סופרת חריצי מרצפות

שירפרוזה, הפעם, עוד אחד שלא נכנס לספר לא בגלל איכותו אלא בגלל שלא התאים לאופי הכללי של הספר. אני עדיין מחפש לו אכסניה נעימה.

סופרת חריצי מרצפות

מתילדה משהקת. יושבת על שפת האמבט הצהבהב ומביטה בחרסינה הירוקה הישנה. ברתולד כבר ישן והיא יודעת שתוך שלוש דקות יתחילו נחירותיו להרעיד. בין שיהוק לשיהוק היא מהדקת סיכות בשערה, סוגרת כפתורים בחלוק הבית, סופרת חריצי מרצפות.

מתילדנ ממתינה לרגע שאיש מלבדה לא יוכל להבדיל בינו לבין כל רגע אחר, לפניו או אחריו. אגן הירכיים הכבד שלה ייפרד אז מהאמבט, יתרומם בעדינות וישא אותה בחזרה אל חדר השינה, להירדם לצד ברתולד הדובי, שנחירותיו כבר ימלאו את הדירה. אבל בינתיים אינה נעה, ואינה יודעת אף לומר מראש מתי יבוא אותו רגע שיקפיא את שיהוקיה ויתיר לה להצטרף מחדש לקונצרט הפשוט של חלל וזמן.

כשיבוא הרגע תתמלא תודעתה בקימה והאוויר יישאב אל הריאות במקביל לנסיקת הגוף מהחרסינה כצפלין גמלוני. אך אז, ברגע בו ייתממש הדבר והמתנתה הדרוכה תסתיים, תאבד מתילדה מבלי להותיר עקבות את יכולתה לחוות את חייה מהצד, והיא תיסחף בשאגת כלי מיתר שוב אל תוך ההווייה. מאותו רגע לא תוכל בשום אופן לשחזר בגופה את דריכות השרירים הקפוצים לקראת רגע נעלם, וכבכל ערב לא תדע כי שיהקה דקות ארוכות בחדר האמבטיה, ולא יידע זאת ברטולד, ולא יידע זאת איש בעולם.

היא מתכרבלת במיטה. קר לה, וברטולד לצידה אינו אלא גוש קרח עצום. אך דעתה אינה נתונה לו, כי אם לוורידי ירכיה המאיימים להיפרץ, לעיניה ההולכות ומועבות, לליבה הפועם כסדרו ואינו חפץ לנטוש את בית החזה. דעתה נתונה בהם, שקטה. למרות נחירותיו מחרישות האוזניים של ברתולד.

מתילדה נרדמת במהרה, אך למחרת ישוב הדבר ויציק לה, ויידחק אל הרגע שלאחר הליכתו של ברתולד למיטה והיעצמות עיניו, מיד אחרי שמתילדה תביט לרגע בראי ותמחה באצבעותייה הגרמיות אגלים בודדים מלחייה. אז תבין כבכל לילה שאין היא חיה באמת את חייה, אלא חווה אותם מכלי שני או שלישי דרך עיניה ופיה ולשונה היבשה. וברגע שתבין זאת תתיישב על שפת האמבט המתקלף, והשיהוק הראשון ירעיד את גופה של מי-שאינה-מתילדה-בשום-אופן-ברגע-זה, והיא תמתין לחייה שישובו. כמו תמיד.