בננות - בלוגים / / הגוף הראשון
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

הגוף הראשון

(ליעל)

"למה אני צריך להיות גוף?" כתבתי בשיר בגיל 19. באותה תקופה ראיתי את הגוף כמקור כל הצרות והתחלואים, סוג של כלא הכופה עלי מגבלות שאינן קיימות ברוח. שאפתי להיות שכל טהור, כזה שיכול שעות כל גבי שעות לעסוק בדיונים פילוסופיים או בשירה מבלי להתחשב ב"קטנות" כמו שינה, אוכל וצחצוח שיניים. אני מסתכל על זה עכשיו וזה נראה לי מצד אחד הזוי, ומצד שני מאוד מפתה; כאילו הכחשת-הגוף הזו עוד קיימת אצלי איפשהו גם אחרי שעשיתי רבות לשלילתה.
השאיפה להימלט מהגוף התבטאה אז גם בכתיבה שלי, שעסקה רבות ברגשות ובדימויים ומעט מאוד בפיזי ובקונקרטי. בקטע כמו מחזור, שהבאתי כאן לפני שני פוסטים, יש אמנם עיסוק חזק בנשיות מול גבריות, אבל כמעט אין בו שום תיאור פיזי. הוא נוגע בתשוקות, בתחושות ובהכחשות באמצעות דימויים, תמונות, אלוזיות והקשרים תרבותיים ללא סוף, אך נמנע מלגעת בגוף עצמו, ותכונה זו אפיינה את כל הכתיבה שלי באותה תקופה. במסגרת הזו, של כתיבה נטולת-גוף, לא התקשיתי לכתוב בגוף ראשון נקבה. למעשה, הסיפור השני שכתבתי אי פעם נכתב כך, מתוך דברים שסיפרה לי ידידה. לא הרגשתי קושי מיוחד להתחבר לרגש הנשי, כי גם עליו רפרפתי מבחוץ, מבלי לקחת בחשבון את שורשיו הגופניים.
ואז, כפי שכתבתי בפוסט על עריכה,  הגעתי לכיתת השירה של הליקון, ופרט לעריכה מאסיבית פגשתי לראשונה את השאיפה לקונקרטיות. הכוונה לרצון שכל מה שקיים בעולם השיר יראה לקורא מוחשי, כאילו הוא קיים בעולמנו. זאת מכיוון שמלים הם רק מלים – אני יכול לומר אלף פעם "אהבה", וזה לא יגרום לאף אחד לחוש כלום; אבל אם אפרוט זאת למלים קונקרטיות, לתמונה ספציפית וייחודית, אוכל לגרום לקוראים/שומעים/צופים לחוש את הרגש, וזו הרי המטרה (או לפחות אחת מהן). הנקודה היא שכדי לתאר באורח אמין את העולם הדמיוני וההזוי שבמוחנו, צריך לדעת לתאר באורח אמין את העולם האמיתי מסביב – ולזה אני קורא "קונקרטיות".
הקונקרטיות מתבססת על התפיסה בחושים, וזו הביאה אותי תוך זמן קצר אל הגוף, ממנו נמנעתי זמן כה רב. שירים וסיפורים החלו לנבוע אצלי מתחושה גופנית – צבע, ריח, קול.
אני חש שיש גם קשר בין ה"גוף" הלשוני לגוף הביולוגי. כי כתיבה מבחוץ, בגוף שלישי (או שני) אינה מחייבת להכיר את הניואנסים בתפיסה של הדמות את סביבתה; אבל כתיבה בגוף ראשון מחייבת אותי להיות בתוך הדמות ולדעת מה היא חשה, לא ברמה הרגשית אלא ברמה הגופנית-פרופר. ואת זה הרבה יותר קשה ליצור מתוך התבוננות חיצונית.
אחת התוצאות היתה הקושי שלי להמשיך ולכתוב בגוף ראשון נקבה. עשיתי זאת, אמנם, ברומן "פרפרי כאוס", אבל אני חש שלא בצורה מספיק אמינה. ובכל אופן, שתי הסצנות הגופניות היחידות שכתבתי שם בלשון נקבה היו שתיהן סצינות מין, אחת לסבית ואחת שעברה שכתוב די רציני בעריכה (כולל הערה מצד אילן בסגנון "רק מי שלא נחדר מעולם יכול היה לכתוב את זה"). שני ניסיונות אחרים, מוצלחים יותר, לכתיבה כזו היו השיר בוחנת את גבולות בחילתי, שהתבסס על שיחה פתוחה ומלאת אמפתיה עם שתי ידידות קרובות ועל איזו "הזדהות גופנית" שלי עם מה שסופר לי (אולי בגלל שגם אני סובל מבעיות כרוניות באזור הבטן); ושיר נוסף, שנכתב בעקבות מדיטציית "שחזור גלגולים" בה חוויתי גלגול שלי כאישה.
אבל הקושי העקרוני נשאר, וכמה שאגלגל אותי במוחי ברור לי יותר ויותר שכתיבה גופנית מדויקת, בגוף ראשון נשי, היא מחוץ להישג ידי. בשנים האחרונות ממש זנחתי אותה לטובת העיסוק ההפוך – הניסיון לזקק את הגופניות הגברית, את מה שאני כן יודע ומכיר מכלי ראשון. לנסות לברר מהו הבסיס הביולוגי שלי כגבר, זה שמשמש מצע לאמביוולנטיות המגדרית שאני חש מזה שנים. זה העיסוק שגרם לי לכתוב את סרגיי ועוד כמה סיפורים ושירים דומים.
ולכן, יעל, למרות חיבתי לאתגרים, לא אוכל לגשת לאתגר שלך, לכתוב סיפור על וסת בגוף ראשון נשי. כיום, סיפור כזה לא יכול להיכתב שלא ממקום גופני, וממקום גופני איני יכול לכתוב אותו.

13 תגובות

  1. מסכימה אתך.

  2. לעמוס עוז בספרו אותו הים יש קטע בו הוא מתאר אישה במחזורה, אני חושבת שזה אחד הקטעים הנפלאים שקראתי אי פעם על הנושא.

    סתם לידיעה!

    • ללאה,
      לא קראתי את "אותו הים", אבל בד"כ אני לא מאמין יותר מדי לנשים של עוז (כמו שיעל כתבה בהמשך)

  3. למה כתיבה בגוף שלישי סותרת כתיבה גופנית ומודעות לסביבה?
    בגלגול הבא שלי, דרך אגב, אני אהיה חתול בית שמן (לא חשוב מאיזה מין). כבר הזמנתי.

    • קיטי, גם אני. אבל מוסיפה: חתול בית אהוב. שמן לא יודעת, זה לא בריא. אבל אהוב בטירוף על ידי אימו. כמו עבדה ומוטל שלי. אין חיים טובים מזה.

    • מסובך. זה עניין מאוד אישי. אנסה להסביר:
      בגוף שלישי אני כמו צלם קולנוע. אני נמצא מחוץ לסיטואציה ואיני מחויב לדעת מה שהדמות יודעת. אני יכול לכתוב מאוד פיזי ומדויק, אבל לעסוק בעפר שהדמות מזיזה על המדרכה כשהיא הולכת ולא בתחושות פנימיות שלה. אני יכול לבחור איזה מין מספר אני ומה אני יודע.
      בגוף ראשון אין לי בחירה כזו. אני יודע מה שהדמות יודעת. אני עשוי אמנם לבחור לספר לקוראים רק חלק מזה או אפילו לשקר להם במודע (מספר לא אמין. ניסיתי את זה פעם אחת), אבל זה עדיין צריך להיות מתוך מודעות למה שהדמות חשה, גם אם בסיפור אני בוחר להכחיש את זה.

      • אבל מתישהו אתה צריך לגלות ששיקרת, אחרת לא תהיה משמעות לשקר הזה.
        רציתי לכתוב טבלת יתרונות וחסרונות גוף/לא גוף, אבל בשביל זה אני צריכה לדעת אם יהיו לי ידיים למשש ולהחזיק ועיניים לראות.

  4. לי עברון-ועקנין

    מעניין מאוד. אתה מתאר תהליך של שינוי בכתיבה, שהייתי מצפה שינבע משינוי נפשי, משינוי היחס לגוף גם בלי קשר לכתיבה. וכאן אתה מנתק את הדברים.
    ואני חושבת שלכתוב באופן אמין גם משהו שקרוב לנו זה אתגר מספיק גדול :). כמו שרה מישל גלר, שתמיד תשחק את הנערה האמריקאית, אבל אילו דקויות של רגש!

    • ברור שהשינוי הוא גם נפשי ולא רק בכתיבה, אבל זה פחות מעניין. בעיקרון זו פשוט התבגרות מסוג כלשהו והשלמה עם המציאות הגופנית, ובסופו של דבר הבנה שצריך להתמודד עם המגבלות שלך ולהפוך אותם לאתגרים ובסוף גם ליתרונות.
      אני גם שותף לתחושה שלך בדבר כתיבה על הקרוב. נדמה לי שכתבתי בבלוג השני פעם פוסט על זה שכדי לתקשר החוצה צריך להיכנס יותר פנימה.

  5. מעניין, אני עברתי את התהליך ההפוך. התחלתי מתוך הגוף, חיבור גדול לגוף, והיום אני קצת מתרחקת ממנו, קצת יותר מרגישה מוח, אולי בגלל שנמאס לי מהגוף שמתחיל לחרוק ולכאוב. רוצה היום רק מוח בלי הספח הזה, הגוף.

    ובעניין גוף גבר או אישה. גם אני מוצאת שלא הצלחתי לכותב היטב גבר ברומן לא גמור, "מחברות ברצלונה", שהוא מאוד גופני. אישה לדעתי הצלחתי. כרגע ירדתי מלנסות לכתוב גופניות גברית, כמוך בהפוך.

    ומשהו ללאה, לא יודעת, עוז אף פעם לא שכנע אותי בשום דמות נשית שלו. לא מאמינה לו. אבל יש סופרים אחרים שכתבו אישה שכן האמנתי.

    ושוב לרונן, אני מתה לקרוא את פרפרי כאוס שלך. אנסה להשיגו. מסקרן אותי מאוד.

  6. יש עיניים בחוסר גוף הזה? אצבעות?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר