מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
יעל אמרה שהרשת עשויה לסייע להחזיר למודה את הסיפורים הקצרים, ואני נזכרתי פתאום בשירים ה"קצרצרים" שלי, כאלה שקצרים כל-כך שמרגיש לי מוזר לשלוח אותם לפרסום. אבל חלקם נאים בעיני, ולהלן ארבעה מהם (אין שום קשר בין השירים).
*
גברים אף פעם לא מצליחים להגיד "אהבה"
בלי להסס.
קשה לנו עם ההא הנפשקת לרווחה,
עם תנועות הקמץ-פתח-חטף-פתח שאינן נעצרות
ולו בִּשְׁוָא.
***
לפעמים בא לי שתלחצי
לי בנקודה בכף הרגל
שנמצאת בדיוק מתחת
לאצבעות, בין גבעת עצם הבוהן
לעמק עדין-העור המתקמר ממנה
חזק. ואל תרפי.
*
לגרום לגברים לבכות בשבע מלים
זה בלתי אפשרי.
להגיד את זה אפשר,
אבל בשביל לתהות למה דווקא גברים
צריך עוד שלוש שורות,
לפחות.
**
מעורפו צרוב השמש
מחליק שובל זרעי עגבניות
על השכמות ולאורך זרועות רועדות
אל המסמרים.
לפי סדר החביבות-עלי:
לגבי האחרון – אם הוא לא עוסק במשהו מעולם צילום הסרטים, אז לא הבנתי אותו (קורה לי הרבה).
לגבי השני – אני יודעת שזה נדנוד, אבל עמקים לא אמורים להתקער דווקא?
לגבי הראשון: שכנעת אותי.
ולגבי השלישי: אני קראתי אותו כשיר מחאה קטן, ונהניתי ממנו מאד.
האחרון הוא אכן גרסת הירקות לסיפור הצליבה, כפי שקיטי ציינה. השני- תחשבי שמנקודת המבט של מי שלוחץ, כף הרגל מתקמרת (אך מנקודת המבט שלי, הבוהן היא גבעה וזה עמק).
ועל האחרים – תודה. השלישי הוא שיר מחאה? המממ… עומד על קצה הלשון לספר מה ההשראה. זה יהיה משעשע.
השיר האחרון עשה לי אסוציאציות לישו.
נשארתי היום בבית עם חום וראיתי שוב את קונסטנטין, אפרופו צליבות. בהמשך גם לפוסטים הקודמים אומר גם שהמלאך גבריאל היה נשי, בדומה ל"מלאכים באמריקה" (ראית?).
אכן, אפרופו צליבות. אנחנו די נהנינו מ"קונסטנטין", ומלאכים באמריקה בכלל היה נפלא (במיוחד מרי-לואיז פרקר)
קראתי הכל,
ולמקרא השיר הראשון חייכתי בציניות עמוקה
יש לא מעט ציניות בקצרצרים האלה.
קצרצרים ולענין. תודה על רגעי השלווה.
הראשון נהדר.
הראשון הכי דיבר אלי. ה"נפשקת לרוחה" מזכיר משהו אחר במעשה האהבה והמקום שך "קשה לנו" מעורר אמפטיה.
תודה רונן.
גם אני הכי אוהבת את הראשון.
ציני או לא, הוא מדויק, נכון ונפלא.
האחרים יפים אסתטית אבל פחות קןלעים וחזקים.
אולי באמת האירוניה הקלה היא שעוזרת לראשון להמריא ככה.