בננות - בלוגים / / הפסקת חשמל
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

הפסקת חשמל

שיר די ותיק, אבל חשיפה ראשונה לקהל – איכשהו לא יצא לו להתפרסם מעולם.

הַפְסָקָת חַשְׁמָל
אֲנִי בְּחֶדֶּר שֶׁל אִשָׁה זָרַה.
הַרָדִיאַטוֹר חָם.  אֲנִי נִצְמָד אֵלָיו, שׁוֹמֵע
אָזְעַקוֹת מְיָלֵלוֹת מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ שֶׁבַּחוּץ.
"אוּלַי תַּעָשֶׂה מִקְלָחַת?" הִיא שָׁאַלָה
דקה לִפְנֵי שהאוֹר כָּבָה.
הדבר הכי גרוע בעולם
הוא לְהִתָּקַע בַּאָמְבַּטִיה בְּהַפְסָקָת חַשְׁמָל.
 
אני מְחַכֵּךְ רַגְלַי במְקוֹר הַחֹם
אוֹחֶז בַּמָצִית וּמְקָרֵב אוֹתוֹ
לִפְתִיל הַנֵר.
משפשף את הבוהן
באישה זרה, לא-מקולחת
"נו, תדליק כבר!", היא מייללת,
אבל האֶצְבְּעוֹת שלי רוֹעָדוֹת.
 
(וכשנדלק האור
נותרתי בָּעָלַטָה
עם שפשפת
וקשיי הצתה.)

10 תגובות

  1. אהבתי את השורה על האזעקות המיללות מתוך החושך בחוץ, ובעיקר את שתי השורות בבית האחרון ("וכשנדלק האור/נותרתי בעלטה"), שמסכמות את העניין בדייקנות רבה.
    זה קצת עצוב סשביל שיר לחנוכה…

  2. אסתי ג. חיים

    יפה.

  3. שיר נפלא. עינג אותי בהחלט.

  4. משעשע
    להתראות טובה

  5. אהבתי את ההומור ואת השובבות שבשיר.

  6. הסיטואציה עוברת במדוייק בבית השני. כל הצפייה המורכבת מן המפגש הזה והזרות הגדולה שפושה בו משתקפות בחדות ונוגעות בי במקום כל כך מוכר. אבל יש פה גם חוויה גברית. האישה הזרה מצפה שהדובר הפואטי יעשה את המעשה הפרקטי הנכון, סנדרום הגבר המושיע, מבלי להבחין כלל בתחושה שעוברת עליו כאדם בסביבה זרה, השיתוק והפחד הכי פרוזאי מלהיתקע באמבטיה במקום זר, בו האינטימיות הפכפכה ביותר, בלי אור, בלי שליטה. השורות האלה מצליחות להעביר לי את הבאנליות והחיצונית והמורכבות הפנימית של הסיטואציה בו זמנית וזה מרגש. אני פחות מתחברת אל הסוף אבל אני מרגישה את ההכרחיות שלו. יש משהו מאוד יפה עכשיו בקריאה שנייה של הסוף במילים כשנדלק האור נותרתי בעלטה. אני חושבת שזה מתאר מצב ספציפי וניגודי. אני זוכרת שבקריאה ראשונה צרמו לי שתי השורות האחרונות. לא יודעת צריכה אולי לחזור אל זה שוב וגם אל הבית הראשון. בכל מקרה שמחתי מאוד לפגוש את השיר

    • תודה על הניתוח המרשים, ממש קלעת לדעתי, כולל הבעיה עם השורות האחרונות – אני מהסס לגביהן וזו אחת הסיבות שהן בסוגריים. ייתכן שעדיף להשאיר רק את השתיים הלפני אחרונות ולעמוד בפיתוי לחרוז "עלטה" ו"הצתה" למרות שזה חרוז ממש נפלא.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר