מינוטאור / בנימין תמוז בכתב העת עמדה / ביקורת ועוד איך תהיה

בּלבּירינת של הספרות ובַלבּירינת של הפרידה

 

עיון ביצירותיו של בנימין תמוז

 

רן יגיל

 

חלפו שלושים ושש שנה ממותו של בנימין תמוז (1989-1919). נזכרתי שלא כתבתי דבר על בנימין תמוז. מאות רשימות בעיתונות היומית וכתבי העת ומעולם לא הרמתי את העט כדי לכתוב על תמוז, אחד הסופרים האהובים עליי בַּספרות העברית. מי שעשה את הדרך מן הכּנענות הנוקשה והאזוטרית אל עֵבֶר היהדות ההיסטורית והמוכּרת כל כך; אבל תמיד נשאר אצלו, בפרוזה שלו, משהו מין הכּנענות באופן לירי. זה ברא, בסיפורת אצלו, מין יצור ייחודי של ישראליוּת, גַבריוּת מורכבת, נוקשה ורגישה שכל כך דיברה אליי עם ארומה ים תיכונית.

 

אני אוהב את ליבת כתיבתו של תמוז ולכן אין מדובר בספר אחד או בִּשניים: מ"חולות הזהב", סיפורים קצרים ונהדרים העובדים בדיוק רב עם תבנית החזרה בפרוזה בהקשר של ילדוּת, ועד קובץ מאוחר יחסית כמו "ריחו המר של הגרניום", איזה סיפור מופלא ורגיש שָׁם הוא "התופרת", שבו בחור צעיר ועדין שהגַבריות בו מֵנֶּצֶת בא לתפור חליפה אצל תופרת צולעת המעוררת בו את יצר המין והתשוקה העמוקה לאהבה; או הנובלות "הפרדס" ו"משלי בקבוקים" המתייחסות לשואה ולישראליוּת המתהווה קצת אחרת – הרבה אחרת; או הרומן הקצר "רקויאם לנעמן", שבו יש תיאור בלתי נשכח של רגע מוות בלוויה של אב שכול; עד הטרילוגיה המוכרת יותר שלו "חיי אליָקוּם", שחלקה השני "בסוף מערב" אהוב עליי כל כך; או הדיסטופיה האנטי-אורתודוכּסית "פונדקו של ירמיהו". תמיד יש לו נרטיב מקורי ביותר, משהו מאוד מיוחד לספר לנו המתקשר כמובן לביוגרפיה שלו ולתפיסת עולמו, ותמיד הוא עושה זאת בדרך לירית, עדינה ופוצעת; חסכנית במילים, אבל מורכבת מאוד.

 

אחד הרומנים הקצרים הכתוב פרקונים האהוב עליי ביותר הוא "מינוֹטָאוּר", רומן מאוחר של תמוז (1980). לפני שאני פוצח בסיפור העלילה ובניתוח עקרוני ודקדקני שלה. אני רוצה לצטט שיר. שיר זה, לדידי, הוא מפתח להבנת עולמו הרומנטי העמוק של תמוז, שבו הגבר והאישה לעולם יעמדו משני עֶבְרֵי המתרס באופן דיכוטומי והאהבה היא סוג של מצב אידילי שאינו יכול להתקיים ועם זאת, יש לשאוף רק אליו, תמיד וכל הזמן. השיר הוא של שאול טשרניחובסקי, רומנטיקן לא קטן, ומי שברוך קורצווייל קרא, במידה רבה של צדק: אבי אבות הכנענות. אחרי הכול, הוא האיש שכתב את "לילה… לילה… לֵיל-אלילים", הוד הקדומים האפֵל הזה מסתדר היטב עם התפיסה הרומנטית שאצל תמוז מקבלת מֵמד לירי של קול דק, אבל לא זה הוא השיר. השיר הוא "שושנת פלאים בְּרוּכַת-אֵל", המוכר לקהל הרחב מהלחן של צביקה פיק והוא הולך ככה:

 

"שׁוֹשַׁנַּת פְּלָאִים בְּרוּכַת-אֵל / פּוֹרַחַת לְאִישׁ וָאִישׁ. / יֵשׁ כָּל שְׁנוֹת-חַיָּיו דּוֹרֵשׁ לָהּ, / יֵשׁ מוֹצֵא אוֹתָהּ חִישׁ. //  וּבְדַרְכֵי חַיִּים, נֵתַע בָּם / עַד אִם יוֹמֵנוּ רַד, / כָּל פֶּרַח נִפְגֹּשׁ נִשְׁאֲלָה: / 'הַאַתְּ שׁוֹשַׁנְתִּי? אַתְּ?' – // וְיֵשׁ עֶרֶב-חֹרֶף נוּגֶה בָּא, / וְאָבְלוּ שַׁדְמוֹת-בָּר, / תִּתְבּוֹנֵן, תַּבְחִין דַּרְכְּךָ – / שׁוֹשַׁנְתְּךָ נִקְטְפָה כְּבָר. // אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁנִּמְצְאָה לוֹ, / וּבְשַׁעְתּוֹ קָטַף זוֹ; / וְאוֹי לוֹ לָאִישׁ לֹא הִכִּיר בָּהּ / בְּדַרְכֵי חַיָּיו הוּא. // טוֹב לוֹ לוּ כָּבָה נֵרוֹ בּוֹ, / וּכְנֶפֶל יָרַד בּוֹר: / הֵן דּוֹמֶה הוּא לְעִוֵּר זֶה, / שֶׁחָשַׁךְ בַּעֲדוֹ אוֹר." (1911, פינלאנד Metsola).

 

שיר תמציתי זה הוא מפתח נהדר להבנת הרומן הקצר "מינוטאור" של תמוז ומקפּצה לדיון מעמיק בו ובגיבורו, הסוכן החשאי והבודד אלכסנדר אברמוב, אבל גם מטה קסמים להבנת אספקט בכלל הפרוזה של תמוז, למשל הסיפור הקצר "התופרת" ועוד. ההנחה הבסיסית הראשונה היא שיש מקום נסתר וחבוי שבו נמצא מטמון, והמטמון הוא האושר האישי של הפרט הגברי בתוך עולם כּאוטי המבקש סדר אידיאולוגי נוקשה ועם זאת אותו הסדר כל הזמן מתפרק אט אט בין הידיים כי למרות המִשנה הסדורה המתבקשת אֵין, בשל הרגש והאנושיות, מקום לשליטה וממילא גם לאהבה כפי שחלמנו עליה. כלומר, יש מקום סודי פרטי מאושר הנחבא אל הכלים ויש לשאוף ולהגיע אליו ברגע אחד מאושר. יתרה מזאת, אל המקום הזה אתה יכול, לצערי הרב ולצער הסופר והקוראים, להגיע רק לבד, אבל, אולי אולי קיימת אפשרות, או חלום על אפשרות, להגיע לְשם בשניים, במקרה של תמוז, שבנקודה זאת הוא סופר מסורתי ושמרני, מדובר אך ורק בהוא והיא, או היא והוא.

 

למרות כל האמור לעיל, הסיכוי שהדבר יתממש שואף לאפס. קיימת קלישאה בחיי הנישואין האומרת, לא נורא, יהיה בסדר, לכל סיר יש מִכסה, כלומר, קצת ויתור, קצת הכלה, והנה תראה שגם אתה תמצא את זיווגך. האמירה הזו היא הדבר הרחוק ביותר שאפשר להעלות על הדעת מהתפיסה בפרוזה של תמוז בכלל וברומן הזה, מינוטאור, בפרט. דהיינו, כדאי לחכות ולחכות, להשהות ולהשהות, לאהבת האמת שבוא תבוא, כי איפה שהוא בעולם היא חייבת להיות קיימת, אחרת מה הטעם בחיים כולם, יש להמתין לה ואפילו המוות שלנו – אחרי הכול אחדים מאיתנו מתים במלחמות ובתאונות ואחרים במחלות וכולנו מזִקנה כמובן ברבות השנים – עם כל הצער על החלופיות הזאת, שווה-שווה לחכות לאהבה הטהורה שהיא האמיתה הצרופה ביְקום ואפילו במחיר המוות.

 

ועכשיו לעלילה, זהירות, ספּוילרים, דהיינו בלשון עֵבֶר קַלְקְלָנִים, אבל זה לא נורא כי אין מדובר בסיפור מתח מסורתי. סיפור המתח הוא רק תירוץ לתיאור זוגיות, אהבה, אישה, מעמד הגבר הרגיש בעולם מנוכּר וכו': מינוטאור הוא סיפורו של סוכן חשאי בשנות הארבעים לחייו האוהב אהבה נואשת וסינגולארית, אין בלתה, נערה שראה בנסיעה באוטובוס בלונדון. הצעירה לא פגשה אותו מעולם והקשר ביניהם הוא קשר של מכתבים שהסוכן כותב לה לביתה והיא כותבת לסניף הדואר אליו תחת השם הכל כך מתבקש בנסיבות גבריות ושבריריות אלה – פרנץ קפקא. השניים מנהלים חליפת מכתבים מסועפת ולמרות שהמכתבים כתובים בצורה רומנטית מאוד, מלאת ג'סטות גדולות, אין בהם משום הקיטש בכלל, הם נקראים אותנטיים.

 

נקפוץ לרגע לפרק הרביעי של הרומן, הרחב והאינפורמטיבי ביותר. בפרק הרביעי אנו מגלים בהדרגה כי כותב המכתבים הוא אלכס אברמוב. הוא סוכן חשאי, חניך בית ספר חקלאי כדורי, לוחם פלמ"ח שהיה לו פלירט קצר עם המחתרות הפורשות וזה חשוב, כי למרות היותו, בלית ברירה, איש המערכת, כלומר מערכתי, הוא חריג בהוויה הציונית, הוא זאב בודד בעל היסטוריה ייחודית מאוד, על אף שהקים בעל כורחו משפחה וכמובן המוסד קוטף אותו כּפרי בשל אל שורותיו בשל היכולת האדירה שלו לשלוט ברגשותיו ובשל ידיעת השפות שלו. המוסד, מובן מאליו, לא לוקח בחשבון את נפש האדם עמוק עמוק פנימה.

 

אלכסנדר הוא בנו של יהודי ממוצא רוסי בעל חווה גדולה בשרון שהתחתן בגיל מבוגר עם אשה נוצרייה ממוצא גרמני, תמוז כותב באופן יפהפה כמו ישראל זרחי (מלון אורחים) ואשר ברש (נֶכֶר) לפניו את הניכור של אלה שהתגלגלו לכאן, יֶקים ואחרים שחלמו על משהו שהתפוצץ להם בַּפָּנים ולא הסתגלו לארץ ישראל, התבודדו, הסתגרו והתרחקו.

 

אלכסנדר, הבן, מאמין בכל מאודו בציונות בדרכו, דרך הפריזמה של הים תיכוניות והכרעת עָרָב לטובת הוד קדומים עתיק יותר, זאת מבלי לומר את המילה כנענות, או עבריות ברומן. אבל הוא כעת באירופה. רחוק מאוד מכל הוויה ים תיכונית. הוא כאילו נמשך בחזרה אל עולמם של אמו (גרמניה, אוסטריה) ואל עולמו של אביו (עשירי מזרח אירופה) והוא עורך מסע ארוך של כיסופים לרומנטיקה האירופית בעיקר דרך המוזיקה הקלאסית האהובה עליו כל כך ובראשה מוצרט. הוא יודע לנגן בפסנתר ואמו ואביו, מעריצי המוזיקה הקלאסית צור מחצבתם, גם בארץ ישראל ניגנו ברביעיות ובשלישיות. תיאה, הנערה האנגלייה, היא הגעגועים והמאוויים האירופיים האֵלֶּה, הרחוקים מחייו החיצוניים כרחוק מזרח ממערב. היא סמל הקריעה בין השם לכאן, מה שסופר אהוב אחר, דוד שיץ, קרא – העשב והחול. עם זאת, יש בה גם מן האֵלָה הים תיכונית הנכספת בפוטנציה, כשמה כן היא, תיאה, אֵלָה.

 

פעמיים נורה אלכסנדר במסגרת תפקידו, כי ההוויה לא יכולה להכיל את תוכנית השליטה על האידיאל הרומנטי. מציאות לחוד ותוכניות לחוד. פעם אחת הוא נורה ונפצע על ידי מתנקש במדריד ובפעם השנייה, הוא כבר באמת מתרשל בתפקידו המוקפד, מציג דרכון לא נכון, נחשף, מוחזר ושוב מוצב כסוכן, ובא לידי החלטה שהוא אינו יכול עוד וכי יחשוף עצמו לא בפני האויב אלא הפעם בפני האהובה האידיאלית והאידילית שמעולם לא פגש, ויַראה עצמו למול תיאה אותה נערה שכעת היא כבר בשנות העשרים המאוחרות לחייה. הוא יודע שלאקט הזה יהיה מחיר כבד והוא יאבד את הקשר עם אשתו וילדיו בישראל וכנראה גם את ביתו ואת פרנסתו. עם זאת, הוא מרבה לשבת בבית הקפה בלונדון מול ביתה של תיאה ולצפות בה לפני שיעשה את המעשה. אך הוא לא מספיק לעשות זאת והסיום טרגי כמתבקש. שתי היריות השניות באותו בית קפה בלונדון שמות קץ לחייו. תיאור מותו של אברמוב תוך שימוש ברישום של פיקאסו הוא מן הדברים היפים שקראתי בספרות העברית.

 

לאחר שאלכסנדר אברמוב נורה הוא כמו רואה עצמו מן הצד וזה שווה ציטוט: "וכמו בהנף יד-מכשפת החל משתנה לאִטו עד שהפך להיות חיה גדולה, אילמת, שראשה ענקי, ראש פר או איִל, שמכתפיו ולמטה הוא אדם לכל דבר. כמו בתחריט של פיקאסו, מתוך הסוויט וולאר … ראה אלכסנדר כיצד התכופפה תיאה מן היציע וידה מגששת וקרֵבה לגעת בראשו הגווע."

 

הרישום על עטיפת הספר הוא תחריט של פיקאסו מתוך "סוויט וולאר", 1933. המינוטאורוס הוא דמות מפורסמת מהמיתולוגיה היוונית שחציה התחתון אדם וחציה העליון שוֹר. פירוש המילה מינוטאורוס הוא השור של מינוס. הוא נולד כשאשתו של מינוס שכבה עם פר לבן יפה שיצא מהים ומינוס הֵפֵר את הבטחתו לפוסידון להקריבו. המינוטאורוס שָׁכָן בלבירינת – מבוך נרחב ומשוכלל שנבנה עבור מינוס מלך כּרתים על ידי דיידלוס כדי לכלוא את המפלצת. המינוטאורוס הומת על ידי הגיבור היווני תסאוס. הגבר הבודד שאיבד את דרכו אך לא את רגשותיו בחברה המודרניסטית הוא המינוטאור, הוא הגיבור של הרומן הקאמרי הזה, הוא זה שיש לחמול עליו ולא להרוג אותו; אבל בעולם קר ומנוכר, ציני וחומרי ומתקן עולם באופן מעוות ועיוור כשלנו, אין הדבר אפשרי.

 

הספר כולל ארבעה פרקים המציגים את העלילה מנקודות ראייה שונות. דמותו של הסוכן החשאי המופיע ללא שם בתחילת הספר נגלית לעין הקורא ומוצגת במפורט בפרק הרביעי. פרקי הספר הם: סוכן חשאי, ג.ר., נִיקוֹס טְרִיאַנְדָה, ואלכסנדר אברמוב. ג.ר. וניקוס טריאנדה מחזרים כל אחד בזמנו אחרי תיאה ומתחרים בכך באהבת המכתבים של אלכסנדר.

 

ג.ר. עומד להתחתן עם תיאה. אלכסנדר מחבל במכונית שלו, מתחרט, מחזק חיבורים שרופף תחת מִכסה המנוע, אך כנראה לא הֵיטיב לתקן וגורם למותו של ג.ר. בתאונה. אלכסנדר, כאיש ביטחון פוגש את המחזר השני של תיאה שהוא ניקוס טריאנדה כשבא לבקר בישראל שנים לפני שהכיר את תיאה. הוא חוקר אותו חקירת שווא מיותרת במסגרת היותו איש השירותים החשאיים. לימים, בלונדון הוא מזהה את האיש שפגש לפני שנים. הספר מסתיים בטרגדיה כפולה. אלכסנדר נורה ותיאה נרדמת לעולמים, ממש על פי הנדרש מנסיכה באגדות, אבל כאן מדובר כמובן בנסיכה מודרנית ובאנטי-אגדה מפוכּחת.

 

 

בספרות העברית שלאחר מלחמת השחרור נוכל למצוא את תפיסת האהבה הטוטאלית הזאת תוך אידיאליזציה של דמות נשית, דבר הילווה את היוצרים הללו במשך כל חיי היצירה שלהם לא רק אצל תמוז, אלא גם אצל יוצר אוונגרדי עברי-ישראלי נהדר כמו יצחק אוורבּוך אורפז "מות ליסאנדה" וגם בפרוזה השירית של פנחס שדה. גם את תבנית החזרה הסיפּורתית של הגבר הצייד הרגיש ניתן לאתר אצל אוורבּוך אורפז בסיפור כמו "ציד הצבייה", ובכלל את הגבר הרגיש, הסוכן החשאי, נוכל למצוא אפילו בדור הפלמ"ח, דהיינו דור בארץ, שקדם לדור המדינה ברומנים מאוחרים יותר של סופרים חוזר הוא בעיקר אצל חנוך ברטוב, למשל ברומן מסקרן אך יותר חברתי מזה של תמוז כמו "הבּדאי", גם שם הגיבור הוא סוג של סוכן חשאי המחליף זהויות ומייצג גבריוּת רגישה בעולם מודרני וקר.

 

אך יותר מכול חשוב לדידי לחבר את הרומן הזה ואת תמוז בכלל, שבעבר היה סופר די פופולארי גם בארץ וגם באנגליה והפך אזוטרי ונשכח מעט עם השנים, לספרות העולם. התפיסה הזאת, שיש אהבה שהיא הסֶנטר, היא מרכז העולם, והיא דפוס אופיי וטבעי קבוע בנפש האדם, בל יתוקן, והיא עתידה לחזור על עצמה שוב ושוב בדפוסים שונים ובאופנים שונים; אבל במבנה העומק, בלוז שלה, היא אותה האהבה האידיאלית רומנטית שאין להימלט ממנה, כי היא מהות האדם, קיימת כמובן אצל יוצרים מודרניסטיים רומנטיים גדולים ובעיקר תומאס מאן "הר הקסמים", הטֶטְרלוגיה "יוסף ואחיו" ויצירות אחרות, ופעמים רבות ביצירתו הענפה הדבר מופיע שוב ושוב, וכבר חשף את הדפוס החשוב הזה חוקר התנ"ך ומסאי הספרות יונתן כהן בספרו היפה על תומאס מאן "כפעם בפעם".

 

עוד חשוב ביותר לציין בהקשר של התפיסה האקזיסטנציאליסטית שיש בה מיסוד הרומנטיקה, כי שלושת המעגלים הנודעים של האדם ממשנתו של הפילוסוף סֶרְן קִירְקְגוֹר, גם הם יכולים להיות מונחים כשֶׁקֶף על הרומן הקאמרי הזה ועל שלושת גיבוריו הגבריים, שאם תרצו, וכך לדעתי יש לראות זאת, הרי מדובר באותו גבר באופנים שונים על פני שלושת המעגלים. בשורה התחתונה זהו אותו גבר וזוהי אותה גבריוּת רגישה בעולם המודרני.

 

ג.ר. הוא ראשון ברומן הזה, אבל הוא מסמל דווקא את המעגל השני אצל קירקגור, זה שבוחר באֶתי, במוסרי, בחיים מוסריים והדחקת הדחפים הקמאיים; אבל זאת הדמות הפחות מפותחת ברומן פשוט מפני שתמוז הוא אמן רומנטי בעולם מנוכר ולו יש עניין עיקרי במעגל הראשון והשלישי ולא בכינון סדר אזרחי הגון של חיי נישואין.

 

ניקוס טריאנדה, דמות הגבר השני, הוא כמובן שייך למעגל הראשון, המעגל האסתטי, שיש בו משום הדחפים הקמאיים, המשיכה החייתית והתשוקה שבין הגבר לאישה עם סובּלימציות מסוימות. הוא מחזר טוטאלי מוכּר בספרות ואפילו שמו יעיד על כך, רומנטי מאוד, מעודן ואסתטי. הוא, בין שלוש הדמויות, גם מגלם את האופציה הזנוחה מראש של הכנענות, צור מחצבתו של תמוז, בדמות ים תיכוניות מעודנת למול הגבריות הישראלית המיליטריסטית המיואשת, הקנאית והרומנטית של אברמוב.

 

הדמות המעניינת ביותר היא כמובן אברמוב, שמתגלה כסוכן החשאי מהפרק הראשון. הוא שייך למעגל השלישי של קירקגור והוא המעגל הדתי, כי הוא באופן אבּסורדי ויתר על איזשהו רציונל סיבתי ונסיבתי ושוחה נגד הזרם, דהיינו נגד כל הסיכויים, לעֵבֶר האהבה שלו שמחכה לו ממש פה מֵעֵבֶר לפינת הרחוב, כאשר הוא מחמיץ אותה בשל המקרה והרבה פעמים מתוך בחירה כי הוא מלא עכּבות, ועם כל המגבלות האלה הוא בוחר באידיאל, באמונה, בעצם בדת האהבה.

 

הרומן הקאמרי הזה בנוי מעגלים-מעגלים כמו המבוך שבו מצוי המינוטאור ומסתעף לכל מיני פינות כמו הלבירינת שבו לכוד המינוטאור. כל הדמויות הן כאמור בעצם דמות אחת, פנים של אותה דמות גברית שמבנה העומק שלה הוא בנימין תמוז עצמו. החלפת הפנים, אי החלפת הפנים; גרימת התאונה, אי גרימת התאונה; תבנית החזרה והוספת אינפורמציה או שינוי משמעותי להפתעת הקורא. זה מתאים לתבנית של לבירינת שבו נמצא המינוטאור.

 

זאת תבנית כתיבה שמאפיינת את כתיבתו של תמוז כבר מההתחלה בסיפור מקסים וראשוני כמו "חלום" מתוך רצף הסיפורים "חולות הזהב" שבו ספינת דמיון מוחשית הופכת עם ההתפּכחות ההדרגתית לפקק משחיר עֲלֵי מים, או מטוס ענק החג בשמיים בדמיון המוחשי הופך עם ההתפּכחות לדף נייר של המבחן שבו קיבל הילד "לא מספיק" אשר קופל למטוס והועף לו; אבל על הדף הזה הוא יצייר באמצעות המילים שוב את הספינה המפוארת ואת המטוס הענק, כי באמצעות המילים בפרוזה ובמעשה האמנות הרגיש והאישי אפשר לבנות עולמות. זה כל כך נכון וכל כך תמוזי, ובסוף הסיפור, איך לא, צצה ומְניצה שוב האהבה הראשונית שנועדה לחזור על עצמה, כי נער הדמיון הזה פוגש לפתע נערה המלטפת את מצחו המיוזע. הנה בקליפת אגוז תבנית הפרוזה של תמוז בסיפור קצרצר, תבנית שיפתח וישכלל, יוסיף ויעבֶּה עם השנים.

 

עכשיו תוכלו במבוך של הספרות העברית ובלבירינת הרומנטי של הפרידה, כפי שכתב המשורר האהוב שמעון שלוש באחד משיריו, לשוטט במרשתת בפרויקט בן-יהודה ולקרוא את יצירותיו הרבות של תמוז אשר עלו לשם לא מזמן: סיפור קצר, נובלה, רומן, ולשים את כל המסקנות שלי באשר לפרוזה הרגישה והנדירה של תמוז כשֶׁקֶף על היצירות עצמן.

 

המאמר ראה אור בדפוס לראשונה בחוברת העכשווית החדשה של כתב העת "עמדה", החוגג בימים אלה 30 שנה להיווסדו.