הסלון

מישהי ציינה באחת התגובות, בדרך אגב, שהשיר הקודם שהעליתי היה לא מנוקד. אני מניח שזה היה בקשר לפוסט שהעליתי על שירה וניקוד, וגרם לי להבין שאנשים אחרים רואים את הפרסום בבלוג אחרת מאיך שאני רואה אותו.
בעיני, הבלוג הוא מעין סלון פרטי, בו מתארחים כל פעם חברים מכל המינים. פרסום שירים בבלוג הוא כמו להראות לחברים שירים חדשים ולשמוע את דעתם. בכך הוא שונה מאוד מאוד מפרסום "רשמי" (בכתב-עת, בספר, באתר שירה "מסודר"), שהרי בבלוג רק אני בוחר מה לפרסם והכל ניתן as is, בלי אחריות ובלי איזו הילה של "שירה". יש בזה בעיני משהו מיידי, נעים ומעניין יותר.
בגלל שהבלוג הוא בעיני כמו להראות שירים לחברים או לערוך אותם בקבוצה קטנה, אני באופן טבעי עושה בו דברים שלא הייתי עושה בשירים הנדפסים בכתב עת – למשל לא לנקד, או להעלות שירים לא-ערוכים שבאו "ישר מהמכבש", או להעלות שירים שאני לא בטוח כמה אני עומד מאחוריהם. בעיני זה סוג של אינטימיות, סוג של שיחה עם הקוראים תוך כדי עבודת היצירה, משהו ששונה לחלוטין מפרסום שיר שאתה עומד מאחוריו ובטוח בו.
רק שפתאום הבנתי שאולי לא כולם רואים את זה ככה. לפני כמה ימים שלחתי שירים לכתב העט המקוון "שחרזדה", וביקשתי לפני כן לברר האם אני רשאי לשלוח שירים שהיו בבלוג. לרוב כתבי העת יש מדיניות שאינה מתירה פרסום חומר שהתפרסם כבר במקום אחר, אבל בדרך כלל הכוונה למקום רשמי אחר, כלומר לכתב-עת אחר לשירה, ולאף אחד לא משנה אם השיר היה קודם ב"במה חדשה". להפתעתי גיליתי שב"שחרזדה", אולי בגלל שהוא אינטרנטי, מקבלים רק טקסטים שלא פורסמו לפני כן בשום פורמט – לא בכתב-עת, לא בבלוג, לא בבמה חדשה – אפילו אם נמחקו משם מאוחר יותר.
אפשר להבין את הגישה הזו – מנקודת המבט שלהם, פרסום הוא פרסום הוא פרסום, ואם אפשר למצוא את השיר במנוע חיפוש הרי שהוא אינו פרסום בכורה. אבל בעיני יש בפירוש פער עצום בין פרסום בבלוג או בבמה חדשה, שם העורך היחיד הוא אני, לבין פרסום בכתב עת, אפילו מקוון, שכולל בחירה של מישהו אחר, וקשה לי לראות איך העובדה שהראיתי את השיר לחברים בסלון משנה משהו למישהו.
אבל אולי זה רק הקונספט שלי, ואחרים חושבים אחרת. אולי רק בעיני הבלוג הוא סלון, ולאחרים הוא חלון ראווה; הרי יש משוררים (גם בבלוגייה הזו) שמפרסמים בבלוג רק שירים מנוקדים. ואולי בגלל שחושבים שהוא חלון ראווה, אנשים מהססים להגיב, או שהם מגיבים בכעס (בבחינת "תראו איזה זבל הוא שם בחלון הראווה").
הייתי רוצה שבבלוג אוכל להעלות גם פרגמנטים, ניסיונות, דברים בלתי-גמורים. אני חושב שאפשר למצוא בהם עניין (אני הייתי מוצא עניין בבלתי-גמור של אחרים), גם אם הם במוצהר לא-שלמים, לא-משויפים, לא-מנוקדים. אולי זה מה שיהיה פה מעכשיו. או שלא. נראה. אני לא מבטיח כלום.