גם מזה עוד נצטרך להיגמל

לפני כמה זמן כתבתי בבלוג השני פוסט על התמכרויות, שתהה היכן עובר הגבול בין ההתמסרות (החיובית) להתמכרות (השלילית); אפשרויות מעניינות לא פחות פותח הצד השני של ההתמכרות – הגמילה.

באנגלית, באופן משונה, אין ממש מילה לגמילה מהתמכרות. על עישון אומרים to quit או to give up, מלים שבלי התוספת 'smoking' יש להם קונוטציה של ויתור ושל חוסר כוח רצון (דבר משונה בהתחשב בכך שהתהליך דורש הרבה כח רצון); לחלופין משתמשים בפעלים אלימים כמו stop או kick the habit, שלא אומרים הרבה על התהליך פרט לשאיפה (האבסורדית למדי) לעשות את זה 'חד וחלק'; ולסמים יותר קשים משתמשים ב-rehabilitation, או rehab, שעוד אגיע אליה בהמשך. אבל מילה כוללת כמו הגמילה העברית, שמכסה את כל המקרים, אין. מוזר, לא?

בעברית, המלים 'גמילה' ו'להיגמל' משמשות כיום – כמעט תמיד – בהקשר של התמכרות: נגמלים מחשיש, מסיגריות, מאלכוהול, ממשחקי מחשב או מתשומת הלב של התקשורת. אבל הפועל אינו חדש כלל. אבן שושן נותן שלוש משמעויות למילה 'נגמל': "1. גדל וחדל לינוק משדי אמו; 2. הבשיל, התפתח עד תום; 3. השתחרר מהרגלו הקודם, הדיר עצמו מ-". רק השלישית היא זו שבה משתמשים המכורים.

נקודה מעניינת ראשונה: הגמילה, במקור, אינה מחומרים מסוכנים/רעילים/איומים בכלל. הגמילה היא מחלב-אם, אחד החומרים הבריאים והמהוללים בטבע, שדורש גמילה רק בגלל שאי אפשר להיות תלויים בו לנצח. החומר או לא-חומר בעצם לא משנה: מה שנגמלים ממנו הוא הצורך, הוא ההתמכרות עצמה.

נקודה מעניינת שנייה: גמילה היא הבשלה, הגעה לבגרות. המכור במטאפורה הזו, הוא אדם לא-בוגר, תינוק, אדם שאינו אחראי למעשיו. עליו להיגמל כדי לבוא בחברת המבוגרים, לשוב ולקחת אחריות על עצמו. יש כאן הקבלה לאטימולוגיה של המילה האנגלית rehabilitation, שבאה מצירוף של התחילית re והפועל הצרפתי habitare – להתאים. רהביליטציה היא התהליך שבו האדם מותאם=מחדש לחברה, בהקבלה מושלמת לתהליך הראשוני של התאמה לחברה שעוברים התינוק הנגמל והילד המתבגר.

כי ממה בעצם נגמל התינוק? הוא נגמל מהסיפוק המיידי, מהמקום המוגן שבו צרכיו מסופקים ללא מאמץ בידי האם; אותו סיפוק מיידי חסר-מאמץ הוא בדיוק העונג שהמכור שואב מהתמכרותו – הסיגריה, השכרות, האורגזמה. הגמילה היא ויתור על אותו 'גן עדן של שוטים' והתאמת העצמי לחברה של דחיית סיפוקים.

אבל אם נחפור קצת יותר עמוק נגלה משהו מוזר: 'להיגמל' או 'נגמל' היא צורת הנפעל של השורש ג. מ. ל., שורש עתיק ורב=שימושי בעברית, ממנו נגזרים מלים פרודוקטיביות כמו 'גמול', 'תגמול' ו'גמלאות'. מצד שני, לא ממש טבעי לזגור את 'נגמל' מ'גמל', כי הפועל 'גמל' לא מקבל בדרך כלל מושא ישיר, שהוא זה שצריך להפוך לנושא של הפועל בנפעל (אם X פתח את Y, הרי ש-Y נפתח בידי X, וכן הלאה). הרי אנחנו גומלים למישהו על משהו, אבל לא 'גומלים את' בשום מובן שמתקשר לגמול ותגמול.

פתרון פשוט לא נמצא כאן, ובכל זאת אפשר להתעקש. שהרי 'גמל ל-Z' פירושו משהו כמו 'נתן ל-Z את המגיע לו'; וכאן פתאום יש לנו מושא ישיר ('המגיע לו'). וכך, אם נפעיל את הנוסחא מקודם על האמירה 'X נתן ל-Z את Y שמגיע לו', נקבל ש'Y נגמל' מוביל לשתי אמירות מרתקות: ש-Y הוא מה שמגיע ל-Z, וש-Y ניתן ל-Z. ואם נניח לרגע זהות בין Y ל-Z ול-X (שהרי תהליך הגמילה נעשה בסופו של דבר לבד) נקבל משהו כמו 'אתה הוא מה שמגיע לעצמך, ועליך לתת לעצמך במתנה אותך' – משהו שבהחלט מייצג את הוויתור על ההשתעבדות, ואת לקיחת האחריות על העצמי.

זהו ניגוד מובהק למצב התלות ההתמכרותי, שבו הנפש צועקת 'מגיע לי!' ודורשת את הסיפוק המיידי. מגיע לך, אומרים הגומלים, אבל מה שמגיע לך הוא רק אתה – מה שבנית, מה שיצרת, מי שאתה עכשיו. לא פחות, אבל גם לא יותר. הפרדוקס הוא שככל שהאדם היה מכור יותר זמן, ה'עצמי' הזה שמגיע לו הוא בעצם 'עצמי מכור', כזה שכל ההרגלים שלו מכוונים לוויתור. אולי בגלל זה באנגלית מדברים על to quit smoking – כי המכור יודע רק to quit.

אפשר היה לסיים כאן, ואז אולי הייתי מקבל פרחים מ'אל-סם'; אבל צריך לזכור שאדם פרודוקטיבי, בוגר ודוחה-סיפוקים הוא אולי האינטרס של החברה בכלל, אבל לא ברור אם הוא אינטרס של האדם עצמו. להמיר את המקום הבטוח של תינוק-על-שד-אמו במקום המבהיל של אתה-אחראי-על-עצמך היא חוויה לא נעימה, שאם לוקחים אותה לקיצוניות עלולה להשאיר בידי האדם רק שלד חסר-ערך של 'עצמי' מרוקן, חסר מטרה, חסר שאיפות, חסר נחמה. וזו דרישה קצת צבועה בחברה שמעוניינת לגמול אותנו רק כדי שנהיה 'מתאימים' וקלים לתמרון (בלטינית habilis) ואפשר יהיה בקלות לסמם אותם במשהו אחר (לאומנות, דת, טלוויזיה, מה שבא). המתמכר הוא אולי מפסידן, אבל הוא לפחות לא 'אזרח מהשורה'.

המחשבה המפחידה הזו (גמילה כדי להתמכר וחוזר חלילה) היא אולי מה שעומד בבסיס ההתנגדות הכמעט-אינסטינקטיבית של המכור למי שרוצה 'להוציא אותו מזה'. הם מנסים לשלוח אותי ל'ריהאב' אבל אני לא אלך, אומרת איימי וויינהאוס, וזה פורט על איזשהו מיתר של הזדהות – כי אילו לא מדובר בסתם התעקשות ילדותית על הממתק האהוב אלא בהתעקשות אנרכסיטית-כמעט לא להיכנס למגירת 'האדם הבוגר הנורמלי' שלתוכה מצפים שנגדל מתוך ההתמכרות. ואולי לא.