יונים בדשא / וולפגנג קפן / ביקורת ועוד איך תהיה

קדרוּת מרתקת

יונים בַּדשא / וולפגנג קֶפֶּן / ביקורת ועוד איך תהיה…

120 שנה להולדת הסופר ו-30 שנה למותו

כה אמר מרסל רייך-רניצקי המנוח, המבקר הגרמני הגדול בזמננו שמוצאו יהודי: "וולפגנג קֶפֶּן הוא מן החשובים שבסופרי הדור. הוא אולי משורר הפרוזה המקורי ביותר של ספרות זמננו". אמת. כך בכל אופן חשתי בקוראי את הרומן האוונגרדי שלו "יונים בַּדשא", שתרגם גדי גולדברג עם אחרית דבר מאת יעקב הסינג בשנת 2006.

קֶפֶּן (1996-1906), שהאריך חיים, החל לכתוב עוד לפני מלחמת העולם השנייה. בתקופת השלטון הנאצי לא ברח מגרמניה בדומה לסופרים אחרים, כמו תומאס מאן ובֶּרטולט בּרֶכט, אלא ירד למחתרת. עם תום המלחמה פרסם רומן מעניין בשם היהודי "יעקב ליטנר", הקרוי "רישומים מתוך חור באדמה", שבו הוא מנסה לחדור לאימתו של יהודי באירופה בימות השואה, הסוגר עצמו בחור שבאדמה מתחת לאחוזה של אציל פולני.

הגיבור של הרומן "יונים בדשא" הוא "היום". לא איזה יום מיוחד במינו. סתם יום. מעט אחרי מלחמת העולם השנייה בשנת 1951 בגרמניה הכבושה. הגרמנים הגזענים שעד אתמול נענו לחוקי הגזע, צריכים להסתגל לעובדה שחיילים וקצינים אמריקנים, ובהם אויה אף שחורים, שולטים בחיי היומיום. להם המאה ולהם הדעה. קשה להם עם זה, הן לילדים והן למבוגרים.

כ-30 דמויות נכנסות ויוצאות מתוך 100 האפּיזודות שמהן מורכב הרומן. דמות של פסיכיאטר גרמני מלומד הנאלץ לסחור בדמו כדי להתפרנס; אישה עשירה שירדה מנכסיה ושכעת מוכרת הכול; סופר מתוסכּל היודע שהבּוהמה הגרמנית אבדה ואיננה, חי חיי מחתרת עלובים ויובש יצירתי; קצין שחור אמריקני שמתאהב ומכניס להיריון גרמנייה שבעלה מת במלחמה וכבר יש לה ילד, כעת עומדת בפני הזוג הדילמה אם להביא את הילד לעולם, ילד שיסבול כלימה הן בגרמניה והן בארצות הברית שאף היא גזענית; וכמובן יהודייה שמניחה לבעלה ולבנה האמריקנים לנסוע לגרמניה, והיא נשארת בפריז לחכות להם כי היא אינה יכולה פיזית, ממש, לדרוך על אדמת גרמניה.

הכתיבה של קפן סוחפת אותך, אף על פי שזו פרוזה למיטיבי קרוא. שיטתו היא המנייה, השחייה הפנומנאלית בפרטים: עוד פרט ועוד פרט נוסף לכלל קולאז' מעניין, המזכּיר במעט את הרומן המונומנטלי של ג'יימס ג'ויס "יוּליסֶס". הרומן משופע באִזְכּוּרים ובהֶרְמֵזים תרבותיים לסִפרויות העתיקות של יוון ורומא, למיתולוגיה ולספרות מודרנית בת דורו של קפן. אבל אל דאגה, כמו בכל ספרות גדולה, ניתן ליהנות ממנו גם בלי לצלול לכל הפרטים והניואנסים, ולמי שמתעקש יש הערות שוליים מנהירות.

כלומר, מדובר כאן ביום אחד, כמו ב"יוּליסֶס", אבל לא בזרם תודעה של גיבורה או גיבור מרכזי כמו במקרה של ג'ויס, אלא בקול תודעתי קולקטיבי של חברה שהתפוררה כתוצאה ממצב של מלחמה, משהו המזכיר במעט את קולו של ס. יזהר אצלנו, או מאוחר יותר יעקב שבתאי. זה בעצם לא בדיוק זרם תודעה, או זרם תודעה מסוג מסוים, כי אתה שואל את עצמך אם זה זרם תודעה אז זאת תודעה של מי? והתשובה היא שזאת לא תודעת האינדיווידאל אלא תודעת החברה. זה בעצם, מה שמשה רון, המתרגם וחוקר הספרות קורא, זרם דיסקורס, זרם שיח.

עוד ברומן ציטטות מתוך סלוגנים של התקופה שהופיעו מעל גבי העיתונות, לוחות המודעות ואף הושמעו ברדיו. אלה ניצוקים לתוך הרומן בהקשרים מתאימים ומחזקים את הרצף. לטכניקה הזאת, בדומה לקולאז' בציור, יש שֵׁם: מונטאז'. אנחנו מכירים אותה מיצירות אוונגרדיות חשובות אחרות במודרניזם של המאה העשרים: "ברלין אלכּסנדרפּלאץ" של אלפרד דֶּבְּלין בספרות הגרמנית, ו"מנהטן טרנספר" של ג'ון דוס פּאסוס בספרות האמריקנית.

הרומן "יונים בדשא" קודר במהותו, אך מרתק. העולם חרַב אחר המלחמה הנוראה, מלחמת העולם השנייה; אבל מתוך החורבות מבצבץ הדשא. "יונים בדשא" הוא מטאפורה שעומדת כאנטיתזה לקיום האפור-שחור, ברזילי ונטוש, של האדם אחרי המלחמה, אותו אדם שאין משמעות לחייו, האדם וקיומו האבסורדי במגעו עם העולם, שתמיד מאשים את האחֵר כפתרון קל למצבו העגום, בין שהוא נוצרי או יהודי, שחור או לבן.

זאת הסיבה שמעצב העטיפה של המהדורה העברית, שלא מצוין שמו משום-מה והוא נותר בגדר אנונימוס או כל-אדם, בחר בשחור המֵעיד על אבֵלות ועליו כיתובי בלט בצבע ירוק זוהר של שם המחבר ושם היצירה, המסמלים את היונים המנצנצות בדשא המבצבץ לאור השמש. התקווה היא שבמקום ציפורי הברזל, סלחו לי על הדימוי השחוק והכל כך אהוב עליי, המטוסים המפציצים את ערי אירופה, יופיעו היונים הלבנות ואנחנו מוכנים להסתפק אפילו באפורות.

"יונים בדשא" הוא רומן שהוא חלק ראשון מטרילוגיה שנכתבה ופורסמה באופן די אינטנסיבי במחצית הראשונה של שנות החמישים, רוצה לומר קרוב ביותר לסיום המלחמה. הטרילוגיה כוללת את הרומנים: "יונים בדשא" (1951), "החממה" (1953) ו"מוות ברומא" (1954) כותרת חלקה השלישי של הטרילוגיה מתכתבת כמובן עם הנובלה הידועה של תומאס מאן "מוות בוונציה".

אחר הטרילוגיה הזאת אפשר לומר כי הסופר נדם, בעצם כתב מעט וכמעט לא פרסם וב-18 שנותיו האחרונות שתק קפן. שתיקתו ההולכת ונמשכת, אם לעשות פרפראזה על סיפורו הנודע של אברהם ב. יהושע, מסקרנת לא פחות מכתיבתו. אולי גם הוא חש בדומה למשורר היהודי הרומני הגדול שכתב גרמנית, פאול צלאן, ששפתו הלכה והזדהמה לאחר המלחמה, והרגיש שקשה לו להשתמש בה כי היא ממנו ובו.

לסיום הנה ציטוט קצר, אחד מִנִּי רבים, מתוך הרומן המרתק הזה "יונים בדשא". לפנינו אחת הדמויות האקלקטיות המשתזרות זו בזו לכלל הרומן. זהו ד"ר בֶּהוּדֶה, רופא הנאלץ לסחור בדמו בשל השפל הכלכלי: "ד"ר בֶּהוּדֶה קיבל עשרה מארקים בתמורה לתרומת הדם. שילמו לו במזומן בקופת המרפאה. רופאים צעירים שכבר חתכו, ניסרו, רחצו ותפרו את חיילי מלחמת העולם השנייה, ועכשיו מילאו תפקידֵי אסיסטנטים ומתנדבים ולא הרוויחו כסף, והיו מוכרחים להכיר בכך שהם מיותרים, שהם רבים מדי, שיש יותר מדי רופאים צבאיים, הרופאים האלה נדחקו עכשיו למכור את דמם, הדבר היחיד שנותר להם למכור".

יונים בדשא, וולפגנג קֶפֶּן, תרגום מגרמנית: גדי גולדברג, אחרית דבר: יעקב הסינג, עריכת תרגום: אייל טלמון, הוצאתו של הספר התאפשרה בזכות תמיכת מכון גֵתה, כרמל – ירושלים. הספר ראה אור במסגרת המפעל לתרגום ספרות מופת, 275 עמודים, 79 שקלים

עטיפת הספר בהוצאת כרמל