שפה ספוגה סופה, אופיר קורן, ספר שירים חדש בהוצאת עמדה, שמונה שירים מתוכו בלוויית דברים עליו

 

 

 

ענקונת / אופיר קורן

 

נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת. הָרַגְלַיִם מַגִּיעוֹת

לַדְּוָשׁוֹת. הַקַּסְדָּה סְדוּקָה מִלְּפָנִים

וּמֵאָחוֹר לְסַנֵּן בְּדִיּוּק מְרַבִּי עָדְפֵי דִּמְיוֹן.

גַּלְגַּלֵּי הָעֵזֶר מַכְנִיפִים. לְמַעְלָה אַתְּ עֲנָקֹנֶת.

מְדַבֶּרֶת פַּרְפָּרִית וּמַטִּיפָה צְבָעִים

לְמַלֵּא צִנְצֶנֶת בְּדִמְעוֹת סֻכָּר קְרוּשׁוֹת.

עַל מִנְחַת בִּרְכִּי הַנְּעוּלָה

אַתְּ יוֹדַעַת לְהַבְחִין בֵּין מִלִּים מְסַפְּרוֹת

לְמִלִּים שֶׁמִּתְעַסְּקוֹת בְּעַצְמָן,

מְבַקֶּשֶׁת לֶאֱכֹל יַחַד לֶחֶם שֶׁנֶּאֱפָה

בִּדְמוּת צַלַּחַת. בּוֹאִי נֵלֵךְ וּבַדֶּרֶךְ

הַרְאִי לִי אֵיזֶה חֵיק לְחַבֵּק

וּמֵאֵיזֶה חֵיק לְהִתְרַחֵק.

 

שירתו המורכּבת והחידתית של אופיר קורן בספרו "שׂפה ספוּגה סוּפה" אינה קלה לעיכול ולעִתים מֻקְשָׁה, אך משתלמת מאוד לקריאה, כי הקורא יוצא נשכּר ונחשף אל דרך שירה אחרת ולשפה פרטית של דובר עמוק. יותר מכולם הזכירה לי שירתו של קורן את השפה המִצלולית הדחוסה האישית-חברתית של המשורר אנדד אלדן, אבל גם את הסתימוּת החלומית הקסומה בשירת יאיר הורביץ, שיש בה יסוד נאיבי-יַלדי, ועל כל אלה גם את שירת האינטלקט האזוטרי של עמוס אדלהייט המשלבת נופים קונקרטיים עם נופים מופשטים. רוצה לומר, קורן מיטיב לממֵש בשירתו את קביעתו של אבי השירה של המודרניזם העילי עזרא פאונד: "שירה היא לשון טעונת משמעות עד קצה גבול אפשרויותיה".

 

ובכל זאת ודַאי תשאלו שאלה בעייתית – על מה השירים? התשובה היא על הכול. מישיבת ממשלה מנומנמת, דרך תחושה קלילה של אבקת סוכר ועד פתחי קרקס, דווקא בקבוצת שירי אסון או דיסטופיה הפותחת את הספר; או שיר יפה כמו "ענקונת" על ילדה-אישה, או "סניף", "חתיכה", בעיניי קורן כותב יפה ומקורי על זוגיות, או שיר כמו "אָר דֶקוֹ", לדידי על דברים שבינו לבינה, או שיר כמו "המעגל הפנימי" שיש בו, כבאחרים משירי השער הרביעי של הספר, יסודות של מדע בדיוני.

 

בשנֵי השערים העוקבים ניתן להבחין בתהיות על יחיד וחברה, מציאות ופנטזיה, ובאחרון – התבוננות במלאכת הכתיבה. זאת רק קריאת כיוון שלי, כי שירה נכתבת על הַכּול בַּכּול מִכּול ואין לה גבולות, אחרת היא איננה שירה טובה לדידו של קורן. מה שחשוב הוא כשאתם קוראים את השירים הללו תשאירו ראש פתוח ותהיו חדי חושים, כי ההנחה הבסיסית שלהם היא שהדברים אינם כפי שהם נראים, או אז תַּרשו לעצמכם להיות מופתעים.

 

רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל

 

 

עוד שבעה שירים יפים וחידתיים מתוך הספר "שפה ספוגה סופה" של אופיר קורן:

 

 

ישיבת ממשלה מנומנמת

 

מֵרֹב שִׁעֲמוּם הִתְחַלְתִּי לִרְשֹׁם אֶת חֲצִי הַמַּעְגָּל שֶׁל הָאָלֶף

דַּק אַף מֵחוּט הַשַּׂעֲרָה אַךְ הוֹלֵך וּמִתְעַבֶּה

עִם הַיְרִידָה שְׂמֹאלָה. כְּשֶׁעוֹד הָיִיתִי בַּשְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן

הִצְבַּעְתִּי כֵּן לְשִׁגּוּר הַנָּגִיף אֶל הַמִּזְרָח

בְּעַשְׂרוֹת אַלְפֵי טִילִים נַשָּׂאִים.

אֶת קְצֵה הָעִקּוּל חָתַמְתִּי בִּדְמוּת צִפֹּרֶן נָשִׁית אֲרֻכָּה וְחַדָּה

תַּחַת כָּרִית אֶצְבַּע מוּשֶׁטֶת לְפָנִים, מַזְמִינָה.

בַּשָּׁלָב הַהוּא כְּבָר הָיָה נָגוּעַ כָּל חֲצִי הַכַּדּוּר הַדְּרוֹמִי

וּכְשֶׁעָסַקְתִּי בַּשְּׁאֵלָה אֵיךְ לְעַצֵּב אֶת הָעַמּוּד הַתּוֹמֵךְ שֶׁל הָאוֹת

הִסְפִּיק הַשֶּׁטַח הָאָמוּר לְהִתְנַקּוֹת מִכָּל חַי

וְהַבֶּן-אֶלֶף הַקָּטָן הִתְפַּשֵּׁט אֶל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת נוֹסָפוֹת.

לְבַסּוֹף מָשַׁכְתִּי מַטָּה רֶגֶל: עִם רֶמֶז הַבְּלִיטָה בַּבֶּרֶךְ

נִדְמֶה לִי שֶׁאֵיפֹשֶׁהוּ נִנְעַץ הֶדֶף בְּהֶדֶף.

כְּשֶׁסִּיַּמְתִּי בַּעֲקֵבוֹן וְסוּלְיָה מְשֻׁפַּעַת

נָפַל הַחֹשֶׁךְ וְעָלְתָה הַתְּהוֹם.

 

אבקת סוכר

 

עָשָׁן חָצָה אֶת אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָסוֹן

כְּמוֹ סֶרֶט עַל מַתָּנָה גְּדוֹלָה מִדַּי לַעֲטִיפָה.

הַכְּנִיסָה הַחָפְשִׁית נֻצְּלָה לְמִשְׂחָק

שֶׁל חִלּוּפֵי בַּרְוָזִים בְּמִטְוָח.

רוֹכֵל צָעַק: "רוֹבֵה מַסְטִיקִים, מַחְבֵּט יַתּוּשִׁים".

תַּחֲרוּת הַגָּחוֹן הַיָּפֶה עָמְדָה לְהַתְחִיל.

אַרְבָּעָה רוֹכְבִים עוֹטֵי מַסֵּכוֹת קַרְנָבָל

יָרְדוּ לְגָרֵד קִירוֹת עִם דְּלִי וּמָרִית

עַד דַּק מִדַּי נִשְׁחַק הַסֻּכָּר וְהוּעַף לָאֲוִיר הַכָּבֵד

רַק כְּדֵי לִנְחוֹת כִּמְכַנֶּה מְשֻׁתָּף מְאֻבָּק עַל פְּצָעִים.

 

 

קרקס

 

יְרִיעוֹת הַבַּד הֻשְׁלְכוּ הַצִּדָּה

לְקִפּוּל בְּשָׁעָה נִדְחֵית. (חֶלְקִיקִים נָעִים עַתָּה

בְּלֵב הַדְּמָמָה) הִיא הִשְׂתָּרְעָה עַל הַגַּב

בְּטֶרֶם תֶּאֱסֹף אֶת אֵיבָרֶיהָ בְּחָפְזָה

וְתִנְדֹּד. זְרוֹעוֹת מוּנָחוֹת בַּעֲרֵמָה

עַל הַסַּרְעֶפֶת בְּצֵל הֶחָזֶה, מַשְׁלִימוֹת טְרַפֵּז

עִם כְּתֵפַיִם. כַּף רֶגֶל מְהֻדֶּקֶת לָאָרֶץ

מוֹשֶׁכֶת שׁוֹק אֶל אֲחוֹרֵי הַיָּרֵךְ –

עַמּוּד תָּוֶךְ יָחִיד חֲסַר גַּג עוֹד נִצָּב,

מַסְתִּיר כְּלוּב לֹא נָעוּל בֵּין הָרַגְלַיִם

אַךְ מַתִּיר טְפָחַיִם רְחָבִים

שֶׁל מִנְחָת קְפִיצִי וְרַךְ. (רַק בְּרֹאשָׁהּ

עוֹד מְרַחֵף הַגּוּף מִפִּנָּה לְפִנָּה)

רֶגֶל שְׁנִיָּה שְׁכוּבָה מְלוֹא אָרְכָּהּ

עַד הַסּוּלְיָה מֻכְתֶּמֶת עַפְרוֹת הַזָּהָב

כְּפַרְוַת הַנָּמֵר שֶׁנִּמְלַט

 

 

סניף

 

תְּנוּךְ כַּרְכֹּב סָגַר זָוִית קֵהָה

עִם לֶחְיוֹ הַצְּפוֹנִית שֶׁל הַסְּנִיף הֶחָדָשׁ.

כָּךְ גִּלָּה הַשָּׁלִיחַ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת

לִפְנֵי יוֹם הֻלַּדְתּוֹ הַשְּׁלוֹשִׁים וְשִׁבְעָה.

עִסּוּי קָצָר בְּבֹהֶן יָמִין וְלֹא יוֹתֵר

מֵעֲשָׂרָה פִּצּוּחֵי בּוּעוֹת בִּפְנִים מַעֲטָפָה מְרֻפֶּדֶת

נִדְרְשׁוּ לְסִיּוּם כָּל הַפְסָקַת צָהֳרַיִם בַּסַּפְסָל שֶׁלְּצַד הַחֲזִית.

תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים פָּחוֹת שָׁבוּעַ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר

עַד שֶׁרָאָה בְּאוֹר שׁוֹנֶה

גֻּמְחָה מִתְעַגֶּלֶת יְשָׁנָה עַל קַו הַמָּתְנַיִם

שֶׁל סְנִיף שְׁכוּנָתִי. דְּמֵי דֹּאַר יוֹמִיִּים הֵחֵלּוּ לִתְסֹס

וְלִרְבּוֹת שָׁם לַעֲרָכִים נְקוּבִים קְטַנִּים,

בּוּל וְעוֹד בּוּל וְעוֹד עֶשְׂרִים שֶׁל עֶשְׂרִים

אֲגוֹרוֹת עָסִיס עַל לָשׁוֹן מְיֻמֶּנֶת.

 

 

חתיכה

 

בַּבֹּקֶר שֶׁחָתַךְ אֶת לֵיל הָעַרְפָּדִים

גָּלְשׁוּ קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מֵחַלּוֹנוֹת חַסְרֵי זְגוּגִית

עַל אֹדֶם פִּקַּת הַבֶּרֶךְ וּבְמַכְתֵּשׁ הַכַּר.

בְּרִיצָה אֶל הַחוֹף לִפַּפְנוּ סְבִיב

גּוּפֵנוּ אֶת הַסְּדִינִים, וְהֵם גָּרְפוּ מֵאָחוֹר

אֲנָחָה דְּמוּמָה עַל פְּנֵי הַחוֹל.

כְּשֶׁהִתְגַּלְגַּלְנוּ בּוֹ הֵשִׁיב הַחוֹל לַסְּדִינִים

וְהִזְרִיק צָהֹב בֵּין קִפְלֵיהֶם. בִּצְנִינוּת

נִנְעֶצֶת דָּחוּ אוֹתָנוּ הַמַּיִם

נָהַרְנוּ זֶה אֶל זֶה

לְשׁוֹנוֹת הֶחְלִיקוּ חֲלִיפוֹת עַל פֶּצַע

עַד שֶׁהוֹצִיאָה אוֹלָר

וּפָתְחָה קֻפְסָה מִלֵּיל הַשִּׁמּוּרִים.

 

אָר דֶּקוֹ

 

כְּדֵי לְדַיֵּק בַּגַּעְגּוּעַ שׁוּב נֶעֱמַדְתִּי

בֵּין אֲהִיל מְנוֹרַת הָרִצְפָּה

לְחֹד פִּנַּת הַשֻּׁלְחָן.

 

עַכְשָׁו עוֹלֶה מוּלִי

חִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ הַשְּׁלוּבוֹת

סְבִיב מִפְרַק הַבֶּרֶךְ הַסָּגוּר עֲלֵיהֶן,

אוֹת לְקֶשֶׁב נִדְרָךְ.

 

כְּשֶׁתַּעֲבִירִי אֲגוּדָל בְּאֹזֶן הַסֵּפֶל

אֲמַשֵּׁשׁ אֶת לַהַב קָצֵהוּ

הַמְפַלֵּחַ חָלָל מַשִּׂיק לְחֹם.

 

בֵּינְתַיִם אֲנִי מְתַרְגֵּל אֶת דִּבּוּר

הַקֵּיסָם אֶל דְּפָנוֹת עֲגֻלּוֹת –

זְהִירוּת מִנְּעִיצָה בַּחֲנִיכַיִם,

שִׁפּוּד הַזַּיִת בִּתְנוּעָה קְצָרָה אַחַת.

 

 

המעגל הפנימי

 

עִם מַבְחֵנוֹת מַהְבִּילוֹת בְּיָדֵינוּ

יָצָאנוּ מִשַּׁעַר הַמַּעְבָּדָה,

צוֹעֲדִים בְּטוּר עָרְפִּי מְעַט מָדוּד מְעַט נֶחְפָּז.

אֶת הַחֲלוּקִים הַלְּבָנִים הִשְׁאַרְנוּ עָלֵינוּ,

הָעִקָּר לֹא לְהַחְמִיץ אַף יִלְלַת תַּן.

עֵינֵנוּ תָּרוּ בִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה

אַחַר אִיתוּת מֵחֲלָלִית הָעֵזֶר.

כְּשֶׁסּוֹף סוֹף נִתָּן –

כְּבָר הָיִינוּ עֲרוּכִים כְּעִגּוּל בְּתוֹךְ מְשֻׁלָּשׁ.

הַפַּעַם דָּאַגְתִּי לִמְצֹא מֵרֹאשׁ

מֵמִיר רַב-תֶּדֶר לְתַרְגֵּם אֶת הַלַּחַשׁ

שֶׁנִּשְׁמַע פִּתְאוֹם כְּזִמְזוּם הַמִּתְחַלֵּף בְּהִמְהוּם.

הַמַּעְגָּל הַפְּנִימִי הֵחֵל בִּפְתִיחַת מִרְוָחִים.

כָּל אֵימַת שֶׁנָּשַׁק הֶקֵּפוֹ

לְצֶלָע מִצַּלְעוֹת הַמְּשֻׁלָּשׁ

גֹּרַשׁ מֵעָלֵינוּ עוֹד שֵׁד אֶחָד.

 

פרטים על המשורר:

 

אופיר קורן כותב שירה ופרוזה קצרה. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועורך דין במקצועו. מפרסם מיצירותיו בכתבי עת שונים.

 

 

פרטים על הספר:

 

שׂפה ספוּגה סוּפה, אופיר קורן, עורך: רן יגיל, ניקוד: גילי תל-אורן, על העטיפה: "כל מה שיש בי זה חלל" גדעון סער, עימוד ועיצוב עטיפה: יגאל ארקין, שלמי תודה למשורר ולסופר צדוק עלון על העזרה בהפקת הספר, עמדה, 69 עמודים, 64 שקלים.