מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
ב-Californication, סדרה חדשה של רשת שואוטיים שאני אוהב לקרוא לה "קליפורניקציה", מגלם דייוויד דוכובני (לשעבר אייג"נט פוקס מאלדר) את האנק מודי, סופר אלטרנטיבי, אנטי-ממסדי ופופולרי למדי. עם פרוץ הסדרה, מודי נמצא אי-שם בשפל המדרגה – הוא לא מצליח לכתוב כלום, ספרו האחרון הפך לסרט הוליוודי ממוסחר ומתקתק, זוגתו-לשעבר עומד להתחתן מחדש והסוכן שלו (שהוא גם חברו הטוב) לא מצליח ממש למצוא שום דרך לקדם את הקריירה שלו.
מתוך השפל הזה, ומכיוון שצריך איכשהו להתקיים, הסוכן מציע למודי לכתוב (בתשלום) בלוג עבור מגזין אינטרנט נחשב. אלא שהוא לא אומר "בלוג", אלא "בלאאאאג", שילוב נפלא של "בלעעעעעכס" ו"בלוג". זאת מכיוון שעבור מודי האנטי-ממסדי והסופר-אינדיבידואליסט, בלוג הוא מילה גסה: מה פתאום שאני, הסופר המהולל, אבזבז את המלים שלי על תיאור של חוויותי ביומיום מול כל מיני זבי-חוטם באינטרנט? למה שאני אשב באותה משבצת כמו עקרות-בית משועממת וילדות בנות 12 שמחליפות כפתורים?
לא הייתי מספר את כל זה אם לא היתה לי תחושה שזה קורה גם במציאות, ולא רק בהוליווד. יצא לי להכיר סופרים ומשוררים שהיה חשוב להם מאוד להתחבא מאחורי אותו צעיף של מסתוריות, אותו קו דמיוני בין הסופר לקוראיו. יש בזה הגיון שיווקי מסוים, שהרי העיתונים רצים תמיד לראיין את "זה שלא מתראיין", "זה שלא מופיע בפומבי" או "זה שהתסגר בבקתה בהרים ופרט לרשימות מכולת לא כותב כלום". הרומנטיקה שבבידוד מעלה את ערכו של הסופר בעיני העולם ובעיני עצמו, ומעמדה זו הוא יכול להביט בבוז על כל ה"בלאאאגרים" למיניהם.
מאחר שזו בלוגייה שרבים מחבריה הם כותבים, ידועים יותר או פחות, רציתי לשאול אתכם איך אתם מתייחסים לעמדה הזו. האם עצם הכתיבה בבלוג מפחיתה מאיכותה של הכתיבה ה"אמיתית"? האם אמן אמיתי צריך להתרחק מקוראיו, להיעלם מאור הזרקורים? מה דעתכם?
נדמה לי שלארץ היא עוד לא הגיעה הסדרה, אבל מרתק אותי לראות. מקווה שיביאו.
בלאגג נשמע אחלה. ודווקא נדמה לי שסופרים קצת מתחילים להבין את יתרון הכתיבה בבלוג, בעוד שתלמידיי בני העשרים ומשהו, שרוצים להיות סופרים, חושבים שזה גועל נפש של פקצות בנות 14. ואני מתקשה לשכנע אותם שמשהו חשוב ומרתק קורה בבלוגים.
אישית, זה הפך למסע הצלב שלי בחצי השנה האחרונה, לשכנע סופרים לעלות לבלוג. לא תמיד זה צולח בידי. הטענה העיקרית שלי, היא שאי אפשר להתנגד לרשת, היא העתיד, ומוטב שסופרים יראו בה נוכחות כבר עכשיו, גם כי זה יעזור להם, וגם כי בסופו של דבר זה מעלה את רמת הרשת. אם כבר, אז שתהיה גם תרבות גבוהה וקאנונית ברשת.
אני יודעת שרבים עדיין סבורים שזו הזנייה, אך נהפוך הוא. ספר המחשב כבר כאן, היתה על זה כתבה בווי נט מחשבים לאחרונה, אומנם זו גרסה ראשונית שלו, אבל תנו להם למחשבולוגים חמש שנים, ויהיה כאן ספר מחשב מצוין. אם הטכנולוגיה כבר כאן, מה נאמר ומה נגיד? זה ייכנס אם נרצה או לא.
אז צריך להיות ברשת. וטוב שיהיו טקסטים טובים ברשת. ולא חייבים לכתוב בלוג יומי על מה קורה לנו, זה יכול להיות בלוג ספרותי, ואז, מה זה משנה אם זה מודפס או מקוון?
אם סאלינג"ר היה צעיר, אפרופו כותבים בודדים בבקתות ההרים, הוא היה פותח בלוג לדעתי. זו היתה דרכו לשמור על מין אנונומיות פומבית.
והכתיבה בבלוג לא מפחיתה מן הרמה ולא מעלה רמה. אדם כותב את עצמו בסך הכול, בין אם בדפוס או במקוון. ומי שטוב ימשיך להיות טוב גם ברשת.
הכול מיסטיפיקציות של פחדים, בסך הכול. פחד מהחדש. זו רק טכנולוגיה אחרי הכול. הלב, הבשר, נשאר אותו הדבר. ספרות איכותית תמיד תהיה. וייתכן שדווקא ברשת תהיה לה עדנה. למשל, תחשבו על כמות השירה המתפרסמת כאן, או בדג אנונימי בעבר. הרי היום אין מקום לשירה בעיתונות וכמה כתבי עת כבר יש, ומי מוציא ספרי שירה. והנה הרשת מחזירה אותה. ותמיד יהיו קוראים. וזה נגיש לכולם, כי ידוע שבשלושה וחצי מיליון בתי אב בארץ יש מחשב, אז זה אומר שתרבות היום נגישה לכולם, יותר מאי פעם.
תחשבו על זה.
הי יעל,
בעיני זה לא רק פחד טכנופובי מהרשת אלא סוג של פחד מחשיפה. יש איזו דילמה מוזרה, האם להעלות חומרים ספרותיים? חומרים אישיים? חומרים חדשים? חומרים ישנים? בלוג הוא פורמט אחר, מקום שבו יש לך "פנים" שמתעדכנות כל הזמן, וצריך לחשוב על זה. נדמה לי שיש כמה סופרים/ות ידועים/ות שפתחו פה חשבון אבל מעולם לא העלו טקסטים; אני לא בטוח שזה רק מתוך טכנופוביה, אלא מתו ההתלבטות – מה אני אעלה? מה הם יראו?
מה שכן, אני אתך – במקום לקונן על רמתה הנמוכה של הרשת, צריך לנצל את הפלורליזם שלה וליצור מצב שדווקא בה תיווצר ההזדמנות לדיון איכותי ולעיסוק ביצירה איכותית. להעביר את היוצרים המעניינים לכאן.
כתיבת בלוגים היא אוננות לשמה. כייפית, סבבית, אבל לא הדבר האמיתי.
מי שעיסוקו כתיבה, וכתיבתו זורמת – לא צריך בלוג. אין לו צורך בגרפומניה כדי להחזיק את האצבעות משומנות על המקלדת. הן ממילא מלאות עבודה.
אבל —
כשהכל תקוע ושום דבר אמיתי וטוב לא יוצא – כתיבת בלוג עוזרת לשמור על כל האינסטרומנטים שלא יחלידו. שיהיה. העיקר לכתוב.
אני לא רואה איך עבודת כתיבה אמיתית יכולה ללכת בד בבד לצד כתיבת בלוג.
בעיני זה או – או…..:-)
המחשדבה שבלוג זה רק יומן רשת היא מיושנת. בבלוג אפשר לעשות הרבה יותר דברים מאשר לפרסם הגיגים. ניתן למשל להשתמש בו גם כמאגר יצירות, ופשוט לפרסם שירה ופרוזה ואמנות. מה רע בזה? כך יש ליוצר פידבק מידי עם הקוראים, וזה מצוין בעיני.
אני יכולה גם לספר לך ERATO על חבר שכתב ספר מצוין שיצא בבל, פה בפורום של בננות לפני 7 שנים. שמו יורם קופרמינץ, אמן טוב וחשוב. אלמלא הרשת, הוא לא היה כותב אותו. ואני יכוטלה לךספר על עוד כותבת, שבימים אחלה כותבת את ספרה על גבי הבלוג. לפעמים זה פותח את מעייני היצירה.
מתי כבר יבינו שרשת ובלוגים זה לא חייב להיות זבל וגרפומניה? מי שגפומן כותב זבל גם בדפוס. ראה את מספר הספרים הזבליים שיוצאים לאור…..
הספר של יורם, אגב, נקרא "אוקטובר יומן מלחמה" יצא בהוצאת בבל האיכותית. והוא נכתב כאן, בבננות, בפורןם לפני 7 שנים. הוא לא היה יוצא ממנו אחרת. אני תמיד מביאה זאת כדוגמה לתלמידיי, שהנה, רשת יכולה לייצר תרבות איכותית.
יעל, כבודם של הבלוגים במקומו מונח. אני לא מזלזלת בהם חלילה, ועובדה – הנה אני כאן, קוראת בלוגים…
אני רק אומרת שכאשר מישהו מבשל בראש יצירת כתיבה חדשה, ואחר כך גם עסוק בכתיבתה בפועל – הדבר האחרון שהוא צריך או שיש לו זמן בשבילו זה לכתוב בלוג.
בעוונותיי, אני מראשונות הבלוגריות בארץ, עוד מהתקופה שאף אחד לא ידע איך מבטאים את המילה הזאת. כך שאני מדברת מידע אישי והנושא אינו זר לי.
מי כמוני יודע כמה כתיבה קבועה בבלוג יכולה לשרוף זמן ולמצוץ לבן אדם את כל האנרגיות. לא נראה לי ש"בסערת כתיבה" של ספר למשל, אפשר לשלב גם כתיבה בבלוג.
*אני* בכל אופן לא יכולה, מה שאולי מעיד רק עלי ולא על אחרים… אז רק הבעתי את דעתי, לא התכוונתי להמעיט בערכם של הבלוגים. :-]
הי erato,
אחרי שקראתי את התגובה הראשונה שלך חשבתי שאולי לא הבהרתי את עצמי: אני חושב שברוב המקרים הכתיבה בבלוג איננה כתיבה ספרותית מקצועית (למרות שגם לזה יש יוצאי דופן, כפי שיעל ציינה). אבל בעיני זה לא או-או. כמו שאדם כותב יכול גם לבשל או לנהל חיי חברה ערים, הוא יכול בעיני גם לנהל בלוג מבלי שזה יתנגש עם הכתיבה הספרותית. בבלוג אפשר לעשות כל מיני דברים מעניינים – לדבר *על* תהליך הכתיבה; לעשות "ניסוי כלים" כמו שאת תיארת; לנהל דיאלוג עם קוראים וכותבים אחרים; ואפילו לקבל תגובות והערות (ראי למשל התהליך המרתק של עבודה על תרגום שהיה כאן בשבועות האחרונים). אני, למשל, הייתי מאוד מתעניין בבלוג של דוד גרוסמן (אם היה כותב בלוג), גם אם לא היה מפרסם בו שום דבר "ספרותי". (זה מזכיר לי, אגב, את היומנים הפרטיים של אנאיס נין, שכיום נחשבים ליצירה מרתקת יותר מהספרים שלה).
למה שהעלית בתגובה השנייה אני בהחלט מסכים, או לפחות מבין את ההיגיון מאחורי זה. ייתכן שבזמן העיבוד והכתיבה של רומן שלם לא יישאר זמן ואנרגיה יצירתית להשקיע בבלוג – בטח לא פול-טיים – אבל אצל מי שכותב שירים (או סיפורים קצרים) בהחלט יכול להיות מצב שיש "זמן לכתוב שירים" ו"זמן לכתוב בבלוג". למעשה, אני חוזר בי: אני נזכר בתקופה שבה כתבתי את הרומן הראשון שלי, ובכך שמדי פעם קפצו לי לראש רעיונות שהיו טובים אבל בבירור לא שייכים לרומן, מעין רעיונות צדדיים כאלה. אם היה לי בלוג אז, הם היו מוצאים את דרכם אליו. כך שבעיני אין סתירה.
גם ל-etaro
המון סופרים הם ממילא עיתונאים או עורכים או מתרגמים, וכל הזמן מתעסקים עם טקסטים במקביל לכתיבה ספרותית. זה פולש לחיי הכתיבה שוב ושוב. אותו הדבר בלוג. גם אני חושבת ששני הדברים לא באים זה על חשבון זה. מה גם, שישנם ספרים שנכתבים לאורך כמה שנים, אפילו די רבות, עם מרווחים בין זמני הכתיבה. בעצם זה לא ממש מתנגש, בלוג וכתיבה ספרותית. בעיני, אין הבדל בין רשימה שאני כותבת לבלוג לרשימה עיתונאית שאני כותבת לפרנסה. ובכל זאת אני כותבת ספרים. לא תמיד כמובן, אבל לפעמים.
למרבה הצער, יש כותבים שמשחררים לבלוג עבודות בוסר בקלות של יד רדודה ובוטחת. הזמינות של הפרסום המיידי, של הבמה הנגישה והקוראים המובטחים היא לרועץ, ומייצרת טיוטות
ראשוניות שמבריחות קוראים איכותיים.
תרשי לי שאלה פרובוקטיבית – למה זה רע?
אחת הסיבות לפרסם יצירה בבלוג היא לקבל פידבק. בעיני זה בדיוק המקום לשחרר אליו טיוטות – חלופה ל"להראות לחברים" או "להביא לסדנת כתיבה". בלוגים שכל מה שקורה בהם הוא פרסום של שירים "גמורים" קצת משעממים אותי, כי הם לא מנצלים את כל היתרונות של הפורמט (באותה מידה אפשר היה לקרוא את השירים בכתב עת, ב"במה חדשה" או באתר הבית של המשורר).
אולי אני קורא אותך לא נכון, ומה שמפריע לך זה ה"בקלות של יד רדודה ובוטחת" – כלומר שחרור של טיוטות ראשוניות תוך הצגתן כמשהו "ספרותי" ו"נעלה". בעיני יש ערך לטיוטות המוצגות כטיוטות, כ"בדיקה של השטח" מול הקוראים, ולא להתיימרות.
אם כותב מציין לי שזו טיוטה ראשונית, משהו היולי, אם הוא מוסיף איזו פנייה של הססנות, אני יכולה להזדהות. אבל כאשר מתפרסמים חומרים שאפילו העין של הכותב לא קראה אותם פעם נוספת – והם מוצגים כיצירה לקריאה – אני חשה בנמהרות של קבלת מחיאות כפיים, זה חורה. פעמים רבות המגיבים המנומסים "נסחטים" רגשית -בגלל התחבבות טבעית שמתפתחת כלפי בעל הבלוג ותגובותיהם המתפעלות נראות כאוסף של דברי חנופה; יש להניח שאתה יורד לסוף דעתי.
אני מאוד מבין אותך. יש איזושהי בעייתיות בבלוגרים שמזלזלים בקוראים (באופן מצחיק, דווקא הגיבור של הסדרה שהזכרתי לעיל הוא בדיוק בלוגר כזה).
לכן אני טורח בדרך כלל לציין באיזה שלב של הכתיבה נמצא כל קטע שאני מפרסם – אם זה טקסט ראשוני או שיר גמור (או כל דבר באמצע). אני גם ממש לא אוהב את ה"חנופה המנומסת" שהזכרת. אני אמנם נהנה (מי לא) ממחיאות כפיים, אבל מעוניין בהן רק כשלדעת הכותב הן באמת מגיעות ליצירה; אני גם מאוד שמח לקרוא ביקורת (רצוי בהירה ומסודרת) על יצירות שאני מפרסם.
נכון, נדמה לי שאתה מהבודדים שמציין שלב בעבודה. בעניין בקורת מנומקת וסדורה שלה אתה מצפה, זה מצריך זמן והתעמקות.
בעצם אתה נראה לי מעט משועמם.
הי תיאו, תחפש את אחיך וינסנט וקטוף לעצמך אוזן יה משועמם.
היי
יש אנשים שאוהבים את הקשר, זה עושה להם, ויש שלא…
יש אנשים שאוהבים לשתות קפה בבית קפה, ויש שלא…
זה רעיון נפלא הבלוג, למי שאוהב קשר, אני אוהבת, יש בזה במה ומפגש חי, נושם …
בטח זה גם תקופות…
הרעיון של בלוג בעיניי – המצאה משמחת.
להתראות טובה
אני לא חושבת שעצם הכתיבה בבלוג מפחיתה מאיכות הכתיבה ה"אמיתית" (שזה מה, בעצם?), ואמן "אמיתי" לא חייב להתרחק מקוראיו אם הוא לא רוצה, ובין זה לבין איכות הכתיבה שלו אין שום קשר. השאלה העיקרית היא שאלה של זמן, לא של איכות: בלוג הוא זללן-זמן, ולפעמים שיטוטים בין פוסטים לבין תגובות בולעים זמן יקר שהיה יכול להיות מנוצל למשהו יותר חשוב. אם כי לפעמים פיד-בק הוא גם חשוב.
בקיצור: מי שנהנה מפרסום בלוג ומהאינטראקציה שזה מאפשר, ויכול להרשות לעצמו את כמה שזה עולה מבחינת הזמן – לבריאות. למה לא.
טוב, האמת שאני די מסכים לזה. אני רק תוהה מאיפה באה הסנוביות הספרותית הזו.
הביטוי "אמן אמיתי" כבר עושה לי רע. למול ה"בלאאאג" הייתי אומרת "סנאאאב" (ואני כמובן לא מתכוונת אליך, רונן!).
לגבי הכתיבה, זה דווקא מפרה.
זהו מדיום חדש שיש לו פוטנציאל לזלול אותנו ואת זמננוו/או להפוך לסלון ספרותי מנומנם או פורה ומרתק.
יש להניח שחלק מסופרי העבר גם היו נשאבים למדיום הזה שמאפשר אפשרויות שלא היו פעם אך גם סובל דברים שלא תמיד כדאי לסבול.
קראתי בחיי מעט מאוד בלוגים שאינם מכאן והובכתי עד הסמקה למקרא תובנות בשקל או תיאור פרטני של איך קמתי-צחצחתי שיניים-הילדה עשתה גרעפס.
בודאי שגם לבלוגים כאלה יש מקום, לטובת התרפותיה וההיסטוריונים של העתיד.
הבלוגים ילכו בדרך שהבלוגרים יוליכו אותם. שווה לעקוב וגם ללכת מדי פעם. לפי עונות היצירה ומצב הרוח של הלב והנוף שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות. מדיום מרתק, בזה אין ספק. ולפחות כאן מצאתי את עצמי קוראת ורואה ושומעת דברים שלא הייתי מגיעה אליהם באותה האינטנסיביות בשום מקום אחר. ורק בגלל זה שווה בהחלט.
מסכימה עם מיכל.
אני למשל התנתקתי מאוד מהשירה, מאזס אות ימי שופרא שכתבתי עליהם. עשרים שנה כמעט. ופתאום פה אני קוראת שירה, ולפעמים היא ממש טובה. אז זכיתי לכך בזכות הרשת.
למיכל ברגמן –
בלי קשר לשאלות שרונן שאל, ורק כתגובה לחלק ממה שכתבת כאן –
אני כן קוראת די הרבה בלוגים "שאינם מכאן", ומוצאת שרבים מהם כתובים בכישרון רב, ושלבעליהם יש בהחלט מה לומר בתחומים רבים של החיים, גם אם אינם אמנים ו/או כותבים מקצועיים. ברבים מהם (כמובן, לא בכולם) יש הרבה מעבר למה שכינית "קמתי-צחצחתי שיניים" וכדומה, ויש להם מקום לא רק "לטובת התרפותיה וההיסטוריונים של העתיד".
אם כך עדה לא נותר אלא לשמוח ולהתחזק עוד יותר בדיעה שיש בבלוגים ערך.
כפי שכתבתי כבר, לא הכרתי כמעט בכלל את המדיום ואני אפילו לא יודעת היכן ישנם בלוגים טובים ואיכותיים – פשוט כי לא נזדמן לי. לא משום סיבה סנובית כזו או אחרת.
אני אפילו מפחדת למצוא ולזלול עוד זמן…
מה שפגשתי היה אקראי לחלוטין.
וודאי שלא צריך כותרת של "אומן" או "סופר" כדי לכתוב היטב. זה כל הכיף במדיום הזה.
שיטוט אקראי בבלוגים ייתן באמת תוצאות בעייתיות. הדרך המוצלחת יותר היא ללכת לפי ההמלצות והקישורים של אנשים שהבלוגים שלהם מוצלחים בעינייך…
בדיוק חזרתי ל"גרגורים הם צורת המחמאה הכנה ביותר" של נילי.