סיפור של יום שלישי

 

 

 

(היום יום שלישי בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש: מזמור לאסף, אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט: עד מתי תשפטו עוול ופני רשעים תִשאו, סלה: שִפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו. פלטו דל ואביון, מיד רשעים הצילו. תהלים פב)

 

 

 

חתולים, ספרים וצב

 

 

 

שלום מייקי, שלום פריצי, שלום נינה, שלום פיצי; שלום קיצי, שלום סארטר הפוזל, שלום סומא שתום העין, שלום שמוליק, שלום ג'ינג'י, שלום גנג'ו, שלום פיציקָטה, שלום לך זפת השחורה; שלום חתול-חצי, שלום חתול-מיני, שלום חתול קיסר.

   הם עומדים בשורה על אדן המרפסת הרחב בדירת הפַּרְטֶר ונפרדים ממני לשלום. זאת לא שעת האכלה שלהם ובכל זאת הם התקבצו ובאו. מי אמר עליהם שהם טיפשים או אגואיסטים? הנה, הם אומרים תודה. עומדים דחוקים זה אל זה, סחופים. אחד נופל מן האדן, שנייה צונחת ושוב הם מקפצים. מחפשים את מקומם, מתחככים זה בזה, מייללים, מגרגרים.

   אני פוסעת במהירות במעלה הרחוב מבלי להביט לאחור שמא אתחרט. אבל לא אחזור בי. עיניי מתמלאות בדמעות, אבל אני עוצרת את הבכי מלהתפרץ, חונקת אותו. כך חינכו אותי. חינוך נוקשה. "עלייך להיות חזקה עכשיו. את חייבת להיות חזקה." על ידי האחת תלוי תיק הקש הישן שדוקר אותי. בתוכו כמה בגדים להחלפה וחסה מבצבצת. בשתי ידיי אני אוחזת בקופסת נעליים. הכול השארתי מאחור, אהבותיי הגדולות – ספרים וחתולים.

   רק את ניוטון הצלחתי למלט. שמתי אותו בקופסת נעליים ישנה של אמי וכעת אני הולכת ליהודית. היא אמרה שתיתן לי חדר בדירה ושתהיה לי עצמאות מוחלטת. היא עובדת והבן שלה בכלל בצבא, ואני וניוטון נוכל להיות רוב הזמן לבד בדירה. ניוטון זה הצב שלי. הוא איתי מזמן, עוד לפני שהיו לי חמישה כלבים בזה אחר זה ומאה חתולים במקביל, הרבה לפני שהייתי פעילה ב"תנו לחַיות לחְיות" וב"אנונימוס", הרבה לפני שבעלי חיים הפכו לפנאטיות שלי. ניוטון איתי מאז שהייתי ילדה קטנה, מגיל ארבע, והוא כנראה יחיה אחריי. צב יבשה מצוי חי כמאה שנה, ואני עומדת למות.

   עשרים שנה הייתי פקידת מערכת בהוצאה לאור גדולה, אבל לפני חמש שנים פרשתי במפתיע והגשמתי חלום. פתחתי עסק נוסע למכירת ספרים – חנות ספרים יד שנייה ניידת. פטנט שלי, לא רשום. ואפילו אין לי רשיון נהיגה.

   בנעוריי חטאתי בכתיבה, אבל אני לא רוצה להרחיב בזה. זה נשמע אבסורד, אבל זה כואב מדי. מישהו פגע בי ומאז לא המשכתי. יכול להיות שהוא צדק ויכול להיות שלא. התוצאה הייתה שהפסקתי לכתוב, אבל נשארתי בסביבת ספרים. ואז שמתי לב שבעצם יש המון כאלה. העולם מלא בספרים ואני התעניינתי באלה שבעברית או באנגלית, לכל היותר בצרפתית. וכל הזמן נולדים עוד ועוד מאלה, כלומר עוד ועוד ספרים. התחלתי לאסוף אותם אט אט והם נערמו בדירותיי השכורות.

   היה לי מין מנהג כזה: הייתי אוספת ספרים וממלאת בהם את כל הדירה השכורה שלי. קודם כול את כל הספריות בדירה ואחר כך את מדפי הקיר ואת ארונות הבית ועל המיטה בחדר השינה ועל השולחן במטבח ובהול ובמרפסת ואיפה לא. מאות ספרים, אלפי ספרים, בהמונים, ואת רובם קראתי ובכולם עיינתי. לא היה לי לב למכור אותם ובקושי יכולתי לתת אותם. וכאשר הדירה הייתה מתפוצצת מספרים, הייתי קמה ונוטשת אותה. מודיעה שאני עוזבת, לוקחת את מעט הציוד שיש לי, נועלת את הדירה במפתח, מחזירה אותו לבעל הבית ומותירה מאחוריי ספרים לאלפים.

   לא עזרו התחינות שאבוא ואקח אותם, לא עזרו איומי בעל הבית שיזרוק את הספרים לרחוב. אני הייתי מוותרת עליהם בלב כבד. אך משוויתרתי, משבאתי לידי החלטה, זה היה עד הסוף. כל כולי. מחקתי אותם מלבי. השארתי את הדירה לספרים והלכתי.

   כך עברתי ארבע דירות. אני בת יחידה. הוריי היֶקים לא שבעו ממני נחת מעולם. ראו בי קלקול של החינוך שלהם, תאונת עבודה. כן, חינוך נוקשה. לפני שמונה שנים הם נפטרו והשאירו לי את דירת הפרטר ברמת גן.  

   ושוב אותו סיפור. התחלתי לאסוף ספרים בכפייתיות, ואלה התווספו לספרים שכבר היו בבית הוריי. ערמֵות של ספרים בכל מקום. רק שהפעם לא יכולתי לזנוח את הבית ולהשאירו מאחור. זאת לא הייתה דירה שכורה, אלא נכס שלי שגם היו לי סנטימנטים אליו, כי זה היה בית הוריי בו גדלתי.

   באמת משהו נפשי אצלי לא היה כשורה, כי בשלוש השנים הראשונות למגוריי בדירה, הספרים נערמו באלפים. והייתה הצרה הנוראה הזאת, החדשה, שנדבקתי אליה ולא יכולתי להשתחרר ממנה: התחלתי להאכיל חתולים כמו הזקנים המשוגעים והבודדים.

   בתחילה היו אלה חתולי החצר אצלי בבניין ברחוב ביאליק, אבל מהר מאוד ההאכלה התפשטה לרחובות הסמוכים, מרכזיים וצדדיים, ובשעות הערב הייתי יוצאת עם כמות עצומה של בשר מעורב בלחם רטוב, שקיות גדולות וכבדות, ומחלקת אוכל בפינות רחוב, על הגדרות, מאחורי הפחים, ומסתכסכת עם השכנים הקרובים והיותר רחוקים, ובעצם עם רמת גן כולה.

   אט אט כיליתי את כל הפיצויים שקיבלתי מההוצאה לאור ואת החסכונות של הוריי בקניית ספרים ובהאכלת חתולים. אתם יודעים כמה עולה להאכיל מאות חתולים? הון! אלפי שקלים כל חודש. ולפעמים צריך לחסן ולעקר ולקחת לווטרינר ולממן ניתוחי עיניים.

   השלב הבא היה שהחתולים פלשו לתוך הדירה שלי אחד אחד ובאין רואה. פתאום מצאתי את עצמי בבית מוזנח, מסריח משתן ומצואה של חתולים שנחו עשרים-שלושים על הספרים בכל מקום.

   לא היה להם איך להיכנס, אז פעם אחת אחד מהם שבר חלון, ואחרת עוד חלון, ואחר כך השתחלו דרך המרפסת ושברו את התריסים. מהר מאוד נראה בית הוריי כמאורת סמים. פרוץ. קר בחורף וחם בקיץ. ולי לא היה הכוח הנפשי להילחם בהם.

   בעצם זה שקר מוחלט. פשוט התאהבתי בהם. כמו שבשעתו התאהבתי בספרים, כעת התאהבתי בחתולים. רק שמדובר בתחביב יקר, מתרבה, שאין לי עליו שליטה, דרך חיים תובענית שבעתיים מאהבת ספרים.

   אחרי שלוש שנים וקצת הייתי בלי כסף בכלל. אני זוכרת שעמדתי באמצע הדירה הפרוצה לכל רוח וזה הִכה בי בפעם הראשונה. אני בעצם ענייה מרודה. אני סוג של קבצנית. אין לי פרוטה. יתומה זקנה, מָכָה ודלה. נזכרתי במה שאבא שלי היה אומר עליי: "את דואגת רק לגוף שלך ולא לסביבה ולא לעתיד ואין תוכנית. זאת הבעיה איתך, אין לך תוכנית."

   ואז יהודית נכנסה לתמונה. יש לה אוטו מסחרי גדול שבעלה השאיר לה כשעזב את הבית כי גילה שהיא לסבית ושוכבת עם נשים מזדמנות. מתאים לה אוטו מסחרי גס כזה, היא גֶ'דָה. היינו מעמיסות את הספרים ונוסעות למכור בשווקים, בירידים, במכללות, באירועים, באוניברסיטאות, בימי עיון, בכל מקום שנתנו לנו לפתוח דוכן. כיף לא נורמלי. ותתפלאו, זה היה עסק לא רע, מספיק כדי קיום לשתיים.

   אצלנו במשפחה לא חיים הרבה, שישים שנה מקסימום, אבל חשבתי שאחזיק יותר. כעת אני כבר ברחוב ז'בוטינסקי בדרך ליהודית. עוד קצת ואני שם. לפני חצי שנה גילו לי סרטן בשדיים, בשניהם. אני יודעת שיש נשים שיוצאות מזה, אבל ההרגשה שלי רעה.

   הגעתי לבדיקה במקרה בכלל. ישנתי כל כך חזק שחשבתי שאני מתה, ולפנות בוקר סארטר הפוזל זינק ונחת לי ישר על הפנים. התעוררתי בבהלה ואיבדתי אוויר. חשבתי שזה שום דבר. אבל כשנעמדתי מול המראה הסדוקה בחדר האמבטיה, ראיתי שהפנים שלי קצת מוזרים. חצי אחד היה במקום ואילו החצי השני ירד למטה, כמו אצל אנשים שעברו אירוע מוחי. האמת, לא חשתי כאב, אבל בקושי הרגשתי משהו בפנים. נגעתי בהם בידיי ובקושי חשתי את העור.

   נכנסתי לפאניקה. השפתיים התייבשו לי מחרדה ורצתי כל עוד רוחי בי לקופת חולים. הגעתי והיה סגור. חיכיתי עד שיפתחו. הרופא שלח אותי לבדיקות. כעבור כמה ימים הוא קרא לי. בינתיים הפנים השתחררו. הוא אמר: "יש בעיה. לא בפנים. יש לך סרטן בשדיים. צריך לנתח וגם לעבור טיפולים."

   הייתי בשוק. משום מה קישרתי את זה לגודל. יש לי שדיים קטנים כל כך. הבנים שהייתי איתם לאורך השנים, תמיד התלוננו עליהם. לא שיערתי שהוא, הסרטן, יתקיף אותי באיברים האלה, שלא כל כך היו קיימים מבחינתי ונראו לי זניחים. גם עכשיו זה נראה לי כל כך אירוני. "אתה בטוח?" שאלתי אותו. "בטוח," אמר.

   כל אותן השנים המשכתי להחזיק את ניוטון הצב אצלי. זה מדהים שהוא שרד את הכול: את הדירות השכורות, את הכלבים שמתו מזִקנה בדרך – קשקוש, צ'יק צ'אק, אג'יבּובּו, שלומפי וגגארין שהיה יוצא למסעות של ימים; ואת עשרות החתולים. הצב לא נטרף, חַי, והוא איתי לתמיד הקצר שלי.

   בעצם אני קשורה לצב הזה לא רק מפני שאני אוהבת חיות ומפני שהוא מלווה אותי כל השנים – הצב הזה הוא ההברקה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. זה היה בגיל חמש. מאז כל העניין הזה שנקרא חיים הלך והידרדר. מצאנו אותו אבא ואני בטיול ליערות הכרמל והבאנו אותו עד לאימא, שישבה על מפה משובצת בקרחת היער ודמיינה לעצמה שהיא באירופה.

   בתחילה היא סירבה בכלל לשמוע מזה. "בשום אופן לא! שִילְדְקְרֶטֶה, צָפ, בחיים לא. הקאקי שלו מביא רק מחלות," היא אמרה במבטא היֶקי שלה. אבל אבא ואני עשינו חזית אחת, זה כמעט לא קרה מעולם, ואימא נכנעה. אולי עזרה העובדה שהצב היה נָכֶה. אבא גילה את זה. במקום רגל אחורית קטנה, מחוספסת וגסה עם ציפורניים, היה לו מעין שפיץ קצר כזה שבקושי הציץ מן השריון, דבלול בשר קטנטן שכזה. הסיכוי שלו לשרוד בטבע היה אפסי. צב ממילא בקושי זז ועוד צב בלי רגל אחורית – זה לא זז בכלל. כנראה זה היה פגם מלידה, בכל אופן כך קבע הווטרינר הֶרְמָן, מוֹדָע של אבא, יומיים אחר כך כשאבא לקח את הצב ואותי אליו. הוא התפלא שהצב שרד בטבע עד כה. אבל באותו יום ביערות הכרמל אבא סב בעצבנות סביב למפה המשובצת, שמעתי אותו מחליף עם אימא משפטים אחדים בגרמנית ומעט קלטתי כבר אז. הבנתי, למשל, שהצב בינתיים נשאר אצלנו.

   אבא היה נוסע בעולם וקונה בדים לחנות הגדולה שלו ברחוב נחלת בנימין. בנסיעותיו היה מביא לי מתנות. המון מתנות. ופעם הביא לי אַבְנֵי לֶגוֹ שלא היו לאף אחד כאן בארץ באותה התקופה. קראו להן אז "קוביות פלא".

   הייתי מרכיבה מהן רכבות, חיות, מכוניות, והיו קוביות פלא עם גלגלים בשביל הרכבים. כשחזרנו הביתה מהווטרינר, ניגשתי לארגז הלגו שלי בחדר הקטן שלי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, כאילו כוח מכוון דחף אותי להבריק. שלפתי קוביית פלא קטנה עם גלגל, ניגשתי לצב והרכבתי לו אותה על האין-רגל, על דבלול הבשר, מעין נעל קטנה או תותבת. קוביית הפלא התאימה בול! כמו סנדל הזכוכית לרגלה של סינדרלה, כאילו מפעל הלגו ייצר במיוחד את החלק הזה בשביל הרגל של הצב שלי.

   לא הייתי צריכה דבק, נייר דבק, כלום. הצב היה קצת חסר מנוחה והזיז את האין-רגל עם תותבת הגלגל פנימה והחוצה. הוא כנראה היה מבוהל שהרגל החדשה לא נכנסת אל תוך הבית האַבְנִי, הקשה והמוכר. אבל כעבור כמה שעות הוא התרגל וגילה את היתרונות שבהמצאת הגלגל.

   בבת אחת הוא הפך מהצב האיטי ביותר בעולם, לצב המהיר ביותר בעולם, וזז בבית באופן חופשי. אבא אמר לאימא שאני גאון ושתצא ממני ממציאה או לפחות מדענית דגולה. מסכן, הוא לא ידע שזאת תהיה ההמצאה הכי מוצלחת שלי בכל החיים הדפוקים האלה. "זאת ילדה גאון, איינשטיין, ניוטון קטנה," אמר, ואימא צחקה. הרמתי את הצב וניגשתי אל אבא. "ניוטון," אמרתי, והצבעתי בידי האחת על הצב המפרפר ביד השנייה, "הנה ניוטון."

   מאז הוא אצלי. מדי פעם אני מורידה לו את קוביית הפלא עם הגלגל ומנקה, ואחר כך מחזירה למקום. היא מתלבשת בדיוק על שפיץ הבשר הקצר כמו נס קטן, כמו לפני שנים. כמה טוב לדעת שיש דברים שלא משתנים.

   כעבור זמן מה הרופא בקופת חולים, זה שבישר לי על המחלה, אמר לי שעליי להיפטר מהחתולים. "אין לי שום דבר נגד בעלי חיים," אמר, "אני עצמי יש לי בבית כלבה וארנב והילדים מתים עליהם, אבל המערכת החיסונית שלך חלשה ואחרי הניתוח תהיה עוד יותר חלשה, וככל שירבו הטיפולים הכימותרפיים – שישה לפחות – היא תלך ותיחלש," הוא הנמיך את קולו, "וחתולים – מה לעשות – מביאים מחלות. על זה נאמר, גם פאקט זאת עובדה. הם נמצאים בחוץ, נלחמים, נשרטים, נפצעים, נכנסים פנימה עם כל מיני חיידקים. בקיצור, אין ברירה, צריך להיפטר מהם."

   לא יודעת למה כשהוא אמר את זה הרגשתי שכל עולמי חרב עליי, שאבד לי משהו מהאישיות שלי. עד היום אני החלטתי איך ומתי ללכת. גם עם בנים, בחורים שהיו לי לאורך השנים. עכשיו כבר אין. הייתי מגיעה לקצה הקשר, לסוף הפלונטר, וקמה ועוזבת, כמו שעשיתי עם הספרים, כמו שעשיתי עם הדירות השכורות. עכשיו מישהו רצה להחליט בשבילי מה יהיה עם החיים שלי. לא התאים לי.

   כשרק התחילו להיכנס החתולים הביתה, לפני כשבע שנים, היה לי ריב נורא עם השכן מלמעלה. הוא כמעט הִכה אותי. זה בחור צעיר ונמרץ, אז הוא היה עוד יותר צעיר והילד הקטן שלו היה בן ארבע. היום, הוא כבר בן אחת עשרה בערך. הוא טען שחתולים מביאים מחלות ושהבן שלו רגיש לפרווה המטונפת שלהם ואף אילץ אותי לבוא לדירה שלהם ולראות את הפריחה של הפעוט תוך הדגשה חוזרת ונשנית שהוא יתבע את התחת שלי, כן, ככה הוא אמר: "אני אתבע את התחת שלך ותצטרכי לשלם לי כל החיים," כשאשתו הקטנה והיפה מנסה כל הזמן להרגיע אותו. אבל אני, שהחיים גיהצו אותי טוב, לא התרגשתי מכל הפוזה הזאת. בתוך לבי פנימה ידעתי כמו תמיד ברגש אינטואיטיבי, שסיבת הפריחה לא קשורה בכלל לחתולים שלי ועמדתי על שלי.

   "מאיפה את יודעת, איפה למדת רפואה, הֶר דוקטור?" הוא התרעם עליי ושמעתי בקולו שהוא בן להורים יֶקים. בקיצור, מתוסכל עם חבילה כמו שלי. התחלתי להחליף איתו חוויות של בנים להורים קשים והתפתח מין דיבור כזה שאפילו האישה הקטנה והיפה התחילה לחשוד. לפחות יצא לי דבר טוב מהמקרה הזה. התאהבתי בילד שלהם ונעשיתי בייבי סיטר שלו, בתחילה בחינם ואחר כך הם התעקשו לדחוף לי כל פעם כמה גרושים ולא סירבתי כי הייתי צריכה את הכסף. אהבתי מאוד את הילד שהלך וגדל ועימו קנאתה של האם, למרות שלא היה ביני ובין בעלה דבר. יום אחד כשבאתי, נכנסתי להול ושמעתי אותה מן המטבח אומרת, "אבל אתה לא תזיין את הבייבי סיטר, נכון? תבטיח לי שאין לך כוונות לזיין אותה כמו בסרטים."

   לא יודעת. מאז סירבתי לעשות על הילד בייבי סיטר. משהו בגסות הדברים הרתיע אותי כל כך. יש אנשים שנראים עדינים, אבל עמוק בפנים, מתחת למעטה השברירי, הם בהמות. המשפט הזה הגעיל אותי כל כך.

   הרגשתי משום מה כמו זונה. מלבד זאת, הילד כבר גדל ולא היה צריך אותי כל כך. לפעמים אני פוגשת אותו בחדר המדרגות עם הפח או כשהוא הולך לחברים ובדרך מתיר את האופניים הקשורים לצינורות המים. זה בדיוק המקום שאבא שלי, רוכב אופניים ותיק, היה קושר אותם, כן כן, לצינורות המבצבצים מתוך העשבים השוטים. אני ממש רואה לנגד עיניי את שוקיו הלבנות צצות מן המכנסיים הארוכים שהודקו במקל כביסה ולבי מתמלא שמחה. אני מחייכת לילד מקומה ראשונה והוא מחייך אליי. אחר כך אני יוצאת קצת ושמה את הצב ניוטון ליד הצינורות ושעון המים, בינות לעשבים השוטים, עומדת ומעשנת סיגריה וחולמת.

   אם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שלא עשיתי ילדים. והחתולים, מצחיק וצפוי כל כך להגיד, הרבה יותר מהספרים, הם הילדים שלי. הרופא הבין זאת כמובן. הוא עשה בעצמו את האנלוגיה בראש. יכולתי לראות את גלגלי השיניים והברגים שלו במוח פועלים, והוא אמר: "תנסי למצוא להם בתים. אני יודע, אולי תיעזרי בעמותות."

   אני לא מאמינה ברופאים בכלל. אבא שלי שהיה איש חילוני, הגיוני ומחושב, היה אומר: "הטוב שברופאים לגיהינום". אני חושבת שהוא ציטט את זה מן הגמרא, מגִרסת הילדות שלו. בכל אופן, בתור יֶקֶה אמיתי, היו לו הרבה חברים כאלה, רופאים, אני מתכוונת, כך שוודאי ידע בדיוק על מה הוא מדבר. אז הלכתי לשמוע Second Opinion ועוד דעה ועוד דעה ועוד אחת, וכל חמשת הרופאים – אחת מהם אישה, והיא הייתה הנחרצת מבין כולם – חזרו על אותה טענה: המערכת החיסונית נפגעת, צריך להיפטר מהחתולים.

   החלום שלי היה שאחת העמותות שהייתי פעילה בהן תדאג לחתולי הבית שלי. כמה נאיבית הייתי. הצטערתי מאוד על החתולים שבחוץ, ברחובות סביב ביתי, שיפסידו ידידת אמת, אבל אז לפתע חשבתי שאולי אִתם עוד אפשר להסתדר. אלבש כפפות טובות ואמשיך לעשות זאת, להאכיל את חתולי רמת גן.  

   שבוע הדחקתי את העניין ודחיתי. אבל אז כאילו איזה מנגנון השתחרר בי, איזה קפיץ, והתחלתי לפעול. פניתי לכל העמותות שהייתי פעילה בהן, אל כל האנשים שהכרתי עם השנים שחייהם סבו סביב חיות. באו כל מיני נציגים ופעילים שאת חלקם הכרתי ואת חלקם לא, לראות את החתולים בבית. על אף שמדובר באוהבי בעלי חיים מובהקים, קשה היה להם להסתיר את ארשת הגועל על פניהם כשסרקו את הבית המוזנח, את המאורה שלי.

   כעבור שבועיים ראיתי שמעמותות לא איוושע. המשכתי להאכיל את החתולים וכמובן את ניוטון, הצב הנצחי, ושוב התעלמתי קצת מהמחלה, אם כי כל הזמן ניקרה בראשי העובדה שאני חולה במחלה שגם השם שלה הוא סוג של חיה, שרץ ימי שנכנס בך.

   הצרה שוב חזרה כשהרופא התקשר ונקבע תור לניתוח. אגב, הניתוח מחר. אני מצלצלת בפעמון החשמלי אצל יהודית. היא לא עונה. כנראה ירדה לרגע למטה לקנות משהו. היא תבוא. הרי קבעתי אִתה. אני מסתובבת סביב הבניין ומתיישבת על מדרגה צרה המובילה לחניה של הבית. את קופסת הנעליים אני מניחה על ברכיי.

   משנואשתי מהעמותות – כוסאוחתק כמה השקעתי בעמותות האלה. שנים התנדבתי שם ועכשיו, כשסופסוף צריך אותן, הן לא יכולות לעזור לי – פניתי לאינטרנט, לאנשים פרטיים. יצרתי קשר עם כל מיני רוחניקים, אנשים מוארים, בגליל ובנגב, שהבטיחו בתנאים ובכסף רב לקחת את עשרים-שלושים-ארבעים החתולים שלי. זה כל כך הגעיל אותי, כי זה נשמע לי כאילו אני מכניסה את החתולים למחנה עבודה והדרישה לכסף חיסלה את הכול. הרי לא הייתה לי פרוטה. אנשים הם סתם חיות רעות. החלטתי באופן סופי שאני מפסיקה להאמין להם ובהם. אמרתי לעצמי שאני מעדיפה למות ולא למסור להם את החתולים שלי. אחת אפילו אמרה לי: "אני מוכנה לקחת אותם, אלף שקל לראש לכל התקופה. אבל התשלום במזומן ומראש." איכססס, בת זונה.

   אחרי כמה ימים נרגעתי ואמרתי לעצמי, אף אחד לא חייב לך שום דבר, אל תבלבלי ת'מוח. לאנשים יש מספיק צרות גם בלי השיגעונות שלך. לכי תמשכני את הבית. לכי לבנק ותסדרי כסף במזומן תמורת הקירות המתקלפים האלה ותדאגי לחתולים. אבל אחרי יום הייתי חוזרת לסורי ואומרת לא. לא אעשה את זה. משהו בי התנגד לסידור הזה, שנראה לי מעין סחטנות שכזו של העולם מבחוץ: אם את רוצה להמשיך להחזיק בחתולים ולדאוג להם וגם להילחם במחלה, אז את צריכה לשלם כסף טוב ובמזומן. משום מה כשהייתי מגיעה לכלל המסקנה ההגיונית הזאת, הייתי סבה על עקביי ולא הולכת לבנק.

   משהתקרב מועד הניתוח ולחתולים לא נמצא פתרון, נעשיתי מיואשת ומדוכאת. יהודית ניסתה לעודד אותי, אך לשווא. לא רציתי לאכול ומצב בריאותי הידרדר. ואז זה הִכה בי. אני זוכרת שעמדתי באמצע הדירה שנראתה גרוע ממאורת זאבים, בדיוק הרמתי את ניוטון כדי לקרב אותו לעלה החסה הגדול שהוא אוהב, ואז בא לי הרעיון המבריק הזה כמו לפני שנים, בגיל חמש.

   ראיתי לנגד עיניי את אבא בחלון קושר את אופני הסבלים הישנים שלו לצנרת החלודה עם שעון המים הישן שכוסתה בעשבים שוטים, והוא אמר: במקום שהחתולים יעזבו את הבית, תעזבי אַתְּ את הבית. תשאירי אותו לחתולים וזהו. ממילא הוא כבר לא שלך. וזה היה כל כך נכון.

   במקום ללכת לבנק, הלכתי לעורך דין שטיפל לי בתביעת הפיצויים כשעזבתי אחרי עשרים שנה את בית ההוצאה לאור שהייתי בו מזכירת מערכת. אז הם עשו לי בעיות והוא הוציא בשבילי את כל הכסף ואפילו יותר. הוא שמח לראות אותי. חתמתי אצלו על מסמך שעיקרו מעין צוואה שבה אני מורישה את הדירה הצנועה של הוריי ברמת גן שהפכה שלי עם פטירתם, לחתולי הרחוב שהתנחלו וגרים בתוכה. מיותר לומר שהעורך דין חשב אותי למטורפת, אבל כיוון שהיינו ידידים ופעם גם היה בינינו איזה קטע, הוא עשה כרצוני מאל"ף עד תי"ו.

   כעת אני רואה מרחוק את יהודית מתקרבת כששקיות הסופר בידיה. גם מכאן אפשר לראות את השרירים המשתרגים שלה שהיא מפתחת בחדר הכושר, הטום בוי הזאת. חבל שאני הומו כמו שאני אומרת, כלומר אוהבת גברים. על אף שבשמונה השנים האחרונות כמעט לא היה לי אף אחד. מי יכול בכלל להתקרב למאכילת חתולים כפייתית ומוזנחת כמוני.

   אני מניחה את קופסת הנעליים בצד, מוציאה את ניוטון מתוכה ושמה אותו על ברכיי. הגלגל הקטן של הרגל השמאלית האחורית מתגלגל לי על השוק והברך וזה כל כך נעים. אני תולשת עלה חסה גדול וירוק ומקרבת אליו. עוד עשרים מטר יהודית אצלי. נדמה שהיא מבחינה בי. היא תפתח את דלת הכניסה לבניין ונעלה למעלה. אלה יהיו כבר חיים אחרים. אני יודעת שזה נשמע פלצני, אבל זה באמת ככה. חיים אחרים. שלום מייקי, שלום פריצי, שלום נינה, שלום פיצי; שלום קיצי, שלום סארטר הפוזל, שלום סומא שתום העין, שלום שמוליק, שלום ג'ינג'י, שלום גנג'ו, שלום פיציקָטה, שלום לך זפת השחורה; שלום חתול-חצי, שלום חתול-מיני, שלום חתול קיסר.