שובר גלים / נגה דיין קמיל / ביקורת ועוד איך תהיה

אתחיל דווקא מהסוף המסקנתי: נֹגה דיין קמיל היא סופרת חיה ודינאמית בעלת כשרון כתיבה זורם וטבעי, הומור ספרותי בריא, והיא כובשת אותך במשפטיה הפשוטים, התיאוריים והישירים. ספרה השני במספר בעל השם המעט רומנטי ואגבי "שובר גלים" הוא רומן המכיל חוכמה ומתיקות כאחת.

יתרה מזאת, מדובר ברומן לירי-חברתי-פוליטי, שאין רבים כמותו בספרות העברית, כי לסופרים הישראלים יש אומנם נטייה חזקה אל הפוליטי בפרוזה שלהם מאברהם ב. יהושע ועמוס עוז ועד סופרות וסופרים עכשוויים, אבל בדרך כלל הנטייה הזאת מקלקלת את השורה אצל הכותבים והופכת את הפרוזה שלהם לדוגמטית יותר ובמקרה הגרוע לפלקטית. העיתון קופץ לו לתוך הספר. כאן ההפך קורה. דווקא הצד הישראלי-פוליטי-חברתי מעניק מֵמד עומק לרומן היפה הזה.

על מה הרומן? זה בעצם רומן חניכה עצמית והתבגרות של הגיבורה גליה מילדה לאישה, כאשר היא מוקפת בבני המשפחה שלה ובעיקר בנות המשפחה וחברותיה ומעמדה החברתי האמצעי והרעוע לעיתים. הדברים קורים שנים ספורות לאחר מלחמת יום הכיפורים.

גליה מתאהבת ברפאל – דיין קמיל היא מרצה להיסטוריה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, ובמרשתת ניכר כי היא קראנית כפייתית ממש כמו שאני אוהב, עשרות ספרים היא קוראת בשנה ובעיקר ספרות ישראלית – לכן יש כאן ברומן מקרא שמות: גליה לשון גל והסמל שהוא שם הרומן "שובר גלים", לצאת מהמרחב האינטימי הפרטי לים הפתוח באמצעות הרומנטי וכמובן על ידי רפאל, שבו היא מתאהבת כנערה, השם הִנו מרפא וגם שם של מלאך. דהיינו, יש כאן מקרא שמות נאיבי משהו, אבל לי זה לא הפריע. זה אפילו תרם לנרטיב של הסיפור חן רב, כי ניכר עד כמה הסופרת מודעת לזה עד מניֶירה אירונית.

רפאל הוא סטודנט לארכיאולוגיה שאיבד את רגלו בקרב. פגם רגלי המעצב אישיות הוא דבר שכיח בספרות בעולם ובספרות שלנו מימי עקב אכילס וצלקתו של אודיסאוס ועד "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (הפרק "נאוסיקה" ברומן) ואצלנו אשר ברש בסיפור "יאנק יונה" ויצחק אוורבוך אורפז, גיבורו איזי אורנן בטרילוגיה התל אביבית "לפני הרעש, או מחזור עתליה". גם לגיבורה שלנו יש פגם. היא סובלת מעקמת ונאלצת בעל כורחה ללבוש מחוך רפואי המלווה אותה, מציק ומגרד, בשנות צעירותה. עובדה זאת הזכירה לי את הנובליטה הנפלאה של ענת עינהר "מתחת לחולצה המגוהצת", מתוך קובץ הנובלות "טורפים של קיץ", גם שם יש גיבורה כזאת. דיין קמיל עושה שימוש נאה במוטיב הפגם הפיזי, הן אצל הגיבור שלה רפאל והן אצל הגיבורה גליה, לא לוחץ, לא מזיע ומתאמץ.

דווקא בגלל תמימותה של הגיבורה ודמיונה העשיר ובשל היותה מסוחררת מהאהבה ומפוצצת בהורמונים של נערה צעירה, היא רואה רמזים לנגד עיניה בשנות השבעים כי רפאל, בשל כעסו על שר הביטחון דאז במלחמת הכיפורים, משה דיין, עומד להתנקש בחייו. היפוך יפה פוליטי לירי באשר לצד הזה באישיותו של רפאל שבגר קורה לקראת סוף הרומן, כאשר הרצח הפוליטי הופך ממשי וראש הממשלה יצחק רבין נרצח בשנות התשעים. יש כאן הפתעה נעימה, חכמה ומתוקה, כפי שכתבתי. רוצה לומר, הדברים אינם כפי שהם נראים. ההוויה תמיד מחדשת ומפתיעה. לא יעזור כאן שובר גלים וגם לא שני שוברי גלים, במציאות או בחלום, ממשי או כמטאפורה, כי החיים הם כמים לים מכסים.

יש כאן גם סיפור מקביל אזוטרי מרתק המשפיע על הנרטיב המרכזי של הרומן, הנקשר אל משפחתה של גליה ואל סביבתה החברתית. ככלל, היפה ברומן הזה, הוא שכל ההתרחשויות הקטנות המוזרות הן פרי מוחה הקודח והתודעתי של גליה הנאיבית לטובה. הדמיונות והחלומות של גליה יוצרים ובוראים מציאות ולהפך כמובן, המציאות מעלה דמיונות וחלומות.

העלילה העומדת ברקע מקורה בעניין של רפאל בדמות של אדם בשם דוד פרנקפורטר, שהָיֹה הָיָה, אף כי אינו מוּכּר לישראלים רבים – זִכרו שדיין קמיל היא מרצה להיסטוריה – אותו פרנקפורטר ירה למוות בדיפלומט נאצי בשווייץ לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1936. זה לא היה סתם נאצי, אלא מייסד התנועה בשווייץ, וילהלם גוסטלוף, וגליה מהרהרת בינה לבינה ובאמצעות סבתה שהייתה קשורה לפרנקפורטר בקשר חברי בשתי עובדות המניעות את העלילה: אולי בגלל זה רפאל נצמד כל כך אליה, כי יש לו עניין בסופו של דבר בפרנקפורטר ולא בה ואולי בכוונתו לעשות מעשה פרנקפורטר במשה דיין הנודע דאז, והאם ההתנקשות ההיא השפיעה על מלחמת העולם השנייה. אלה מחשבות קצת היסטריות ונאיביות, אבל הן טורדות את גליה והדבר מעסיק אותה ומניע את הנרטיב טוב. אגב, גם פרנקפורטר הוא גיבור מודרני בעל פגם פיזי במיטב המסורת המודרנית, הוא צולע על רגלו.

דיין קמיל מצליחה לכתוב בגובה העיניים רומן קולח. הדפים רצים לנגד עיניך. עם זאת, הייתי ממליץ לה לעתיד לבוא להימנע מתיאורים רומנטיים ודימויים רומנטיים יתר על המידה הנוטים פה ושם לקיטש. זה בדרך כלל לא קורה, אבל לפעמים זה גולש וסכריני מדי. תיאור כמו "אישה ששערותיה השחורות כפחם גולשות על כתפיה, פניה לבנות כשלג ושפתיה אדומות כדם" הוא אינו תיאור טוב ברומן. אפשר היה בשקט לתאר אותה באופן קצת יותר מקורי ואחֵר גם אם נראתה ככה במציאוּת, וגם אם לימים רצתה גליה לתאר את פני אשת רפאל כמכשפה.

עם זאת, על רגעי החולשה הלא רבים הללו מכסֶה ההומור הבריא והנהדר של המספרת. הספרות העברית וגם הישראלית היא קודרת מטבעה. חִשבו על האמפליטודה שבין יוסף חיים ברנר ליעקב שבתאי. בדידות ומוות לא אחת עומדות במרכזה. אלא שכאן ברומן יש איזו עליצות חיים בריאה. תיאור מצחיק של שכונה או שכנים בישראל לפני המהפך ב-1977 ולאחריו, ממש על קו התפר. תיאור אינטימי וחם שבורא עולם במילים. הנה לפניכם איזה צֶבֶר ציטוטים בריא לסיום מן ההומור של הסופרת האנושית הזאת:

"הכרתי באופן רופף מאוד את בעלות החנות לבגדי עילית שנקראה על שם שתי האחיות 'פרלה ואלה'. הן היו שתי נשים בעלות פנים מצובעות וקמוטות. לשתיהן היו רגליים רזות ועקומות, אך למרות זאת הן המשיכו להדס בעקבים גבוהים ומחודדים. אפשר היה להבדיל ביניהן רק בזכות תסרוקת הבננה – של פרלה פנתה ימינה ושל אלה פנתה שמאלה". הרי לפנינו תיאור פלסטי וחי כמו מתוך סרט סלפסטיק קומי, או קומדיה של מצבים.

או למשל התיאור הישראלי האירוני הבא: "בסוף שנת הלימודים גם עמליה קיבלה ספר כפרס על הצטיינות בלימודים. במחלקה הראשונה, כך נהגה אמי לכנות את כיתה ה' של ימינו, רות (אמה של הגיבורה, ר"י) קיבלה ספר שירי ביאליק ועמליה (חברתה הטובה של האם, ר"י) קיבלה ספר של סיפורי ביאליק. במחלקה השנייה, כלומר בכיתה ו', אִמי קיבלה את סיפורי ביאליק ועמליה קיבלה את שירי ביאליק, וחוזר חלילה".

או המשחק המילולי הקסום הבא: "'ומה עם גניה מפוֹטוֹגניה?' שאלתי בשיעמום כשמרפקי על השולחן וכף ידי תומכת בלחיי ובלסתי להחניק פיהוק. פוטוגניה היא חנות לצילום ולעיתונים שמצידה האחד גבלה במסעדה המזרחית ובצידה השני בפרלה ואלה". בתוך ההקשר הקרתני הישראלי הזה לפגוש את גליה הכובשת שלא מסתפקת בשירי ביאליק וסיפוריו הנהדרים, אלא תמיד מסתקרנת ומתדמיינת ויושבת וקוראת את "בית בּוּדנבּרוֹק", הרומן הריאליסטי היפה ביותר שקראתי בחיי של תומאס מאן, זִכרו שהסופרת עצמה היא קראנית גדולה, הרי זאת פגישה הסוחפת לקשר אישי עם הדמות הנשית הזאת, קדימה, תיסחפו עם גליה.

שובר גלים, נֹגה דיין קמיל, עורכת: ורד נדב, עריכת לשון: רותי חזנוביץ, ציור: אוסקר קוקושקה, כלת הרוח, 1913, עיצוב העטיפה: אלה רסקין, שולחן כתיבה – מטר, 231 עמודים, 95 שקלים המחיר המודפס על הספר

עטיפת הספר בהוצאת שולחן כתיבה מבית מטר