המצב האנושי / מיקי מילר / ביקורת ועוד איך תהיה

איש בשנתו מהרהר על המצב האנושי

על שירת מיקי מילר, שירים והערות

 

 

שירת מיקי מילר במהותה היא שירה הגותית פילוסופית, אבל אינה בהכרח בעלת מצח גבוה אלא מדברת אל לב הקורא בגובה העיניים. כך בספרו הקודם והמפתיע "איש בשנתו" (עמדה, 2022) המהדהד מחד גיסא את בשלות הפרט בתוך החיים עצמם ומאידך גיסא את קהות החושים והזמן החולף ביעף, וכך גם בספר השירים השני והיפה שלו "המצב האנושי".

 

הייתי אומר כי הפעם קולו של מילר כמשורר הוא כולי יותר, או עוד יותר, ואף יומרני לטובה. המִנעד רחב והשירים נוגעים בלב ההוויה, בַּיֵּשׁ ובמחשבות המופשטות של הדובר. את מקרא השירים מלווה תחושה של צפיפות מקום ודחיסות אנושית הן של מעשי היומיום והן של המחשבות הרצות בלב איש. דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה, כך אומרים, אך מה אם הדאגה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו החושבת של האדם, היא מהותו והיא מיהותו.

 

יש איזושהי תחושה של מרדף אינסופי להבנת הנראֶה, המוחש והנחשב בעִקבות הזמן האבוד על ידי בני אנוש בקובץ הזה. כאילו לפנינו דור ואחרינו דור, ולמרות שמחת הפרט אי אפשר להתעלם מן הסתמיות האנונימית והחלופיות בִּנְהַר הדורות האינסופי. יעידו על כך שורותיו האמיצות והכֵּנות של מילר בשיר "קווֹ ואדיס":

 

 

קווֹ ואדיס 

 

צָפוּף פֹּה.

מִשְּׂמֹאל וּמִיָּמִין כּוֹרְעִים נוֹפְלִים

כְּמִשְׁתַּחֲוִים וַאֲנִי

הוֹלֵךְ לְאָן

אֲנִי הוֹלֵךְ?

עֲדַיִן צָפוּף.

בִּשְׁאֵרִית הַכֹּחַ אֲנִי מֵמִית

מִשְּׂמֹאלִי וּמִימִינִי

וַעֲדַיִן.

כִּמְעַט הִגַּעְנוּ אוֹמֵר אָבִי

אוֹ בְּנִי,

כִּמְעַט, אֲנִי אוֹמֵר

וּמִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ עִם הָאִישׁ לְצִדִּי

אַגַּב אוֹרְחָא הוּא אוֹמֵר

כִּי צָפוּף פֹּה

וְהוּא הוֹלֵךְ מִמֶּנִּי לְאַחַר

שֶׁהֵמִית אוֹתִי.

 

 

כותרת השיר היא "קְווֹ וָאדִיס" בלטינית ופירושה "לאן אתה הולך?" הביטוי לקוח מספרי הקודש הנוצרים, הבשורה על פי יוחנן שבברית החדשה, ושימש ככותרת לרומן הנודע של הסופר הפולני הנריק סנקביץ', חתן פרס נובל, העוסק בנוצרים הקדומים תחת שלטונו האכזר של נירון קיסר. זהו ביטוי הבא להביע מצב של אדם, כאמור המצב האנושי, המצוי בצומת דרכים באשר למשמעות ולמהות חייו. מתוך שירו הפסימי והמפוכּח של מילר עולה תפיסת עולם ניהילסטית מאוד. העולם הוא "תיאור של מאבק" כמו בסיפורו הנודע של קפקא. אין רגע מנוחה, ואתה מין צליין חילוני, כפי שקבע בספרו היפה הסופר יצחק אוורבּוך אורפז, הממשיך ללכת ביודעך כי אֵינְהֵיכָל ואֵינְמִקְדָּש ואין מטרה שאליה יש להגיע, אלא הדרך עצמה היא-היא ההופכת למטרה.

 

מיקי מילר הוא יליד סלובקיה, 1942, עלה ארצה ב-1949. למד ספרות ומקרא באוניברסיטה ולימד בבתי ספר תיכוניים עד לגמלאות. בלימודי התואר השלישי עסק בחקר ש"י עגנון באוניברסיטת בר אילן. יש לו תזה מעניינת על המרחב הגיאוגרפי-פואטי של ש"י עגנון שהזכירה לי מחקרים של פרופ' אבידֹב ליפסקר. לאחר הפסקת הוראה פעילה, במשך שש שנים עסק במחקר חינוכי במכון מנדל בירושלים עם ד"ר דניאל מרום, ובמסגרתו הדריך מורים. תוצאות המחקר של השנים הללו הופיעו כספר שכתב בשם "שיח מלב המבוכה" בשיתוף עם ד"ר דניאל מרום בהוצאת כתר.

 

לא הייתי מתעכב על כל הפרטים הביוגרפיים אלמלא סברתי כי מילר כמשורר הוא כחידה בעיניי. מדובר באדם שמבין ספרות ויודע היטב מה שהוא עושה בבת השיר. יש לו פואטיקה בשלה לחלוטין, ובכל זאת, מלבד פרסומים ספורדיים במקומות יחסית אזוטריים, זעיר שם זעיר שם, לא התגבש והיה נוכח על פני מפת הספרות העברית, גם אם זאת הלכה ברבות השנים אל עבר שולי הקדירה התרבותית בעקבות המדיה ותרבות ההמונים. היית מצפה שמשורר איכותי כמותו שכותב עשרות שנים שירה מעמיקה, בספר החדש "המצב האנושי" וגם בספר הקודם "איש בשנתו" יש שירים שנכתבו בתקופות שונות ועל פני עשורים שונים, היית מצפה שיַראה את עצמו ואת מה שיש לו ביֶתֶר שאת וגם ייראה ויוּכּר יותר על ידי המִמסד האדיש, ואין זה כך.

 

אני מאמין שתפקידו של המבקר להפוך את הקאנון על הראש. לא לאשרֵר שוב ושוב את המֻכָּר ואת הידוע. מה הטעם בזה? לחפש בפינות אפֵלות משוררים אזוטריים ולהחזירם ללב השיח, רוצה לומר כדוגמה: לא לכתוב שוב על אלתרמן בדורו של שלונסקי ושות', אלא לכתוב על נֹחַ שטרן. לא לכתוב עכשיו שוב על רוני סומק או על אגי משעול, למשל, אלא לכתוב על מיקי מילר. אולי זה נאיבי מצידי, אבל חשוב לי ששירתו תיראה לציבור אוהבי השירה באשר הוא שם.

 

ככל שאתה מעמיק חפור בשירים, המביעים בעיקר את מצב האדם בהבּיטאט שלו, עירוני או כפרי, תמיד מתחת לבית יש עוד בית ומעל לבית עוד בית, ובתוך האדם עוד אדם מלא מאוויים ויֵצֶר. השימוש שלו במקורות שלנו שהן מופת עבורנו: התנ"ך, המשנה, התלמוד, הוא מקורי ולא עוד ציטט תנ"כי בנאלי אקטואלי על העקדה ומינֵי דברים שכאלה. בשירים אחדים בספר זה הוא מצביע יפה על הפער בין האני לעולם המנסה להתגשר באמצעות השפה ונכשל. כזה הוא השיר "איך נברא העולם" הפותח את הספר החדש בעל השם היומרני "המצב האנושי". ככלל, הן בספר הקודם "איש בשנתו" והן בספר הנוכחי, מילר הוא משורר יומרני המהלך בגדולות ומהגֵג מחשבות עמקניות וצבעוניות.

 

אחד השירים המעולים והאהובים עליי בספר הוא "לא נוח". בשיר הזה נֹחַ התנ"כי הוא סמל למצב האנושי. זה שיר מצוין וארוך, למילר יכולת להעמיד שירים ארוכים פואמטיים מבלי ליפול. כולו שווה ציטוט:

 

 

לא נוח

 

לֹא נוֹחַ לְנֹחַ בַּדִּיּוּר הַמּוּגָן בַּתֵּבָה

לֹא נוֹחַ בִּצְפִיפוּת הָאֻכְלוּסִיָּה בְּשִׁשִּׁים הָאַמָּה.

לֹא נוֹחַ בְּרֵיחַ הַפְלוֹצִים שֶׁל הַפִּילָה

וּבִנְחִירוֹת הַהִיפּוֹפּוֹטָם.

לֹא נוֹחַ בִּנְעִירוֹת עָרוֹד וַחֲמוֹר וּפִי הָאָתוֹן

עִם צָהֳלוֹת סוּסָה מְיֻחֶמֶת,

לֹא נוֹחַ.

 

לֹא נוֹחַ לְנֹחַ בִּמְטַר יְרִיקוֹת נָאקָה וּגְמַלָּהּ

לָשֵׂאת אִיּוּמֵי נָחָשׁ קַדְמוֹנִי,

לַחֲשֵׁי הַשְּׁפִיפוֹן וְהַקּוֹבְּרָה.

לֹא נוֹחַ כְּשֶׁעֲנַן יַתּוּשִׁים הוֹמֶה מֵעָלָיו

וּבְאָזְנָיו וְאַפּוֹ

וְהוּא מִתְגָּרֵד בַּחֶרֶס

מֵחֲמַת פִּשְׁפְּשִׁים בַּבָּשָׂר וֶעֱנוּת רוּחַ.

 

לֹא נוֹחַ לְנֹחַ מִקְּרִיאַת הָעוֹרֵב וְהֶמְיַת הַיּוֹנָה

שֶׁשָּׁבִים מִמְּעוֹפָם הֶעָקָר.

לֹא נוֹחַ לָגוּר עִם זְאֵב וּכְבָשִׂים

עִם קוֹפִים מִתְנַדְנְדִים

עַל כַּרְכֻּבֵּי הַסְּפִינָה.

 

לֹא נוֹחַ כְּשֶׁאֵשֶׁת הַחֵיק שׁוֹתֶקֶת וְעֵינֶיהָ רוֹשְׁפוֹת

וּבְכִי הַבָּנִים מְיֹאָשׁ וְטוֹרֵד

וְטִלְטוּל הַסְּעָרָה וְחֹלִי הַיָּם

אֵינָם נִפְסָקִים בָּעוֹלָם

כְּשֶׁכָּלוּ הַקִּצִּים

וְלֹא קַלּוּ הַמַּיִם

עֲדַיִן.

לֹא נוֹחַ.

 

וְלֹא נוֹחַ כְּשֶׁהַבּוֹס לֹא מַרְפֶּה

עִם תִּקְווֹת אֲרָרָט, אֲדָמָה וְשָׁלוֹם.

וּכְשֶׁהוּא נִסְתָּר בְּשָׁמָיו

אוֹ בְּשׁוּמָקוֹם אַחֵר

הוּא מְמַנֶּה אָדָם כְּנֹחַ

לִהְיוֹת אָב הֲמוֹן אֱנוֹשׁוּת.

 

נֹחַ חַי עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת עַד בָּבֶל, הַמִּגְדָל וְנִמְרוֹד

וְנֹחַ רָאָה בְּעֵינֵי אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים

אֶת הַבְּרוֹךְ הַשְׁמֵימִי הַנִסְתָּר

וְנֹחַ יָדַע אֶת אִשְׁתּוֹ וְהוֹלִיד כַּמְצֻפֶּה

וְנֹחַ יָדַע שֶׁגִּילוּ בּוֹ עֶרְוָה

וְנֹחַ יָדַע שֶׁיִּשָּׂא בָּאַשְׁמָה כְּתָמִיד

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, הוּא יָדַע,

כַּמְצֻפֶּה.

 

לֹא נוֹחַ לְנֹחַ.

 

 

נֹחַ התנ"כי, יותר מכול, מסמל את המצב האנושי של האי-נחת התמידי כמו ב"ספר האי-נחת" הנודע הפנימי-חיצוני של המשורר הפורטוגלי הגדול פרננדו פסואה. מילר עושה זאת יפה לא רק לנֹחַ אלא גם לדמויות אחרות איקוניות מן המקרא כמו משה רבּנו בשיר "מעל נבו". דמויות אלה הם סמל למצב האנושי בכל הדורות כשברקע השיר על משה הציטט מאוסקר וויילד המכאיב והציני על הכמיהה ועל התשוקה ועל חוסר הסיפוק, בין אם קיבל האדם את מבוקשו בין אם לאו.

 

כך נמשך הדבר גם במחזור השירים "אררט", שוב מהדהד כאן ה"לא נוח לנח" ומצטרפת אליו הסכנה האקולוגית והאדם הזר לנוף הסובב במעין ניכור מודרניסטי. מילר יודע להשתמש בדימויים אֶפּיים גדולים יפה-יפה לצרכיו. כך גם בשיר "פעמי אביב": השחור-האופל, האדם והאביב, או דימויי הערב והלילה לכלב ולפנתר, או השיר "מדינה" המשחק באופן מתוחכם ולא בנאלי בין המילה "כל" למילה "קול" בתוך הישות האנושית המדינתית המלאכותית-משהו למול הטבע.

 

רצף הדימויים הארכיטיפי נמשך עם הספינה או האונייה, דימוי המטוס, התנועה ככוח בעולם. אבל תמיד נותרת השאלה הקיומית, או הקריאה "לאן?" כך גם במחזור הקרוי "במטוס הממריא" הפותח בשורות הנוקבות, ההצהרתיות והחזקות: "ומשום שהיא מכחידה אותנו / לא נדבר כאן בזִקנה". כך הוא עושה גם לצירוף המוכר "ימים נוראים" בשיר הנקרא כך. הוא מרחיב את הביטוי להיבט הקיומי.

 

עוד שיר יפהפה בעיניי בקובץ זה הוא "המרחב הנכון", שווה ציטוט במלואו:

 

 

המרחב הנכון

 

הַמֶּרְחָב הַנָּכוֹן, הַצַּו

הַטֶּרִיטוֹרְיָאלִי, נַחֲלַת אָבוֹת,

הוּא אוֹטוֹבּוּס 164 מְאַסֵּף

שֶׁל גּוּפִים בְּאִינֶרְצִיָּה רְאוּיָה

וְכַוָּנוֹת טוֹבוֹת

אוֹזְלִים אַדְרֶנָלִין

צוֹבְרִים רְעִילוּת.

סִרְטוּטֵי אֲנָשִׁים, פְּנֵי חוֹל נוֹדֵד

שָׁדַיִם מִקְרִיִּים, חִפּוּיֵי אָזְנִיּוֹת לִבְדִידוּת

רְחוֹקָה מִכָּאן,

וְטַלְטְלוֹת בְּלָמִים לְשׁוֹחֲרֵי קִרְבָה

וּבַתַּחֲנוֹת אִישׁ־אִישׁ נִשְׁאָב בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים

עַד פֶּלֶט שִׁכְחָה

בַּפֶּתַח מֵאָחוֹר.

הַנּוֹף הַחוֹנֶה בַּחַלּוֹן, כִּמְעַט נֶחְלָם,

הוּא כְּרָזָה עֲנָקִית: "הִכּוֹנוּ

לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ"

וּבַקְבּוּק קוֹקָה קוֹלָה עֲנָקִי.

 

הַמַּרְאוֹת נִמְחָקִים

גְּבוּל הַדְּבָרִים נֶחְפָּז וְעוֹזֵב

וְתוֹכָם צִבְעֵי אֲוִיר לִנְשִׁימָה.

עַל זְגוּגִית הַסְמַרְטְפוֹן שֶׁצִּלְצֵל

פְּנֵי אֲנִי

לִפְנֵי יְרִידָה.

 

 

מקסים. היחיד הבודד למול הנוף האורבּאני, החולף, הסתמי, ההווה מחוץ לאני, המבטיח הבטחת שווא. שיר תמונת אדם אדם הנוסע באוטובוס ציבורי והניכור חודר וחוגג. זהו המצב האנושי.

 

מילר במהותו הוא משורר הגותי חופשי העובד ביחידת השורה והבית. החרוז והמשקל אינם בהכרח הצורות החביבות עליו. עם זאת, אני מסתייג כאן וכותב שכאשר הוא בוחר בכל זאת לכתוב חרוזִי הוא עושה זאת באופן מרשים כמו בשיר "רטט אחרון", הבנוי טֶרצינות, בתים בני שלוש שורות, המהדהד את "הרי את מותרת לכל אדם" של דוד אבידן, או השיר הקצבּי "אנשים זרים" המזכיר את השיר המאוחר של אבידן "דיבורים" מתוך "ספר האפשרויות שירים וכו'". כדי להדגים את השליטה של המשורר הזה בצורות הסגורות הנה שיר קצר משלו. הוא נקרא: "מחסום" והוא סֶסְטֶט חזק ויפה ששווה ציטוט, שיר חרוז בן שש שורות.

 

מחסום

 

בִּקְצֵה הָעֵט

יָבֵשׁ נְהַר הַדֶּמַע

רָמוּס הָמוֹן שׁוֹעֵט

חָדְלוּ בָּרִי וָשֶׁמָא

וּשְׁתִיקוֹתַי כִּדְבַר הַמֵּת

חֶבְיוֹן הַשֶּׁקֶר הֵמָּה.

 

 

עיניכם הרואות, כי מילר יודע לשורר היטב גם בצורות הסגורות ולהעלות את ההיבט הארס-פואטי, דהיינו שירה על שירה, במובנו הרחב של המושג בתוך הקשר מחאתי פוליטי מרומז. אם יתפרש כאן כי הכול פסימי או לכל הפחות חמור סבר במצב האנושי הלא פשוט, הרי שיש בזה מין האמת, אבל לא מכל האמת, כי עוד לא נגענו בשירי האהבה הקיומיים של מילר המופיעים לקראת סוף הספר או בשיר המקסים הנועל את הספר שנכתב כנראה לפני שנים רבות ונקרא בשם המקורי "נברן" שיש בו ג'סטה קורצנית כלפי גרמי שמיים והיקום כולו, ואולי, לדידי, גם איזה דיאלוג פתוח, על כל הקופה, עם אלוהים למול האדם.

 

 

נברן

 

נַבְרַן עֲנָנִים

חַיַּת שָׁמַיִם

לוֹקֵחַ שְׁלוּק מִכּוֹכָב

מוֹדֵד פַּרְוַת צוֹבֶּל לַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה

קוֹרֵץ קְטַנָּה לְכוֹכַב צָפוֹנְצִ'יק.

 

דְּבַשׁ וְחָלָב מִשְּׁבִיל הֶחָלָב

מֵת עַל קַסְיוֹפֵּאָה,

כִּמְעַט מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

בָּרֹאשׁ שֶׁלִּּי הַמֶּרְחָב הַגָּלַקְטִי כֻּלּוֹ

וּמִפִּנַּת חֹשֶׁךְ וּפְחָדִים

צוֹבֵט צַחְקָנוֹת שְׁתַּיִם

כּוֹכְבוֹת נֶשֶף.

 

תַּחַת כִּתְרִי אֲנִי

נוֹשֵׁב בִּנְדִיבוּת שְׂנוֹת אוֹר שֶׁמֶשׁ

פְּתִיתֵי סִיב זְהֻבִּים.

נַבְרַן עֲנָנִים

חַיַּת שָׁמַיִם

עִם אַחַת קְטַנָּה לְקִנּוּחַ

בְּנֹגַהּ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה.

 

 

המצב האנושי, מיקי מילר, עורך: רן יגיל, ניקוד: יאיר בן-חור ויצחק רפפורט, עיצוב כריכה: מיכאלה מילר, עימוד: יגאל ארקין. שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר, עמדה, 106 עמודים, 74 שקלים