שיר די ותיק, אבל חשיפה ראשונה לקהל – איכשהו לא יצא לו להתפרסם מעולם.
הַפְסָקָת חַשְׁמָל
אֲנִי בְּחֶדֶּר שֶׁל אִשָׁה זָרַה.
הַרָדִיאַטוֹר חָם. אֲנִי נִצְמָד אֵלָיו, שׁוֹמֵע
אָזְעַקוֹת מְיָלֵלוֹת מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ שֶׁבַּחוּץ.
"אוּלַי תַּעָשֶׂה מִקְלָחַת?" הִיא שָׁאַלָה
דקה לִפְנֵי שהאוֹר כָּבָה.
הדבר הכי גרוע בעולם
הוא לְהִתָּקַע בַּאָמְבַּטִיה בְּהַפְסָקָת חַשְׁמָל.
אני מְחַכֵּךְ רַגְלַי במְקוֹר הַחֹם
אוֹחֶז בַּמָצִית וּמְקָרֵב אוֹתוֹ
לִפְתִיל הַנֵר.
משפשף את הבוהן
באישה זרה, לא-מקולחת
"נו, תדליק כבר!", היא מייללת,
אבל האֶצְבְּעוֹת שלי רוֹעָדוֹת.
(וכשנדלק האור
נותרתי בָּעָלַטָה
עם שפשפת
וקשיי הצתה.)
אהבתי את השורה על האזעקות המיללות מתוך החושך בחוץ, ובעיקר את שתי השורות בבית האחרון ("וכשנדלק האור/נותרתי בעלטה"), שמסכמות את העניין בדייקנות רבה.
זה קצת עצוב סשביל שיר לחנוכה…
אוף. צ"ל: "בשביל".
האמת שממש לא חשבתי על התיאום בתאריכים. כאן בניכר לא ממש מרגישים חנוכה.
יפה.
שיר נפלא. עינג אותי בהחלט.
משעשע
להתראות טובה
אהבתי את ההומור ואת השובבות שבשיר.
הסיטואציה עוברת במדוייק בבית השני. כל הצפייה המורכבת מן המפגש הזה והזרות הגדולה שפושה בו משתקפות בחדות ונוגעות בי במקום כל כך מוכר. אבל יש פה גם חוויה גברית. האישה הזרה מצפה שהדובר הפואטי יעשה את המעשה הפרקטי הנכון, סנדרום הגבר המושיע, מבלי להבחין כלל בתחושה שעוברת עליו כאדם בסביבה זרה, השיתוק והפחד הכי פרוזאי מלהיתקע באמבטיה במקום זר, בו האינטימיות הפכפכה ביותר, בלי אור, בלי שליטה. השורות האלה מצליחות להעביר לי את הבאנליות והחיצונית והמורכבות הפנימית של הסיטואציה בו זמנית וזה מרגש. אני פחות מתחברת אל הסוף אבל אני מרגישה את ההכרחיות שלו. יש משהו מאוד יפה עכשיו בקריאה שנייה של הסוף במילים כשנדלק האור נותרתי בעלטה. אני חושבת שזה מתאר מצב ספציפי וניגודי. אני זוכרת שבקריאה ראשונה צרמו לי שתי השורות האחרונות. לא יודעת צריכה אולי לחזור אל זה שוב וגם אל הבית הראשון. בכל מקרה שמחתי מאוד לפגוש את השיר
תודה על הניתוח המרשים, ממש קלעת לדעתי, כולל הבעיה עם השורות האחרונות – אני מהסס לגביהן וזו אחת הסיבות שהן בסוגריים. ייתכן שעדיף להשאיר רק את השתיים הלפני אחרונות ולעמוד בפיתוי לחרוז "עלטה" ו"הצתה" למרות שזה חרוז ממש נפלא.
הי רונן, "וכשנדלק האור/נותרתי בעלטה" – זה ממש יפה.