הגוף הראשון

(ליעל)

"למה אני צריך להיות גוף?" כתבתי בשיר בגיל 19. באותה תקופה ראיתי את הגוף כמקור כל הצרות והתחלואים, סוג של כלא הכופה עלי מגבלות שאינן קיימות ברוח. שאפתי להיות שכל טהור, כזה שיכול שעות כל גבי שעות לעסוק בדיונים פילוסופיים או בשירה מבלי להתחשב ב"קטנות" כמו שינה, אוכל וצחצוח שיניים. אני מסתכל על זה עכשיו וזה נראה לי מצד אחד הזוי, ומצד שני מאוד מפתה; כאילו הכחשת-הגוף הזו עוד קיימת אצלי איפשהו גם אחרי שעשיתי רבות לשלילתה.
השאיפה להימלט מהגוף התבטאה אז גם בכתיבה שלי, שעסקה רבות ברגשות ובדימויים ומעט מאוד בפיזי ובקונקרטי. בקטע כמו מחזור, שהבאתי כאן לפני שני פוסטים, יש אמנם עיסוק חזק בנשיות מול גבריות, אבל כמעט אין בו שום תיאור פיזי. הוא נוגע בתשוקות, בתחושות ובהכחשות באמצעות דימויים, תמונות, אלוזיות והקשרים תרבותיים ללא סוף, אך נמנע מלגעת בגוף עצמו, ותכונה זו אפיינה את כל הכתיבה שלי באותה תקופה. במסגרת הזו, של כתיבה נטולת-גוף, לא התקשיתי לכתוב בגוף ראשון נקבה. למעשה, הסיפור השני שכתבתי אי פעם נכתב כך, מתוך דברים שסיפרה לי ידידה. לא הרגשתי קושי מיוחד להתחבר לרגש הנשי, כי גם עליו רפרפתי מבחוץ, מבלי לקחת בחשבון את שורשיו הגופניים.
ואז, כפי שכתבתי בפוסט על עריכה,  הגעתי לכיתת השירה של הליקון, ופרט לעריכה מאסיבית פגשתי לראשונה את השאיפה לקונקרטיות. הכוונה לרצון שכל מה שקיים בעולם השיר יראה לקורא מוחשי, כאילו הוא קיים בעולמנו. זאת מכיוון שמלים הם רק מלים – אני יכול לומר אלף פעם "אהבה", וזה לא יגרום לאף אחד לחוש כלום; אבל אם אפרוט זאת למלים קונקרטיות, לתמונה ספציפית וייחודית, אוכל לגרום לקוראים/שומעים/צופים לחוש את הרגש, וזו הרי המטרה (או לפחות אחת מהן). הנקודה היא שכדי לתאר באורח אמין את העולם הדמיוני וההזוי שבמוחנו, צריך לדעת לתאר באורח אמין את העולם האמיתי מסביב – ולזה אני קורא "קונקרטיות".
הקונקרטיות מתבססת על התפיסה בחושים, וזו הביאה אותי תוך זמן קצר אל הגוף, ממנו נמנעתי זמן כה רב. שירים וסיפורים החלו לנבוע אצלי מתחושה גופנית – צבע, ריח, קול.
אני חש שיש גם קשר בין ה"גוף" הלשוני לגוף הביולוגי. כי כתיבה מבחוץ, בגוף שלישי (או שני) אינה מחייבת להכיר את הניואנסים בתפיסה של הדמות את סביבתה; אבל כתיבה בגוף ראשון מחייבת אותי להיות בתוך הדמות ולדעת מה היא חשה, לא ברמה הרגשית אלא ברמה הגופנית-פרופר. ואת זה הרבה יותר קשה ליצור מתוך התבוננות חיצונית.
אחת התוצאות היתה הקושי שלי להמשיך ולכתוב בגוף ראשון נקבה. עשיתי זאת, אמנם, ברומן "פרפרי כאוס", אבל אני חש שלא בצורה מספיק אמינה. ובכל אופן, שתי הסצנות הגופניות היחידות שכתבתי שם בלשון נקבה היו שתיהן סצינות מין, אחת לסבית ואחת שעברה שכתוב די רציני בעריכה (כולל הערה מצד אילן בסגנון "רק מי שלא נחדר מעולם יכול היה לכתוב את זה"). שני ניסיונות אחרים, מוצלחים יותר, לכתיבה כזו היו השיר בוחנת את גבולות בחילתי, שהתבסס על שיחה פתוחה ומלאת אמפתיה עם שתי ידידות קרובות ועל איזו "הזדהות גופנית" שלי עם מה שסופר לי (אולי בגלל שגם אני סובל מבעיות כרוניות באזור הבטן); ושיר נוסף, שנכתב בעקבות מדיטציית "שחזור גלגולים" בה חוויתי גלגול שלי כאישה.
אבל הקושי העקרוני נשאר, וכמה שאגלגל אותי במוחי ברור לי יותר ויותר שכתיבה גופנית מדויקת, בגוף ראשון נשי, היא מחוץ להישג ידי. בשנים האחרונות ממש זנחתי אותה לטובת העיסוק ההפוך – הניסיון לזקק את הגופניות הגברית, את מה שאני כן יודע ומכיר מכלי ראשון. לנסות לברר מהו הבסיס הביולוגי שלי כגבר, זה שמשמש מצע לאמביוולנטיות המגדרית שאני חש מזה שנים. זה העיסוק שגרם לי לכתוב את סרגיי ועוד כמה סיפורים ושירים דומים.
ולכן, יעל, למרות חיבתי לאתגרים, לא אוכל לגשת לאתגר שלך, לכתוב סיפור על וסת בגוף ראשון נשי. כיום, סיפור כזה לא יכול להיכתב שלא ממקום גופני, וממקום גופני איני יכול לכתוב אותו.