מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
על נער החידות ממומבאי ובהמשך לפוסט כפתור ופרח
אומרים ש'מיליונר האשפתות' (תרגום עברי ישיר יותר לשם הסרט, Slumdog Millionaire) הוא מפגש בין הקולנוע המערבי לקולנוע ההודי של בוליווד. אבל פרט לכסף שהכניס לכמה שחקנים הודיים ולשיר הסיום (שבאמת נראה כמו נאמבר ענק של שירה וריקודים במסורת בוליווד ו/או ברודוויי) אין כאן ממש מפגש שכזה, אלא יותר ערב-רב של עלילות 'מערביות' מוכרות ושדופות, השזורות זו לזו בעלילה ראשית מוכרת אף היא – מפגש הקצוות בין ה'אשפתות' לבין ה'מיליונר', בין מי שגדל בזבל לבין מי שיש לו כסף כמו זבל, ובאמריקאית from rags to riches. הנושא הזה לא רק לא זר לקולנוע המערבי, הוא אפילו לא זר לבמאי דני בויל, שכבר עשה סרט על חבורת שותפים לדירה ששותפם החדש מותיר להם סכום כסף גדול, ועל ילד כפרי שמוצא במקרה סכום דומה. האם דני בויל חלם בילדותו על זכייה בלוטו? תמהני.
עם זאת, כנראה שהעלילה המוכרת הזו היתה אמורה להיות החלק ההודי בסיפור, כי האלמנט השני הוא מערבי לחלוטין – התוכנית הבינלאומית הידועה 'מי רוצה להיות מיליונר'. נער האשפתות שלנו, ג'מאל, עונה על שאלות ברמת קושי הולכת וגדלה (לפחות תיאורטית; ממבט מבחוץ, רמת הקושי של השאלות נראתה מאוד לא מתאימה לסכומים שהוצמדו אליהן) ותוך כך חוזר בפלאשבקים ארוכים לעלילות-משנה שונות מחייו. מבין העלילות האלה, הראשונות הן אולי הנסבלות ביותר; גם הן לא מתחמקות מקלישאות של 'סרטי עוני' אבל לפחות מספקות הצצה אנתרופולוגית מעניינת ל'איך זה להיות ילד מוסלמי וסופר-עני בהודו'. בהמשך, לעומת זאת, מבקר הסרט בכל התחנות הצפויות בסיפורם של הילדים שעלו לגדולה – בגידות, נאמנויות, רמאויות ואהבה גדולה מהחיים, בשברי סיפורים שאף אחד מהם לא מתפתח ממש וכולם כבר טופלו טוב יותר בידי סופרים נודעים, מדיקנס ועד גרוסמן. כל אלה מביאים את העלילה הראשית לשיא המופרך-אך-צפוי ולסוף הטוב הבלתי נמנע.
לצד כל המגרעות האלה (שהיו כנראה קיימות כבר בחומר הגלם הסיפורי שקיבל בויל) הסרט לא חף מהישגים בתחום הוויזואלי. כשאני עוצם עיניים ומנסה להיזכר בו, כמעט תמיד אני רואה משהו זז: ילדים רצים, רכבות נוסעות, אנשים רוקדים. הוויזואליה והמוסיקה מסתירים קצת את העלילה המטופשת, והופכים את 'עלילות ג'מאל בארץ הפלאות' לסרט שקל לצפות בו (בטח יחסית לעינוי הסיני של בנג'מין באטן). 'נער החידות' הוא קצת כמו שיר של בריטני ספירס: מטופש, קלישאי ודי מיותר, אבל גם מופק היטב, מלהיב ומרקיד. מגיע לו אוסקר רק בתחום אחד: השיווק.
בפעם הבאה: על פוליטיקה, שקרים ורון האוורד.
קלישאי או לא קלישאי בוליבודי או לא בוליבודי- אני אהבתי את הסרט והשארתי את השכלתנות בחוץ. וכמה יפה לטיקה וכמה מדהים צירוף המקרים הגורלי בחיינו, הפקה מרהיבה וקיטש מפואר! מאוד אהבתי מומלץ.
נכון מה שכתבת רונן, אך כשרופה על סרטים עם חומרים הודיים (גם מערביים וגם לא וגם מעורבבים) נהניתי הנאה צרופה. התזזית הקולנועית הזאת שטפה לי את הלב והשיא בסוף, הריקוד הגדול, עורר בתוכי סליחה גדולה לכל הרמאויות והשקרים שבחיים. הכל משחקי תפקידים. יצאתי צוחקת וזה מה שהיה חשוב, כמו האהבה ההיא, הגדולה מהחיים…
היי רונן,
אני מסכים איתך באבחנה: ראיתי את הסרט ולא הבנתי על מה כל המהומה סביבו. אין ספק שהסרט עשוי נהדר, גם דרך בניית העלילה שלו מקורית, אבל מעבר לכך הוא לא הותיר בי חותם מיוחד. הוא קצבי, מרהיב, יש בו נגיעות של כאב ואף זוועה ומאידך רגעים של הומור וקלות (שלדעתי הם שקבעו את הטון בשורה התחתונה), אבל הוא אכן עוד סרט סינדרלי ובתור אחד שכלל לא מתנגד לסרטים סינדרליים – הוא דווקא מהפחות מוצלחים בעיניי. משום מה החברה של האוסקר חשבו אחרת.
אגב, גם המסר שלו לגבי גורל/ייעוד/בחירה איכשהו מתפספס ומתעמעם בכל הבלגן.
צודק, קלישאי, הוליוודי וסוחף מאוד, בעיקר הריקודים בסוף, בכל מקרה עדיף על הספר שקראתי את חלקו עד שהתיאשתי ודפדפתי לפתרון בסוף כל פרק
הערת ריכוך קטנה:
אולי זה לא משתקף מהביקורת, אבל גם אני נהניתי מהסרט: ההפקה בהחלט מפוארת, השירים מידבקים ולטיקה יפהפייה. אם הייתי בא אליו בלי לדעת כלום ייתכן ופשוט הייתי יוצא ואומר 'סרט כיפי'. אלא שצפיתי בסרט במסגרת צפייה מסודרת בחמשת המועמדים לאוסקר (שעל כולם אפרסם כאן ביקורות), ומתוך ידיעה שהוא גם 'הזוכה הגדול' – ולכן ציפיתי לקצת יותר מזה.
אני ממליץ לך בחום לקרוא את הספר. תגלה שכמה מהדברים שכתבת עליהם כאן הם מורכבים הרבה יותר. הספר, מן הסתם, הרבה יותר טוב מהסרט, בעיקר מפני שהוא נכתב על הודו ע"י הודי שלא חש צורך לעשות למדינה שלו אקזוטיזציה.
הפשע הגדול של בויל הוא אוריינטליזם: הוא לקח ספר מורכב והפך את הדמויות שלו לחד ממדיות באופן שתואם את הסטיריאוטיפים המערביים על המזרח. הנשים חלשות, הגברים אלימים, העוני צבעוני ומאושר, הכסף, הפרסום והקפיטליזם מציל את כולם.