בננות - בלוגים / / חור שחור
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

חור שחור

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

חור שחור

"יש שני דברים אינסופיים: היקום, וטפשותו של האדם"

                                                          [אלברט איינשטיין]

 

הייתה לי התמוטטות עצבים בגיל 23.  לא יודע, זה נראה לי זמן טוב להתמוטט, וחוץ מזה לא היה עוד הרבה מה לעשות.  השתחררתי כבר מהצבא, הייתי כבר בלונדון (ההורים לא נתנו לנסוע להודו), עשיתי פסיכומטרי, התחתנתי עם דלית והתקבלתי למדעי המדינה.  הכל נראה ממש, כמו שאומרים, על מי מנוחות.  אז מה כבר הרע בהתמוטטות עצבים קטנה?  אני באמת לא מבין את ההורים.  אפשר לחשוב שהעציץ שהפלתי על סוניה היה יקר במיוחד.  בסך הכל פילדנדרון מסכן ששכחו להשקות אותו כבר יותר מדי זמן.

אז נכון, שברתי כמה רהיטים אבל אפשר להבין את זה: בחור צעיר צריך מרחב, לא?  שלחו אותי למחלקה סגורה והפסיכיאטר חושב שטוב לי שם, ואת האמת? הוא צודק.  יש פה המון שקט, הרים מסביב, זיתים, ממש פסטורלי. אפילו מצאתי חבר נחמד שאתו אני מדבר על פיזיקה ופילוסופיה.  חושב שהוא אלברט איינשטיין, אבל התספורת שלו לא ממש מתאימה.  אולי בגלל זה הוא הסביר לי שכולנו עשויים מקוורקים קסומים.  משוגע, אבל חמוד.  הוא גם כותב שירה מודרנית, משהו בסגנון של:

 

קר-

בו-

רטור

הולך בשקט/על קצות האצב/עות

אנזימים

אין זימים

לבני אדם, רק לדגים יש/דרך/לנשום את האוויר

 

טוב, נו.  לא צריך להיות ביאליק כדי להבין שהבנאדם מופרע לגמרי.  אני אישית מבין קצת בשירה, ואפילו זכיתי במלגה ספרותית להוצאת ספרי הראשון "נשימה בלתי-מודעת," ושיר שלי התפרסם במוסף הספרותי של "הארץ."  יש לי כשרון.  אלברט, לעומת זאת, מאמין שהוא גאון.

לזמן במקום הזה יש תכונות מוזרות.  לפעמים הוא שוכח מי אני, לפעמים אני שוכח מי הוא.  אתמול בבוקר הוא היה אלבר קאמי וטען בתוקף שאני לא קיים.  הבוקר קמתי וגיליתי שהוא צדק.  הלכתי והזכרתי לו את העובדה, אבל הוא משך בכתפיו וטען בתוקף שיש לי מסה/אנרגייה קבועה בזמן ולכן קיומי אינו מוטל בספק.  הלכנו לשחק ביליארד בחדר האוכל עם פונקציות גל כדוריות.

מדי פעם מופעלת מערכת הקריזה ומשמיעה את ההודעות.  היא מקיפה בסטריאו את כל האזור, אבל אלברט אומר שלא יתכן שהיא תגיע לכל מקום בו-זמנית.  אני טוען שעל-פי פארמנידס כל המקומות זהים ולכן אין על מה לדבר.  הוא מהנהן, ואנחנו הולכים לאכול פירה.  אתמול, נזכר אלברט, היה שניצל.  מה פתאום, אני אומר בהשתאות, שניצל זה מחר.  אלבר מסתכל עלי באופן מוזר למדי כשהוא מכניס את השניצל לפה.  נראה לי שהוא הולך ומשתגע.

מוציאים אותנו לפעילות.  אלבר ביקש שאקרא לו אלי, ככה יותר נוח.  הוא גם נפטר מהמבטא הזר ומתאקלם די טוב במחלקה.  שנינו מתפקדים ביחד באגף הקיצוני, וכבר למדו שאפשר לסמוך עלינו להעביר הודעות.  או יונים.  אלי טוען בתוקף שיונים הם חיוביים או שליליים, ואני מתקן אותו: יונים זה בכלל בנקבה. קשה לו עדיין עם העברית, למסכן.

אני תוהה מתי נצא מכאן, מיום ליום החשיכה גוברת.  בשלב מסוים התחילו לשרוק לנו כדורים מעל הראש ואני חששתי מאוד.  אלי כתב את "שיר שריקות הפגזים" וכולם הצטרפו בפזמון.  לפעמים אני חושב שאני לא שייך לכאן, שאולי הייתי פעם מישהו אחר.  אני כותב מכתבים לחברתי דלית שנמצאת בדרום, כבר חודשיים לא נפגשנו ואומרים שהמלחמה שם קשה במיוחד.  אני מתפלל.  מחר אני יוצא הביתה.

 

כשאני חוזר, מהחופשה האחרונה לפני השחרור, אני מגלה שאלי לא נמצא.  "הוא השתגע" – אומרים לי – "שנתיים וחצי הבנאדם בלבנון ולא רואה אור יום, אז למה אתה מצפה?" אני מבין, החושך באמת כבד מאוד.  לא שוכחים להזכיר שהוא השאיר לי פתק לפני שנעלם.  זה היה השיר האחרון שלו, ואני מביא אותו כאן מלה במלה:

 

חמממה

אני בתוך חממממממה

קופסת פלסטיק/דקה/עבה/שניה/מבחווווץ

מישהו מסתכל עלי

מישהו מסתכל/עלי

מישהו מסתכל

עלי מישהו מסת

כל עלי מיש

הומסתכ

לעלימ

ישה

ומס

תכ

לע

ל

י

 

ככה הוא כתב.  ונזל לו ריר על הנייר.  בגלל זה לא רציתי לקרוא את הפתק עד שהשתחררתי והתרחקתי קצת מהטירוף.  חזרתי הביתה, ולא הבנתי כלום.  אני די טוב בשירה מודרנית, רציתי להוציא ספר עוד בתיכון, אבל לא התאפשר.  הבאתי את השיר לדלית והיא אהבה אותו.  היא אמרה שיש בו "פסבדו-אינטלקטואליות מדומה המבכה את גורל האומה" ואחר-כך צחקה במשך חמש דקות.  כמהלך תגובה הצעתי לה נישואין.

 

הייתה לי התמוטטות עצבים בגיל 23.  לא יודע, זה נראה לי זמן טוב להתמוטט, וחוץ מזה לא היה לי הרבה מה לעשות.  הגעתי לכאן.  החבר"ה במחלקה מבינים אותי טוב, כאילו אנחנו מכירים כבר מאיפושהוא.  יש אחד, אלי, שטוען שקראו לו אלבר בגלגול הקודם.  כולם צוחקים עליו, אבל אני דווקא אוהב את זה.  הוא מתעסק בדברים מוזרים, כאילו באמת יש עולם מחוץ לחיים בגדוד.  כמו מדע בדיוני.  אני חושב שגם הוא כבר לא מאמין.  בסוף כולם משתגעים.

 

נוסחת האנרגיה

והמסה

מבטיחה כי/אף/חלקיק/

לא יוכל להעביר אינפור-

מציה

במהירות הגבוהה ממהי/רות ה/אור

כך ש

מסע בזמן הופך להיות בלתי-אפ

שרי, ונותר רק/ סיכוי/ קלוש של/ קיום

יקומים פרק-

ט-

לים, זה

בתוךזה

בתוךזה

בתוךזה

לעד.

 

                   [אלי (אלבר) סוויסה ז"ל, לבנון, חורף 95]

 

את הסיפור הזה כתבתי לפני הרבה שנים, ודי שכחתי ממנו. בשלב מסוים נתתי אותו (יחד עם עוד כמה) לידידה שאמרה שהיא מכירה אנשים באיזה כתב עת למדע בדיוני. שכחתי מהעניין, עד שפתאום אותה ידידה התקשרה להתנצל. הסתבר שהסיפור שכב במערכת כמה זמן, אבל איכשהו נפרד מכל השאר, ולעורכים לא היה מושג מי כתב אותו או מי העביר אותו אליהם. לבסוף הודפס הסיפור בכתב העת, ללא שם, ועם הכיתוב הבא, בבוקסה שחורה מאיימת:

"מי מכיר? מי יודע?
הסיפור המתפרסם כאן נמצא במגירות המערכת מזה זמן רב ופרסומו התעכב בשל התעלומה המופיעה בסוף הסיפור: [אלי (אלבר) סוויסה ז"ל, לבנון, חורף 95].
מי כתב את הסיפור הזה? מי העביר אותו אלינו? מי הוא אלי-אלבר סוויסה? המערכת מקווה שהפרסום יסייע לפתור את התעלומה."

כמובן שפניתי למערכת והבהרתי את העניין, אבל במבט לאחור יש משהו נפלא בכך שסיפור הנוגע באי-ודאות ובחילופי זהויות מתפרסם באורח זה. ויש משהו נחמד בכך שאפשר לפרסם אותו שוב, כאן בבלוג, עם קרדיט.

41 תגובות

  1. רונן, הסיפור חזק, והסיפור על הסיפור הוא באמת חלק מהסיפור פה 🙂

    בקיצור, לטעמי, עומד גם עומד במבחן הזמן. וההומור נפלא – ולמי שנתקל קצת בפסיכיאטרים ומאושפזים – גם כואב:

    http://www.cchr.org.il:80/video/v1_5.htm

    • האמת שאני נזהר מאוד מכל התחום. איכשהו כל הרעיון של "ליישר" מישהו כדי שיהיה יותר נוח לטפל בו במסגרת החברה נשמע לי בעייתי. עם זאת, אני בהחלט מאמין שיש מי שפסיכולוגים עוזרים להם, כך שאני די אמביוולנטי.
      מה שכן (וזה מתקשר לסיפור) אני מרגיש שיש הרבה מקרים – למשל, מלחמה – שבהם ההתנהגות ה"נורמלית" היא בדיוק זו שביום יום תיחשב לא שפויה. שפיות היא עניין יחסי מאוד.

      • רונן, מעבר לעניין השפיות והשיגעון, יש הבדל גדול מאוד בין פסיכולוגים שמקסימום טוחנים לך את הראש לבין פסיכיאטרים שכולאים, מסממים, נותנים מכות חשמל, ובעבר גם קדחו ל"מטופל" בגולגולת או ביצעו בו לובוטומיה.
        הקישור שצירפתי אינו נוגע לפסיכולוגים.

        • קיבלתי. אני באמת לא יודע מספיק על פסיכיאטרים (פרט לדברים שקראתי אצל פוקו) ולכן אני אזהר מהכללות, אבל יש לי בהחלט תחושה שהיד קלה על ההדק באותם "טיפולים".

  2. חזק מאוד רונן. גם זה היה מתאים ל"עקלקלות". אולי נבקש גם מאחרים להעלות סיפורים על מחלות נפש, ונעשה כאן מן אנתולוגיה וירטואלית. זה נושא גדול, חזק ומעורר אימה.

    והקטע בסוף? אוי, הקפקאיות. איזה בידור. הרסת אותי. ועוד בבוקסה השחורה המאיימת… מה יותר מטורף מזה?

    • האמת שלא חשבתי בכלל על הקשר, אבל עכשיו זה באמת ממשיך את הדיאלוג שהתחיל אצל בבלוג. זה סיפור שייך לתקופה שבה עבדתי ברפא"ל כפיזיקאי (ולכן כל הפיזיקה בפנים) אבל נדמה לי שהוא עובר גם למי שלא מבין בתחום.

  3. איריס קובליו

    רונן
    בגלל עודף השימוש במילה "מטלטל" בבננות לא אכתוב מטלטל,
    בגלל אותה סיבה לא אכתוב" עוכר שלווה"
    וגם לא אכתוב "חזק מאד"
    אלא אהבתי את הכתיבה שלך!

  4. רונן, הנאה צרופה. הסיפור והסיפור על הסיפור. פשוט נהניתי. מעגל בתוך מעגל. וב "פסבדו-אינטלקטואליות מדומה המבכה את גורל האומה" צחקתי גם אני.

  5. זה מאד משכנע, התיאור הזה של ההגיון הפתלתל של השיגעון. ההתייחסות החוזרת לחושך המתגבר מוסיפה לאווירה המצמררת – אבל "מערכת הקריזה" הצחיקה אותי.

    • "מערכת הקריזה" היתה ביטוי שידידה שלי השתמשה לגבי מערכת הכריזה אצלה בבסיס. אבל הבנתי שמאז זה כבר נשחק וכולם משתמשים בזה… (-:

  6. רונן, סיפור חזק. משכנע מאד. כן, כן. אני יודע שעצוב. אבל מאד מצחיק. טיפלת בחומרים קשים בהומור, וזה פשוט מעיף את הסיפור לגבהים.

    ממני יש לך קרדיט.

  7. רונן, זה סיפור אדיר. מצוין. ממש ממש, אחד הטובים. ושיר הקר-בו-רטור גמר אותי! משום מה הזכיר לי את סטואי מאיש משפחה. לו מתאים לכתוב שירים כאלה… :))
    (לא נעלם מעיניי הרובד האחר של הסיפור – זה מה שבעצם הופך אותו לעוד יותר חזק.)
    תודה יקירי.

    • רונן, אהבתי מאד את הסיפור בתוך ספור, נפש בתוך נפש, מעבר להומור יש עצב גדול. ומה רע בשירה הזו המשחקת במלים ומגיעה לתובנות שהמלים משחקות בנו. סיפור חזק מאד לטעמי.

      • זה למעשה לא בדיוק סיפור בתוך סיפור (כי אף אחד לא מתחיל לספר סיפור) אלא סיפור שבדרכים שונות מגיע שוב לאיזו גרסה מקבילה שלו, עם אותן דמויות ובכל זאת קצת אחר.

    • מה, יש רובד אחר?

      (-:

  8. חבל שאתה מצנזר תגובות ומשאיר רק את תגובות הפוצי-מוצי המתלהבות.
    זה לא הוגן וזה לא מאפשר דיון אמיתי.
    כדי שתשאיר תגובה זו אני אומר שהסיפור שלך נפלא, נהדר, מקסים ומהמם.

    • חן, התגובה שלך נמחקה כי היא היתה התקפה אישית על אחד המגיבים כאן, ללא שום קשר לסיפור עצמו.. זה מבחינתי לעבור על הגבול. על הסיפור אתה יכול לכתוב איזו ביקורת שתרצה.

      • גם תגובתו הייתה ללא קשר לסיפור אלא נובעת מן האמונות של הכת אליה הוא משתייך.
        לא מחקת אותה. מדוע?

        • אני לא מתכוון להיכנס לוויכוח על מחיקה או אי-מחיקה של תגובות. אם לא תרסן את עצמך, ותימנע מקריאה בשמות, תימחק שוב.

          • מחק, יקירי. מחק.
            שאלתי שאלה עיניינית. הערתי הערה עיניינית. מסתבר שקשה לך להתמודד עם זה. לא תקפתי את המגיב אלא ציינתי עובדה ידועה ברבים.
            אני מבין שזה לא מוצא חן בעיניך בערך כמו שלינק המוטה שצורף לתגובה של אחד המגיבים לא מוצא חן בעיני (ונימקתי).
            להבא לא אכנס לבלוג שלך ולא אציק לך יותר.
            סליחה ותודה.

          • מר לב,
            א. אני לא "יקירך", ואני מבקש לא לכנות אותי בפסאודו-כינויי-קרבה מעין זה.
            ב. ההודעה שנמחקה היתה התקפה אישית מכוערת, ולא קרובה אפילו לענייניות. אם אינך יודע את ההבדל, אתה באמת לא רצוי בבלוג הזה.

  9. הי רונן,
    פשוט מדהים כמה שאני מזדהה עם אופן הכתיבה הזה. הייתה תקופה (כשהייתי בסביבות העשרים ושלוש שלי) שעל מנת להתמודד עם נושא כואב הייתי כותבת כך…חודר אך רחוק מעצמי, על עצמי ועם הומור המנסה לרכך את כל מה שאני כותבת.
    (דוגמא שלי אבל לא ממש אמיתית: "בגיל חמש היא התחילה להחטיף לי מכות. סך הכל חמש זה גיל מצויין להתחיל לקבל, ככה בטוח יצא ממני משהו, הנה, בסוף יצאה לה מפלצת, מםלצת זה לא משהו?") אז אתה לא כתבת על או אל עצמך אבל יצא לך משכנע ומקסים.

    • האמת שגם אני כתבתי את הסיפור הזה בסביבות גיל 23 שלי, וגם אם החוויות המתוארות אינן "אמיתיות", הרי שהן בכל זאת אישיות: תחושת הניתוק, תחושת השיגעון המתחבא בכל פינה, והתחושה של "מדינה במצור", שאופיינית מאוד לקלחת הישראלית.

      • כנראה שככה יוצאים סיפורים הכי משכנעים, לוקחים תחושות אישיות ועוטפים אותם בסיפור, לפעמים אני באמת עושה את זה בשירים.

  10. ענבל כהנסקי

    עם כל ההנאה שלי מהסיפור. אני חייבת לציין שלא כל כך התחברתי לשירים בתוכו. אולי כי את התיאוריות הפילוסופיות ו/או הפיזיקליות בסיפור עצמו אני קצת מכירה, אבל השירים נוגעים , לגבי, ברמה גבוהה מדי של שילוב בין הבנת התיאוריות לבין ביטוים כשיר. וכאן הלכתי לאיבוד.. כנראה שבגלל זה לא ממש קיבלתי שום תחושה כללית מהשירים, אפילו לא של משהו ברובד אמוציונלי כללי (שמחה/ עצב/ ניכור/ תשוקה/ חם/ קר/ שחור /לבן..)
    נ.ב.
    סליחה מאד על "קלקול" מצעד ההמחמאות הגורף.. (-;

    • ממש לא צריכה להתנצל.
      השירים לא נועדו בעיני "לעבוד" מחוץ לטקסט אלא רק לתת תחושה כללית לגבי השירים של אלי (אלבר), שאינו שפוי במיוחד. הם מתפקדים בעיקר כפארודיה על שירה מודרנית (פרט לאחרון, שנותן מעין הסבר מעוות לכל הסיפור).

  11. מעניין

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר