צערם של מינים נכחדים / דודו פלמה / ביקורת ועוד איך תהיה

אני עוקב אחר שירתו של המשורר והצייר דודו פלמה (1950) שנים רבות, עוד מן הימים שבהם השתתף כמשורר בפינתי המיתולוגית ב"מעריב": "שיר והערה". תמיד אהבתי את שירת המחאה הבוטה שלו והייתי כקורא קשוב לה. את שלושת ספרי השירה האחרונים שלו המלֻווים בציורים משלו, המתכתבים עם השירים, היה לי העונג והכבוד, כמאמר המליצה והאמירה הקבועה, להוציא בהוצאת עמדה. יופי של ספרים ויופי של שירים, אמיצים ונוקבים, אינם מתפשרים ואינם שוקטים. משלושת הגַבִּים של הספרים שאני כתבתי, החלטתי לחלץ ביקורת עליו לכבוד ספרו החדש שיצא עתה "צערם של מינים נכחדים". הנה שיר מייצג מתוך הספר החדש, ובסוף הרשימה עוד תשעה מתוכו, יחד עשרה.

 

 

הארץ המובטחת

 

יִגְאָל עָמִיר רָצַח אֶת

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה יִצְחָק רַבִּין

וְנִדּוֹן לְמַאֲסַר עוֹלָם וְעוֹד

שֵׁשׁ שָׁנִים עַל פְּצִיעַת מְאַבְטֵחַ

וְעוֹד שְׁמוֹנֶה שָׁנִים

עַל קְשִׁירַת קֶשֶׁר לְרֶצַח

 

וּמֵאָז אֲנַחְנוּ כְּלוּאִים בְּיַחַד

אִתּוֹ בָּאָרֶץ שֶׁהִבְטִיחַ לָנוּ

 

 

לכאורה שם ספר שיריו החדש של המשורר והצייר דודו פלמה "צערם של מינים נכחדים" (2026) מעיד על עצמו. אתה מצפה כי המשורר המחאתי, איש השמאל, יצטנף בפינתו ויָצֵר על מר גורלו בתוך סביבה עוינת פוליטית ותרבותית, בעיקר אחרי שבעה באוקטובר וכל הנורא שבא אחרֵי. יש בהחלט שירים כאלה כאן בקובץ וחלקם אף הולך תמיד, כמו אצל פלמה, אל השואה ומוראותיה, שיש לה חלק בעיצוב תודעתו האישית והאמנותית, אלא שאני בפועל כקורא איני מקבל את זה. פלמה במהותו ובמיהותו נותר משורר מחאה רגיש, חד ומבריק, גם בשיריו המיואשים מן המצב. הוא מקורי, הוא חזותי במילותיו, הייתי אומר אפילו פלסטי. השירים לא מפסיקים לייצר תמונת מצב, והציורים המתכתבים איתם מחיים אותם ביתר שאת. הקו האישי הייחודי לו נראה בהם לכל עין. זה ספר שהוא חגיגה לעיניים הקוראות והצופות, והמחאה הגלויה כאן עולה אף יותר מאשר בשני ספריו הקודמים: "כשהגענו מן הים", ו"אין לה מנוחה אפילו בקבר", שראו אור גם הם בהוצאת עמדה.

 

פלמה עשה ועושה דרך ארוכה ומרשימה כמשורר. שיריו תמיד מזכירים לי את המשורר האנגלי אדריאן מיטשל (2008-1932) בטון הדיבורי שלהם המשלב בין הפוליטי לאישי באופן הכי סיפורי והכי טבעי. מיטשל היה משורר מחאה ופעיל פוליטי שמאלני וסוציאליסטי, ובלט בשיריו בשנות השישים של המאה העשרים. כך היה בספריו הקודמים של פלמה ובייחוד בשני ספריו הקודמים "כשהגענו מן הים" (עמדה, 2020) ו"אין לה מנוחה אפילו בקבר (עמדה 2023) שם המזכיר את הוִיץ על הפולנייה, או על היידישע מאמע.

 

אלא מאי, פלמה, בדומה למיטשל בשעתו, הוא גם צייר מוכשר ביותר בעל קו ייחודי לו. אינני מבין גדול באמנות פלסטית, אך את הקו והצבע שלו אני מזהה באופן מיידי. בספריו הוא משלב בין טקסט לתמונה באופן שוויוני. העבודות שלו לא מלוות את הספר אלא ממש מתכתבות עמו. לכל שיר מצורפת תמונה, או שמא נאמר לכל דימוי חזותי מצטרף שיר, היינו הך. אהוב עליי במיוחד, למשל, השיר "גוף במירוץ החיים" מתוך הספר "אין לה מנוחה אפילו בקבר":

 

 

גוף במירוץ החיים

 

הַגּוּף הַזֶּה שֶׁהָיָה

פַּעַם אֲנִי יֶלֶד

וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נַעַר

שֶׁבָּגַר לִהְיוֹת

בְּיִסּוּרִים קָשִׁים

אֲנִי חַיָּל

 

וּכְהֶרֶף עַיִן בְּמֵרוֹץ

הַחַיִּים הַנִּמְהָר

הַמָּתוֹק וְהַמַּר

הָיָה לְפֶתַע פִּתְאוֹם

אֲנִי אַבָּא וְסַבָּא

 

עַכְשָׁו אֲנִי וְהַגּוּף

הַזֶּה יוֹשְׁבִים בְּלֵאוּת מוּל הַנּוֹף הַמַּרְהִיב

בְּשֶׁקֶט וּמְבַקְּשִׁים

רַק לִהְיוֹת

אֲנִי

 

 

ואת הציור תוכלו לראות בתוך הספר. אלה ספרים שהם כאמור חגיגה לעיניים בארץ תלאוּבוֹת לא פשוטה ולעִתים רעה, שהולכת ומתרחקת מעולמו התרבותי של פלמה וגם שלי, ובשירים הנכתבים והנקראים בה, בעבר, וכעת בהווה בוודאי, יש משום נחמה.

 

ואם בעניין שירה פוליטית עסקנין, תת סוגה שהיא חרב פּיפיות היכולה במחי שורה להפוך משירה פוליטית טובה לשירה פלקטית שטחית, מה שלא קורה אצל פלמה בשירה, אם בָּזֶה עסקינן, הנה סיפור מן העבר ששמעתי בקריית ספר שלנו: פעם בא משורר צעיר אל מרדכי אבי-שאול, מתרגם תומאס מאן ומשורר קומוניסט, ואמר לו: אני בשירתי לא פוליטי. אני לא מתעסק בפוליטיקה. ענה לו אבי-שאול, אבל הפוליטיקה מתעסקת בְּךָ. אוהו איך שהיא מתעסקת בְּךָ. תחושה חזקה מעין זו עלתה בי למקרא ספרו של פלמה "כשהגענו מן הים". אתה קורא את השירים החזקים שבשערים וחש שבעצם הכול פוליטי – מן השיר הלירי האישי, דרך מעשה האמנות ועד לשירי המחאה. אין להתחבא בין השורות ובתוך המילים. אתה חשוף לָאדם הנמצא במרכז החברה בתוך הוויית הזמן העכשווית.

 

אנחנו לא נולדנו מן הים על פי השירים האלה, על אף שהסופר משה שמיר היה כָּמֵהַּ שנהיה כאלה כמו אליק, אחיו הקטן, שנפל במלחמת השחרור. אנחנו אכן הגענו מן הים, ואילו חלקים אחרים מן העם הזה גם באו מִפְּנִים היבשת, אבל התחושה היא שהאטביזם הזה, ירושת האבות הזו, מלווה אותנו גם אם נולדנו כאן. ולא לארץ זרה באנו, אלא לארץ שבה עם אחר הלך והתהווה במקביל אלינו. את כל התחושות הללו מעלים השירים היפים של פלמה וקושרים את כלל החברה הצעירה המתהווה כאן למעשה האמנות, בעיקר הציור והפיסול הנצחיים, אך גם הספרות, ואֶל האישי שבאישי כמו מוֹת אב או אֵם או חָבֵר, למשל. הכול מתערבל בַּפוליטי, אפילו הנוף, כמו בשיר האהוב עליי מתוך "כשהגענו מן הים", "אושר":

 

 

אושר

 

הַבֹּקֶר

כַּמָּה דַּקּוֹת לְאַחַר זְרִיחַת הַחַמָּה

הַטַּל נָח עוֹד נוֹצֵץ עַל הָעֵשֶׂב שֶׁבְּצַד הַדֶּרֶךְ,

כְּשֶׁעָבַרְתִּי לְיָד הַמִּסְלָעָה שֶׁלִּפְנֵי בֵּית הַקְּבָרוֹת

 

הַזָּקִיף שֶׁל שְׁפַנֵּי הַסֶּלַע,

זֶה שֶׁנִּרְאָה כְּמוֹ גֶּנֶרָל אֶשְׁבּוֹל,

הֵנִיד בְּרֹאשׁוֹ לְשָׁלוֹם כְּשֶׁחָלַפְתִּי עַל פָּנָיו.

 

 

הומניסט אקטיביסטי רודף שלום הוא פלמה. מבקש שלום ורודפהו. הנה עוד תשעה שירים חזקים, לא מתוך שני הספרים הקודמים, אלא מתוך ספרו החדש "צערם של מינים נכחדים":

 

 

אני זוכר

 

אֲנִי זוֹכֵר אֵיפֹה הָיִיתִי

כְּשֶׁמַּרְטִין לוּתֶר קִינְג נִרְצַח

אֲנִי זוֹכֵר אֵיפֹה הָיִיתִי

כְּשֶׁגּ'וֹן פִיצְגֵ'רַלְד קֶנֶדִי נִרְצַח

אֲנִי זוֹכֵר אֵיפֹה הָיִיתִי

כְּשֶׁיִּצְחָק רַבִּין נִרְצַח

 

אֲנִי לֹא זוֹכֵר אֵיפֹה הָיִיתִי

בְּשִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר 2023

 

שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר

כְּמוֹ חֲלָלִית זִכָּרוֹן זָרָה

מְרַחֶפֶת מֵעָלַי מָרָה וַאֲטוּמָה

וְאֵינֶנִּי זוֹכֵר כְּלוּם

וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִי אֲנִי

וּמָה אֲנִי

מֵאָז

 

8 דצמבר 2023

 

 

כמו רקפות בין הסלעים

וּכְשֶׁהִיא לְפֶתַע צְרִיכָה
שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁכַּב בַּבֹּץ בְּתוֹךְ שׁוּחָה
לֹא תַּאֲמִין אֵיךְ הֵם מוֹפִיעִים
כְּמוֹ רַקָּפוֹת בֵּין הַסְּלָעִים. (אריאל הורוביץ)

אֲנִי דַּוְקָא חוֹשֵׁב
שֶׁקְּצָת עָצוּב לִרְאוֹת
אֵיךְ צְעִירִים פּוֹרְחִים
בְּתוֹךְ שׁוּחוֹת
כְּרַקָּפוֹת בֵּין הַסְּלָעִים.

אוּלַי צָדַק חֲנוֹךְ לֵוִין
כַּאֲשֶׁר אָמַר שֶׁאֶצְלֵנוּ
רַק שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת –
קַיִץ, חֹרֶף, מִלְחָמָה.

וּכְבוֹא אֵלֵינוּ עוֹנַת הַמִּלְחָמָה
כְּרַקָּפוֹת בֵּין הַסְּלָעִים
צְעִירִים לְרֶגַע
בְּיִפְעָה גְּדוֹלָה פּוֹרְחִים
וּמִיָּד בְּאִבְחָה חַדָּה
הֵם נִקְטָפִים.

 

22.1.24

 

 

הותר לפרסום 2   

 

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ,
וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ;
וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים
אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה. (ח"נ ביאליק)

הַיּוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם
עֵרָן רָץ בְּאֹמֶץ בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ
כְּשֶׁהוּא בָּז לְכָל הַסַּכָּנוֹת עַד
שֶׁפִּתְאֹם נָפַל וְשָׁכַב לְלֹא תְּנוּעָה

אַחֲרֵי כַּמָּה זְמַן שֶׁשָּׁכַב כָּךְ
הוּא קָם פִּתְאֹם וְרָץ
כְּשֶׁהוּא צוֹעֵק אִמָּא
תִּרְאִי נָפַלְתִּי וְקַמְתִּי

אִמָּא תִּרְאִי לֹא קָרָה לִי כְּלוּם,
וְאָז הוּא חָזַר וְאָמַר כְּאִלּוּ הוּא
רוֹצֶה לִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת
אִמָּא תִּרְאִי לֹא קָרָה לִי כְּלוּם…

 

 

הותר לפרסום 4 | קיצור תולדות המלחמה

בַּהַתְחָלָה מֵתִים לְהִכָּנֵס.
אַחַר כָּךְ מֵתִים לָצֵאת.
אַחַר כָּךְ מֵתִים.

 

 

אירוניה | לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא | עמוס ה יג

וְהַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם –
כִּי כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם מְדַמְּמִים
בְּנִימוּס כְּמוֹ בְּהִתְנַצְּלוּת
וּמֻכִּים וְנִכְלָאִים וּמוּמָתִים
בְּמִסְפָּרִים הוֹלְכִים וּגְדֵלִים
וְהַצַּעַר וְהַכְּאֵב הוֹפְכִים
לִהְיוֹת בִּלְתִּי נִסְבָּלִים

מִכָּל הָאֲנָשִׁים הַנֶּחְבָּאִים אֶל
הַכֵּלִים לְהַסְתִּיר אֶת דַּעְתָּם
יָפָה שְׁתִיקָה לַמַּשְׂכִּילִים.

טְפוּ עֲלֵיכֶם מַשְׂכִּילִים!

 

 

ואז אני שורק

וּבִשְׁנַת 2025 לִסְפִירַת הַנּוֹצְרִים
פִּרְסֵם הַמֶּלֶךְ בִּנְיָמִין נְתַנְיָהוּ
הָרִאשׁוֹן לִשְׁמוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
לְאֶזְרְחֵי הָעָם הָאִירָאנִי הַנֶּחְמָדִים:
הַמֶּלֶךְ כֹּרֶשׁ שִׁחְרֵר אֶת הַיְּהוּדִים
עַכְשָׁו בָּא תּוֹרִי לְשַׁחְרֵר אֶתְכֶם.

וַאֲנִי אָבוֹא אֲלֵיכֶם עִם מְטוֹסִים וּפְצָצוֹת
וְאַבְעִיר אֶת עָרֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְאֶת שְׂדוֹת הַנֵּפְט
וּבִנְיְנֵי הַשִּׁדּוּר עַד שֶׁתִּכָּנְעוּ, תֵּרְדוּ עַל בִּרְכֵּיכֶם
וְתַגִּידוּ – אָח, אֵיזֶה בֶּן אָדָם נֶחְמָד וְרַב כִּשְׁרוֹנוֹת
הוּא בִּנְיָמִין נְתַנְיָהוּ בֶּן צִלָּה וּבֶן צִיּוֹן
הָרִאשׁוֹן לִשְׁמוֹ שֶׁקָּרָא לִמְטוֹסוֹ הַפְּרָטִי בְּשֵׁם אָבִיו.

וְאִלּוּ אֲנִי דּוּדוּ, בְּנָם שֶׁל אָשֵׁר וְשׁוֹשַׁנָּה
פַּלְמָה שֶׁנּוֹלְדוּ מִן הַמִּשְׂרָפוֹת
וְעָבְרוּ עֲשָׂרָה מְדוֹרֵי גֵּיהִנּוֹם
עַד שֶׁבָּאוּ לְכָאן וְהֵם הוּמָנִיסְטִים וְאוֹהֲבֵי אָדָם

עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתָם הַבּוֹעֶרֶת בְּאֵשׁ הַתָּמִיד.

אֲנִי, שֶׁנִּמְצָא בֵּין אַזְעָקוֹת הַרְבֵּה וְרִיצָה טְרוּפָה לַמִּקְלָט
אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאֲנִי כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ וְלִהְיוֹת אוֹפְּטִימִי,
אוֹמֵר לְעַצְמִי כָּל הַזְּמַן שֶׁהַיּוֹם
תָּמִיד יוֹתֵר טוֹב מִמָּחָר.
וְאָז אֲנִי שׁוֹרֵק.

 

             

ולנטיין דיי

וָלֶנְטַיְן הַיּוֹם
יוֹם הָאַהֲבָה,

לָרֹעַ וְלָרֶשַׁע
אֵין יוֹם מְיֻחָד,

הֵם יֵשׁ לָהֶם
אֶת כָּל שְׁאָר
יְמוֹת הַשָּׁנָה.

 

 

מחר

אַתֶּם אוֹמְרִים מָחָר יַעֲלֶה שַׁחַר חָדָשׁ
מָחָר מִתּוֹךְ הֲרִיסוֹת בָּתִּים וְקִבְרֵי חֲלָלִים
תַּעֲלֶה שִׂמְחָה חֲדָשָׁה בִּלְתִּי מְנֻצַּחַת.

מָחָר מִתּוֹךְ עַד מָה יִמְתַּק הַמָּוֶת בִּשְׂדֵה הַקְּרָב
יִבָּקַע אוֹר גָּדוֹל וְנַהֲמַת תְּרוּעָה עַזָּה תַּעֲלֶה
תְּבַשֵּׂר אֶת בּוֹאוֹ סוֹפְסוֹף מִתּוֹךְ כָּל הַנִּסִּים.

וְהוּא כְּלָבִיא יָקוּם יִשְׁתֶּה דַּם חֲלָלִים.
אֲנִי מְחַכֶּה לַמָּחָר הַזֶּה שֶׁלָּכֶם כְּנִדּוֹן
לַמָּוֶת הַמְּצַפֶּה לְמַכַּת הַגַּרְזֶן.

 

 

מי שבעד רצח

לֹא מִזְּמַן בְּשִׂיחָה שֶׁקִּיְּמוּ בֵּינֵיהֶם
הַשַּׂר לְבִטְחוֹן פְּנִים וּמַפְכָּ"לוֹ, אָמַר
הָאַחֲרוֹן שֶׁ"הָעֲרָבִים רוֹצְחִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.
זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהֶם. זוֹ הַמֶּנְטָלִיּוּת שֶׁל הָעֲרָבִים".

הַשּׁוֹטֵר אָמִיר חוּרִי הִצִּיל אַבְרֵךְ חֲרֵדִי מִטְּבִיעָה.
אֶתְמוֹל הוּא נִרְצַח בִּידֵי מְפַגֵּעַ עֵת
נִסָּה לְהָגֵן עַל אֶזְרָחִים בִּבְנֵי בְּרַק.
אֶזְרָחִים יְהוּדִים. צַעֲקוֹת "מָוֶת לָעֲרָבִים"
בָּקְעוּ צוֹרְמוֹת מִן הַטֶּלֶוִיזְיָה.
הַשּׁוֹטֵר אָמִיר חוּרִי הוּא עֲרָבִי.

גַּם מְנַהֵל חֲדַר הַמִּיּוּן בְּבֵית הַחוֹלִים
הִלֵּל יָפֶה בַּחֲדֵרָה, ד"ר גָ'לָאל אַשְׁקַר,
אַחְרַאי לְהַצָּלַת חַיֵּי שׁוֹטְרֵי מָגָ"ב שֶׁנּוֹרוּ בִּידֵי
מְפַגְּעִים בַּחֲדֵרָה לִפְנֵי שָׁנָה וּשְׁלֹשָׁה יָמִים.

גַּם ד"ר אַיְמָן הַנֶּהְדָּר מִבֵּית הַחוֹלִים
זִיו בִּצְפַת שֶׁנִּתֵּחַ אוֹתִי לִפְנֵי שָׁנָה נִתּוּחַ
אָרֹךְ כּוֹאֵב וּמֻשְׁלָם, הוּא עֲרָבִי. וְצֶוֶת הַנִּתּוּחִים
שֶׁבְּרֹאשׁוֹ עָמַד, גָּאַל יְהוּדִים רַבִּים מִיִּסּוּרֵיהֶם.

מִי שֶׁבְּעַד רֶצַח סוֹפֵר רוֹצְחִים,
מִי שֶׁנֶּגֶד סוֹפֵר אֶת הַמַּצִּילִים.

 

 

צערם של מינים נכחדים, דודו פלמה – שירים וציורים, עורך: רן יגיל, ניקוד והגהה: יצחק רפפורט, עימוד: יגאל ארקין. שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר. עמדה, 85 עמודים, 84 שקלים