסים.
נאים השירים. בעיקר הרעב, עושה תיאבון לשירה, והפנים שיכולים לחפון אבן, וחציית הפנים
תודה יניב, יש פה הרבה "בעיקר"
(איזה כיף)
תודה על המילה פשוט
רציתי פשוט להסתכל, והמבט הוא לעולם דבר פשוט במובן זה שהוא נשלח… הוא לא מסולסל ולא כבד ולא מלא (בעצמו) ואז הוא יכול לקלוט מישהו אחר
הוא צריך להיות כמו יד שנשלחת, לא להביא איתו את ה"אני נשלח, הוֹ" ואז אפשר להתבונן לא בעצמך אלא במישהו אחר
הקטע השישי מלה אסוציאציות של שואה ולא התחבר לי כ"כ לחמשת קודמיו, אבל תפסו אותי הדיוק היפה והפשוט והתיאורים הקלילים אך המחושבים באופן יפה.
מלה = מעלה.
לקח לי רגע להבין למה שואה. מעולם לא חשבתי על האפשרות הזאת! לא טוב.
בכל אופן, פה אני מדברת על מצב עירוני די מוכר, הליכה ברחוב צדדי לבד בלילה, כשאת אשה ויש צעדים מאחוריך ואת מרגישה פחד. כי זה קורה, אני חושבת, לכולן. הכלב הוא דימוי לאנס הפוטנציאלי, אני לא מבינה למה אני מסבירה את השיר, אבל כנראה ששתלתי בו מוקש ועכשיו אני מרגישה שצריך…
אוי למה הכנסתי חליפת פסים, רציתי חליפה כדי שהרגל תהיה הכי רחוקה מ"טרף" — שתשתייך למישהו הכי "לבוש" ןמסודר ובטוח, כלומר להראות שזה לא יעזור לו, לפעמים זה איפה אתה נמצא בזמן מסוים ומי עובר שם. שסכנה זה סכנה. שמי שפעם חצה את הקוים משתנה, ומריח את הבשר שמתחת לחליפת הבנקאי
רציתי לתפוס רגע (מאוד נפוץ) לא של רוע אמיתי אלא של פחד והרגשת פגיעות, ותראה מה קרה.
תודה שהבאת לתשומת לבי…
שירים יפים, מזכירים לי שירי הייקו אמריקאים של ג"ק קרואק למשל, בדיוקם, וברגעים הקטנים.
רק עכשיו גליתי את התגובה שלך — לא מכירה הרבה שירי הייקו של קרואק, זוכרת שאהבתי אותם. אבל נדמה לי שהיה שם משהו שלא ממש אהבתי, אני זוכרת שאמרתי לחברה (היינו בנות 22 ושתויות בחנות ספרים משומשים בלוור איסט סייד ובילינו ערב א-רוך בלחישת ביקורות על עשרות שירים וקטעי-סיפורים זו באזנה של זו… 9
יו איך שהזכרון הזה עלה. טוב, זה בלוג פה
בכל אופן. אמרתי לה אז – שההיקו שלו זה קצת כמו סושי מבשר של המבורגר
מאז עברו שנים, אני אקרא שוב
יפים השירים. כמו סצינות קטנות של אנימציה. אלוהים נמצא בדברים הקטנים. ונדמה לי שתפסת אותו: אחת שתיים שלוש, דג מלוח!