מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
משעמם להעלות שירים וסיפורים ולא לקבל תגובות, קשה נפשית לכתוב פוסטים לבלוג הזה כשיש לי עוד בלוג וגם חיים, מרגיז לוותר על פרויקט הטיפוס במעלה המדרג ולא להעלות בכלל. בקיצור, דילמה. ובלי קשר אליה, שיר שפשוט כתב את עצמו ומאותו רגע לא ידעתי מה לעשות אתו.
18 יום. כרוניקה
סנטוס אמיליו מנאר
הסתובב שמונה עשר יום
כשסכין שלושים סנטים
תקועה לו בגב.
הוא הלך לעבודה.
הוא הלך לישון.
הוא הלך ברחוב ולא שם לב
שיש לו סכין בגב.
כריסטו סנדורה דקר אותו.
שמונה עשר יום עברו מאז
והרוצח השכיר מסתובב ברחובות,
עצבני.
מנאר לא מת.
מנאר אינו יודע שיש לו סכין בגב.
האנשים מברכים אותו לשלום
ולא מספרים לו.
למה שיידע, אומרים.
הרי במזל הוא חי.
מנאר לא שומע.
יש לו סכין בגב.
אבל הוא מרגיש משהו שונה.
השמיים צבועים כחול אחר.
הכל מגיע לעיניו
כמו דרך ערפל.
סנטוס מנאר יודע איכשהו
בזווית מוחו
שהוא מת.
ובתום שמונה עשר יום
הוא ילך ברחוב
ויפגוש שוב
את כריסטו סנדורה.
"שלום," יגיד לו סנדורה
והוא יגיד, "אהוי."
סנדורה המבועת לא יאמר דבר.
מנאר יסתובב וישוב לביתו.
בערב יחוש כאב עז בחזה.
סיבת המוות, יקבע הרופא אנריקה,
דקירת סכין בגב.
זמן המוות, לפני שמונה עשר יום.
שטויות, תגיד איזבלה מנאר.
זה , היא תאמר
התקף לב
מאוחר
שחישב את הקץ מראש
נתחלף בסכין
ננעץ בגב
וראה את רוצחו
במראה.
דוריאן גריי למתנקשים?
אהבתי…
אני מניח שפשוט קראתי יותר מדי ספרות דרום אמריקנית.
את המשפט : נתחלף בסכין
ננעץ בגב , לא הבנתי . השיר מדבר . אהבתי . גם היה כזה קל בלי ניקוד
התבקש.
ביקשתי משירלי לשקול הורדת התחרות המטומטמת על הבלוג הנצפה ביותר. לא רוצה להפחית מערכי אבל יש נושאים ש"מוכרים יותר"-צילומים למשל. אנא אל תתיאש מלהשאר כאן . אתה חשוב לי!
תודה על התמיכה.
כפי שכתבתי בפוסט "המרוץ", ברגע שגיליתי ש"התחרות" הזו פתוחה לרמאויות-רפרוש, היא הרבה פחות מעניינת אותי. לעומת זאת התגובות מעניינות הרבה יותר (ומשמח אותי שיש כ"כ הרבה!)
קראתי את כל התגובות . קודם כל לא הגבת לבקשת ההסבר שלי לבית האחרון,קראתי את העובדה שהוא לא ברור גם לך רק בסוף.טוב אז לא הסברת לי. וכמובן לעובדה שאהבתי את השיר.
אחרי כל הדברים חשבתי , אולי הוא לא מעריך את דעתי. מה איכפת לו שאהבתי?
פה אני רוצה להודות לעדה שהעלתה את הנושא של תגובה כלשהי למי שאהב את עבודתך. טענה זו העליתי בפני בלוגרים שחשובים לי ואני קוראת מה שהם כותבים . גברים . נחמדים חכמים
מעניינים רגישים כמוך והם הגיבו כמוך.
מאידך בדרך כלל ראיתי שבלוגריות מגיבות לסימני הערכה.
הם הגיבו כמוך ומגיבים לשאלות קנטרניות או כאלה שמעניינות אותם. אבל סתם למישהו שאהב…
כמו לי אני מעריכה כל התייחסות ומגיבה תמיד לכל קורא שהשאיר עקבות או הערה.נראה לי שמגיע לו. כן אני מסכימה שתחרותיות יש לכולם , אבל אולי גינוני הכרת תודה יש קצת יותר לנשים . כאן אני מודה למיכה שאולי מסביר בדבריו את ההסבר להתנהגויות נשיות טיפוסיות בעולם גברי . זה מעייף לכתוב תודה תודה אבל זה משמח את השני הקורא וגם הוא חשוב בבלוג שמיועד לקוראים. מגע יותר ישיר מספר כלשהו .
כתבתי שאני שמח על התמיכה – מבחינתי זו תגובה כוללת להודעה התומכת שכתבת. אין לי מושג למה את חושבת שאני לא מעריך את דעתך, הרי הגבתי וגם הודיתי.
לעניין אי-ההבנה, קשה לי מאוד להתייחס לתגובות בסגנון "את X לא הבנתי", כי אני לא אוהב להסביר שירים (זה קצת כמו להסביר בדיחות – מאבד את הפואנטה).
עוד דבר אחד – הבלוג בעיני לא "מיועד לקוראים". הוא נועד לדיאלוג שלי עם הקוראים, אבל הוא לא בא לענות לציפיות מסוימות. מי שנהנה – יקרא; מי שלא – לא.
תבדוק את עצמך –
אולי אתה לא ממש עונה כאן לאנשים,
לא ממש מתעניין באחרים.
וגם: מה התחרותיות הזו ?
אז אתה לא נאמבר וואן, כאילו שזה אומר פה משהו, ביג פאקינג דיל.
תתמודד.
רוננצ"וק למה שתעלה בדירוג? כי פירסמת עוד שיר? ועוד שיר? ועוד? כנראה שצריך פה משהו חוץ מהשירה שלך שאיך אומרים…
או שפשוט בימינו כולם נחמדים אז לא אומרים.
לירון,
כמובן שהעלאת עוד פוסט אינה מגדילה אוטומטית את מספר הכניסות, אבל ברור שלא להעלות פוסט לא יעזור.
מצד שני, עובדה שהפוסט הזה זכה מיד לשבע תגובות (ואני מניח, גם ללא-מעט כניסות) כך שיש כנראה איזשהו עניין.
(במלים אחרות, אם ניסית להעליב, לא הלך לך)
אני דווקא יחסית מגיב לתגובות. לא לכל תגובה, כמובן – אני לא אוהב את תרבות התגובה האוטומטית – אבל בכל פעם שיש לי מה להגיב.
על התחרותיות כבר כתבתי בפוסט "המרוץ".
וואו, מה נהיה, אחותי? הכל בסדר? קצת הומור לא יזיק לאףחד! כולה בלוג… הכל בסדר…
רונן,
קרבות הבוץ בדרך, ואני מקווה שאתה בכושר. 🙂
רונצ"וק, חכה חכה, עוד יהיו פה תגובות שאתה לא תאמין. כמה חודשים וילכו פה מכות וקרבות בוץ ומה לא. אתה עוד תתגעגע לימים היפים בהם כולם היו נחמדים ומנומסים והבלוגיה מנומנמת כמו צהרי יום קיץ בבסיס טירונים בדרום.
וחוץ מזה אהבתי את השיר.
מכות? מה פתאום? (=:
ת"אמת, התחרותיות הזו שלך מעצבנת ולא נעימה. מאד גברית גם. במובן הלא כל כך יפה של המילה.
אולי תנסה להירגע קצת.
איזו תחרותיות? הרי הכרזתי על פרישה מהתחרות עוד לפני שני פוסטים. ההתיחסות כאן היתה רק בהומור, ואני באמת לא מבין למה היא מוציאה מאנשים כאלה אגרסיות.
אגב, לדעתי הנטייה לבדוק את הדירוג של עצמך היא נטייה אנושית (במיוחד בהתחשב בממשק המאפשר זאת) ולאו דווקא גברית, ויעידו על כך התגובות המזדהות של נשים (חפשי בפוסט הלפני-קודם). בכלל, כל הנטייה הזו לחלק תכונות לפי מינים מעצבנת אותי.
בני אדם (ובמקרה זה – כנראה בת אדם) איפה ההומור שלכם? החלוקה שלכם למינים היא בעצמה שוביניסטית לכל דבר!
שירה,
משעשע שכתבנו משהו דומה בערך באותו זמן בתגובה לאותה בת-אדם.
אכן… 🙂
ושים לב – הרייטינג שלך עולה ועולה…
שה! הבטחתי לא להזכיר את זה יותר!
"צטערת… לא יכולתי להתאפק…
הי רונן
אני חושב שכל הענין הזה של מידת הפופולריות של הבלוג אינו ממש משמעותי ואולי באמת כפי שהציעה מירי עדיף לבטלו. תחרות מדידת האורכים מוציאה לי את הסעיף. גברים: האורך כנראה לא קובע, לפי הרבה ידידות שלי ששאלתי. מה שקובע הוא כנראה הרצון והקשב. תהיה קשוב ותפסיק לבדוק מי מעליך או מתחתיך.
ועוד משהו. היה איזה שלב שאת רביעית הבלוגים הנקראים ביותר תפסו גברים וביניהם אני. כשלאט לאט ירדנו משם כולנו ופינינו מקום לנשים, שמחתי. לפחות בחדר משלהן, שיהיו הן במקום הכי טוב ליד החלון. גם ככה העולם בחוץ חרא ותחרותי וגברי ועסוק כל הזמן בגזילת קרדיטים מנשים, אז לפחות כאן. ועוד באופן טבעי, בלי אפליה מתקנת ובלי טובות מאף אחד. אני מציע שהגברים התחרותיים והנשים התחרותיות ישאירו את הז"רגון הזה מחוץ לבלוג ויתנו לנו להינות מזיו השמש מבלי לחפש כל הזמן מקום יותר טוב. צאו מהנוירוזה.
מיכה,
משעשע אותי הקישור שעשית בין הצפיות והאורכים, ולו בגלל שהקשרים של סקס תמיד משעשעים אותי (-:
לא הייתי מודע להיסטוריה של הבלוגים הנצפים, וזה נחמד לשמוע איך זה השתנה עם הזמן.
אני רואה שכל אזכור של המרוץ, ולו שולי, גורם לכזו התפרצות, אז אפסיק עם זה. מבטיח. נתראה בשירה, פרוזה וטקסטים אחרים.
יש בשיר איזו איכות קולחת שעושה אותו נעים לקריאה. לא הבנתי איך הוא קשור לכל מה שמסביבו ומסביבנו, וגם לא א-פרופו מה הוא הגיע, אבל את האיכות הזאת ראיתי בו.
עכשיו לעניין התגובות – אני מנסה להתנסח מאד בזהירות כאן, אבל בכל זאת רוצה להגיד משהו:
זו לא הפעם הראשונה שאתה רומז או מודה בגלוי שחשוב לך שיהיו תגובות. גם בעיני זה חשוב, לכן אני יכולה להבין את זה. אבל אין מנוס מלהכיר בכך, שגם לך יש איזה תפקיד בעניין, בין אם התפקיד הזה מוצא חן בעיניך ובין אם לא.
אתה אולי זוכר שאצל "שרה הקודמת" היה דיון בעניין הזה, וגם קצת אצלי, ויש אנשים שאמרו שם: אם אנחנו מגיבים אצל מישהו פעם פעמיים, והוא לא נותן שום סימן שראה את זה, אנחנו לא מגיבים יותר. חלקם גם אמרו מפורשות שזה מעליב או מרגיז אותם.
אני בדרך כלל לא מאד קטנונית בקטע הזה, אבל לפעמים גם לי יש תהיות. נניח אני משאירה אצלך תגובה ארוכה ומפורטת (ומושקעת!), ואין שום תגובה עליה. אני מתחילה לחשוב: אולי הוא לא ראה אותה – ובשביל מה לי להגיב אם הוא לא עוקב אחרי התגובות; אולי הוא חשב שהיא טפשית – ובשביל מה לי להגיב אם הוא חושב ככה; אולי התגובה מטרידה אותו והוא מחכה שכבר ארָמז ואפסיק להגיב – וזה בטח לא משהו שאני רוצה שיקרה. וכך הלאה. לא נעים.
ההרגל להגיב לכל תגובה אולי נראה לך מיותר או מלאכותי – אבל בעיני הוא משקף גם איזה שהם התחשבות ונימוס, מהסוג שהופתעתי (לטובה) לגלות בבלוגוספירה.
עד כאן דרשתי להפעם. חומר למחשבה, לא להתרגזות.
בכלל לא מתרגז. להיפך. שמח על הכנות. מאוד אוהב כנות.
זו גם הסיבה שזה מרגיש לי מלאכותי להגיב לכל תגובה – ונדמה לי שאפילו כתבתי את זה בדיון ההוא אצל שרה. אם כל מה שיש לי להגיד על התגובה זה "תודה שהגבת", אז אני לא מרגיש בנוח לעשות זאת, כי בעיני זה משדר חוסר כנות.
בהתחלה לא הגבתי בכלל, כי חשבתי שהפוסטים הם דיאלוג מספיק מצדי, אבל עם הזמן התחלתי לנסות להתייחס לתגובות, ובעיקר לתגובות מושקעות, ולחפש מה יש לי להגיד עליהם שבא מהלב, או מהבטן, או מהלבלב – אבל בכל מקרה, שבא ממני ולא נכתב כלאחר-יד. אני מרגיש ככה כי כשאני מגיב, אני מעדיף שבעל הבלוג לא יגיב אלי כלל מאשר שיכתוב "תודה" או סמיילי סתמי.
לפעמים אגב יוצא שאני לא מגיב על תגובות מושקעות כי דווקא יש לי הרבה מה להגיד אבל אין לי זמן לארגן את זה בתשובה. בחלק מהמקרים התגובות האלה הופכות מאוחר יותר לפוסטים (-:
בקיצור, אם לא הבהרתי את עצמי, אני אוהב תגובות (פרט לתגובות קנטרניות של אלמונים מרוצים-מעצמם) וקורא אותן בשקיקה גם אם קורה שאני לא מגיב. במיוחד התגובות שלך, שתמיד מעניינות ומוסיפות.
לשיר עצמו – אכן הוא מנותק לחלוטין מכל מה שקורה סביבנו, ונובע (אולי) מקריאת יותר מדי בורחס; זו גם הסיבה שאין לי מושג מה לעשות אתו, איך (ואם) לערוך ואיפה לפרסם.
אני שמחה שהדברים הובהרו!
אני לא אומרת אף פעם תודה על זה שהגיבו, אבל אם מחמיאים לי או מאחלים לי הצלחה וכד", אני אומרת תודה. זה אמנם אוטומטי, אבל לא מלאכותי.
הפרצופונים של ישרא מאד עוזרים לי. כל כך התרגלתי אליהם כבר, שכשאני כותבת אימייל, או מגיבה בבלוגיות אחרות, אני ממש מרגישה בחסרונם. מעל לכל, יש בהם משהו שתורם להבהרת הכוונות, ומעבר לזה הם חוסכים הרבה הסברים, מילים וסימני פיסוק. ויש לזה חשיבות בקונטקסט שמחייב אותך לקצר.
כשהייתי בסדנת הכתיבה היחידה בחיי, דרשה המנחה מהנוכחים, כמגיבים, למצוא דבר אחד טוב שאפשר להגיד על מה שמשתתף כלשהו מביא לסדנה. זה עורר הרבה כעסים בין המשתתפים, כי טענו שם שזה מלאכותי, אבל היא – שלא כדרכה – התעקשה, וגם אמרה משהו על כך, שמי שלא יודע למצוא שום דבר טוב אצל הזולת, לא ימצא אותו גם אצל עצמו. יש בזה משהו. משם למדתי משהו גם לגבי תגובות. אני בדרך כלל לא אומרת על שום דבר שהוא מקסים ונפלא ומדהים (בכלל נראה לי שהמילים האלה סובלות מקצת אינפלציה), אבל אני כמעט תמיד מצליחה למצוא לפחות משהו קטן שאהבתי או שדיבר אלי, ואותו אני כותבת בתגובה.זה לא נראה לי מלאכותי או לא ישר. אני לא משקרת בתגובות. וכמובן, לפעמים באמת אני מאד אוהבת משהו שקראתי, ובמקרה כזה נראה לי שחשוב מאד שאומר זאת.
(אוקיי: לתגובה-לתגובה הזאת אתה לא חייב להגיב. פרצופון מחייך עכשיו).
בעיניי להגיב חתגובות זה משהו אנושי מאוד, הכרה בנוכחותו של האחר, להראות שאני רואה אותו.
רונן, אהבתי את הבית הזה –
אבל הוא מרגיש משהו שונה.
השמיים צבועים כחול אחר.
הכל מגיע לעיניו
כמו דרך ערפל.
ואת האחרון לא כל כך הבנתי.
ל-לי:
כן, בהחלט. לכן גם אמרתי למעלה, ובזמנו גם אצל שרה: משהו שקשור בהתחשבות ונימוס. כדי שהמגיב לא יצטרך לתהות, אם תגובתו בכלל נקלטה. אני חייבת להודות שהמנגנון הזה בישראבלוג, שתומך היטב בתגובות-לתגובות, מאד נוח לי.(הנה למשל, כאן לא היה לי לגמרי ברור אם תגובתך היתה מיועדת לי או לרונן, אבל אני כבר בשוונג, אז התערבתי בכל זאת…).
כן, אבל אצלך זה בא טבעי, ואצלי זה לא בא טבעי, ואני לא רואה סיבה להכריח את זה.
גם בעיני זה הבית הכי אהוב, וגם אני את הסוף לא ממש הבנתי (-: זה מהשירים שמרגישים שמישהו מבחוץ הכתיב לך, מכירה?
אתה צודק (לגבי הטבעיות).
וכן, זו חוויה לכתוב ככה!
עדה, התגובה אכן הייתה אלייך למרות שבהמשך עברתי לדבר עם רונן. אנרכיה :))
בוא לקומונה, שמה יש קפה ומאפה והייקו ואהבה אמיתית בין אנשים, לא כזו של חיוכים מזויפים ופולניים. אני אבחר במקום הנוח, הבטוח והמחבק בכל רגע, ושכולם יקפצו.
בקשר לתגובות, כשאני "מכירה" מישהו ולומדת את הרגליו, זה הופך למשהו שגרתי, זה חלק מלקבל את האחר. אולי צריך להמציא "פינג" שמוֹרה שהנמען קרא למען אלה שחשים חוסר ביטחון, לא יודעת. אני בכולופן מתפרעת אצלך בתגובות, כמו שאני מתפרעת אצל עוד אנשים שנוח לי אצלם. אבל זה יותר מזה, אם כתבתי תגובה בת 2000 תווים על באפי, כשהנושא של הפוסט רחוק כמזרח ממערב – אני יודעת שאני בטוחה, כי אני פה ואתה שם. הא! אתה לא מכיר אותי באמת ואין לך שום דרך לפגוע בי באמת בלי שאוכל להתמודד.
ולענייננו, אני קוראת את כל מה שאתה כותב, לפעמים מרגישה ניכור עם הכתוב, לפעמים לא מבינה (כמו שאמרתי ללי), אבל את השיר הנוכחי אהבתי. יש לי פינה חמה מאוד בלב למתים-חיים. 🙂
נו מה, אני לא כבר בקומונה? (-:
זה אחד מהדברים שכיפיים לי בבלוג השני (המקורי) – שאנשים מגיבים ומשתוללים כרצונם, בלי לצנזר את עצמם או להיעלב. אם אני הייתי נעלב בכל פעם שפוסט שלי נשאר עם אפס תגובות, מה היה קורה?
כנראה שכאן עוד לא נוצרה אווירה כזו.
אז לידיעת הימאים: כולם מוזמנים להגיב בכל צורה (פרט לתגובות קנטרניות שנועדו ללגלוג ולפגיעה בלבד; אלה יימחקו). אני קורא את כל התגובות ומודה מראש לכולם עליהם. אם לא הגבתי לתגובה מסוימת יכולות להיות לזה המון סיבות, אבל "הוא לא מעריך אותי/שונא אותי/לא מדבר אתי" היא ככל הנראה לא אחת מהן.
אתה סותר את עצמך
"אם אני הייתי נעלב בכל"
נעלבת ועוד איך כשלא הגיבו
את (את? אתה? אין לי מושג כשאלמונים) טוענת שנעלבתי, ומתיימרת לדעת משהו על איך הנפש שלי פועלת. אז רק כדי להבהיר – ממש *לא* נעלבתי. אני שומר עלבונות לדברים הרבה יותר חשובים. בסך הכל כתבתי ש"משעמם להעלות שירים וסיפורים ולא לקבל תגובות". שעמום ועלבון זה ממש לא אותו דבר… (-: