על פונטים ודרכים

תיאורטית – יגיד לכם כל כותב – התוכן חשוב יותר מהצורה. התוכן הוא כל עבודתו של המשורר, כולל סידור האותיות במלים, הרווחים בין המלים, שבירת השורות והבתים. השאר – פונטים, ריווחים, גודל הכותרת והדף – הם עבודתו של המעצב. יש כמה דברים שנופלים בין הכיסאות (האם הדגשה באמצעות בולד היא כלי אמנותי? ומה לגבי כתב נטוי? קו תחתי?) ואולי בעתיד אני אקדיש להם פוסט עצמאי, אבל בינתיים אני תוהה לגבי הדברים השייכים בבירור למגרשו של המעצב.
כי עד כמה שהתוכן חשוב יותר מהצורה, ברור לי שלצורה יש השפעה על הקורא. שיר בכתב-יד בלתי קריא – או לחלופין בפונט גדול, מודגש ומקושט – עלול לעורר אצלי אנטגוניזם לפני שקראתי אות אחת. שלא לדבר על מה שמסביב לטקסט (פרחים ופרפרים? רקע שחור? לבן נקי?).
כשחשבנו לראשונה על 'זוטא', למשל, היה לנו בראש דימוי 'נקי' – בלי לינקים מיותרים, בלי קשקושים, בלי קישוטים. הטקסט ידבר בעד עצמו. לפחות לפי חלק מהתגובות, הקונספט הזה עבד. לרוע המזל, בשל בעיה טכנית נאלצנו לעבוד עם פונט קטן יותר משתכננו, וכדי שיראו אותו נאלצנו להעלות את כל הטקסטים בכתב מודגש – בחירה בעייתית מבחינה עיצובית. מה שכן, אני שמח לבשר שהבעיה הטכנית נפתרה, והטקסטים בגיליון השני של זוטא (לדוגמה זה) כבר מופיעים בפונט גדול יותר (וכך גם יופיעו בעתיד).
התוכן, כמובן, לא השתנה, ואפשר לתהות האם זה באמת משנה; אבל אם מטרתה של הכתיבה היא תקשורת, הרי שסלילת דרך ישירה יותר לתקשורת הזו חייבת להיחשב פעולה מועילה, ולא התקשטות/ העדפה של צורה על תוכן.