בננות - בלוגים / / פסנתר / ד. ה. לורנס
ללי ציפי מיכאלי
  • ללי ציפי מיכאלי

    ללי ציפי מיכאלי משוררת-על. בפועל אשת הקוסמוס הגדול.  נולדתי בגיאורגיה. עליתי לארץ כילדה. בוגרת המחלקה לספרות משווה (עולם) באוניברסיטת בר-אילן. שיריי התפרסמו בבמות שונות, תורגמו לשפות אירופה וגם לערבית, בנגלית, הינדית, סינית, יפנית, רוסית אוקראינית גיאורגית ועוד. בני היחיד הוא שלומי. בשנים שבין 2007-2005 שהיתי בדנמרק וערכתי טקסטים בנושא זכויות האדם. מתגוררת בתל אביב ופעילה בחייה הפואטיים.  תומכת פעילה בזכויות האדם.                                               

פסנתר / ד. ה. לורנס

 

  Piano

D. H. Lawrence

; Softly, in the dusk, a woman is singing to me
Taking me back down the vista of years, till I see
A child sitting under the piano, in the boom of the tingling strings
And pressing the small, poised feet of a mother who smiles as she sings

In spite of myself, the insidious mastery of song
Betrays me back, till the heart of me weeps to belong
To the old Sunday evenings at home, with winter outside
And hymns in the cosy parlour, the tinkling piano our guide

So now it is vain for the singer to burst into clamour
With the great black piano appassionato. The glamour
Of childish days is upon me, my manhood is cast
Down in the flood of remembrance, I weep like a child for the past

פסנתר

ד. ה. לורנס

בַּשֶׁקֶט, בָּאַפְלוּלִית, אִשָּׁה שָׁרָה לִי;
לוֹקַחַת אוֹתִי בַּחֲזָרָה אֶל אֹפֶק הַשָּׁנִים, עַד שֶׁאֲנִי רוֹאֶה
יֶלֶד יוֹשֵׁב מִתַּחַת לַפְּסַנְתֵּר, בְּתוֹךְ רָעַם שֶׁל
עִקְצוּץ מֵיתָרִים
וְלוֹחֵץ עַל רַגְלָיהָ הַקַּלּוֹת, הַשְּׁקוּלוֹת שֶׁל אִמָּא הַמְּחַיֶּכֶת
כְּשֶׁהִיאּ שָׁרָה.

בַּעַל-כָּרְחִי, שְׁלִיטתוֹ הַחַתְרָנִית שֶׁל הַשִּׁיר
בּוֹגֶדֶת בִּי חֲזָרָה, עַד שֶׁלִּבִּי בּוֹכֶה לְהִשְׁתַּיֵּךְ
לְאוֹתָם עַרְבֵי יוֹם רִאשׁוֹן הַיְּשָׁנִים בַּבַּיִת, כְּשֶׁחוֹרֵף בָּחוּץ
וּמִזִּמּוּרִים בַּסָּלוֹן הֶחָמִים,
הַפְּסַנְתֵּר הַמִּצְטַלְצֵל
מְכַוֵּן אוֹתָנוּ.

אָז עַכְשָׁו לַשָּׁוְא יִפְרֹץ הַזַּמָּר בַּהֲמֻלַּת אַפַּסִיוֹנָטוֹ
עִם הַפְּסַנְתֵּר הַגָּדוֹל הַשָּׁחֹר. הַזֹּהַר
שֶׁל יְמֵי יַלְדוּתִי מֵעָלַי, גַּבְרִיּוּתִי יְצוּקָה
בְּשֶׁטֶף שֶׁל זִכָּרוֹן, אֲנִי בּוֹכֶה כְּמוֹ יֶלֶד
עַל הֶעַבַר.

תרגום: ללי ציפי מיכאלי

http://www.youtube.com/watch?v=PapzbXDs2QA

 

 

 

5 תגובות

  1. שיר מקסים ורגיש של לורנס בעקבות הזמן האבוד, אבל על גלים מעודנים של מוסיקת הזכרון ושוב כמו אצל פרוסט ימי א' המופלאים
    ותמיד הרחש הזה מתחת לשולחן , שם אפשר ללחוץ חופשי על הרגלים(אתמול בעת ארוחת השבת נכדותי התגנבו מתחת לשולחן ודיגדגו לנו את הרגליים, כנראה שדברים שרואים משם לא רואים מגובה הכסא ,כך קרה ב"תוף הפח" כשאוסקר הקטן הבחין מתחת לשולחן ברומן שמנהלות רגלי אמו עם רגליו של המאהב ,סצנה מוכרת מהספרים
    שם במחבוא כנראה מסתתרים רגעי חסד נדירים של ילדותנו)
    התרגום זורם וקולח אהבתי מאוד, ללי

  2. בעיני זה שיר על ילדות והורות, התרגום משובח.

  3. חריזה, ללי, חריזה!

  4. היי ללי
    מלאכת מחשבת, מעריצה אותך על היכולת לרקום מילים.

    קראתי היום בהארץ את השיר שלך, מציעה שתעלי אותו לכבוד החג יש לו את האופטימיות שרק את לכדת בהבנתך את המציאות החמקמקה.
    להתראות וחג שמח
    טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לללי ציפי מיכאלי