פרגון ואמנות

נעמי לויצקי קיטרה כאן על עיתונאים לא מפרגנים, וגרמה לי לחשוב על שאלת הפרגון באמנות. זה לא דבר פשוט כל-כך: מצד אחד, לפרגן למישהו אחר זו פעולה אנושית חיובית ונעימה, שמטהרת את האווירה ובאיזשהו מקום מקדמת את כולם – את המפרגן, את המפורגן ואת התחום המשותף לשניהם. מצד שני, בתחום הצפוף של 'תרבות ישראלית' כל פרגון לקולגה הוא במידה זו או אחרת פרגון למתחרה, וזה לא קל כשאתה מנסה ליצור לעצמך מקום משלך בתוך הסבך.
קשה במיוחד מצבם של הכותבים שהם גם מבקרים, ומצד אחד חייבים להביע את דעתם האמיתית והחותכת, גם אם היא שלילית, ומצד שני עשויים מיד להיות מואשמים בכך שהם גודעים את הענף עליו הם יושבים (כי צריך להודות שיש בכלל שירה/אמנות/קולנוע בישראל, וביקורת קוטלת היא 'פגיעה בענף'). אז נכון, חזון החיבוקי-נישוקי ו'כולם אוהבים את כולם' בסגנון עדות הבומבמלה לא ממש יכול להתגשם בקהילה אמנותית, שבה מתערבבים רגשות, אגואים ומשאבים מוגבלים – אבל זה לא אומר שכל אינטרקציה בין משוררים צריכה להיות רוויה כעס, איומים ופרובוקציות (בלי קשר, או עם קשר, לכמה פרשיות מהעבר הקרוב).
לאור כל זה, רציתי להפנות את תשומת לבכם לניסיון, אולי קצת נאיבי, לפרגן קצת לשירה העברית – סדרה של טורים בשם 'משורר בשטח' שמפרסם בשבועות האחרונים אילן ברקוביץ' בעיתון הארץ. זה התחיל כאן, המשיך ליד החור בסכר, והשבוע יצא לסיור מעניין בחנויות הספרים . ברקבוביץ' מפרגן כל-כך הרבה עד שתהיתי לא מעט אם יש לו איזו אג'נדה נסתרת (קידום עצמי? הפוך על הפוך?); זו עוד סכנה האורבת לפתחו של המפרגן, הסכנה שהפרגון שלו יובן כמשהו אחר, ויוביל לתוצאות הפוכות מהאווירה החיובית שהוא מנסה לקדם. במקרה זה אני חייב לומר – אחרי שעקבתי אחרי התבטאויותיו של ברקוביץ' בכל מיני במות ואף ניהלתי אתו דיאלוג איימיל קצר – שאין לי ספק שהפרגון שלו אמיתי ונובע מאהבת שירה לשמה. וזה, בעיני, ראוי לכל המחמאות.