חור שחור

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

חור שחור

"יש שני דברים אינסופיים: היקום, וטפשותו של האדם"

                                                          [אלברט איינשטיין]

 

הייתה לי התמוטטות עצבים בגיל 23.  לא יודע, זה נראה לי זמן טוב להתמוטט, וחוץ מזה לא היה עוד הרבה מה לעשות.  השתחררתי כבר מהצבא, הייתי כבר בלונדון (ההורים לא נתנו לנסוע להודו), עשיתי פסיכומטרי, התחתנתי עם דלית והתקבלתי למדעי המדינה.  הכל נראה ממש, כמו שאומרים, על מי מנוחות.  אז מה כבר הרע בהתמוטטות עצבים קטנה?  אני באמת לא מבין את ההורים.  אפשר לחשוב שהעציץ שהפלתי על סוניה היה יקר במיוחד.  בסך הכל פילדנדרון מסכן ששכחו להשקות אותו כבר יותר מדי זמן.

אז נכון, שברתי כמה רהיטים אבל אפשר להבין את זה: בחור צעיר צריך מרחב, לא?  שלחו אותי למחלקה סגורה והפסיכיאטר חושב שטוב לי שם, ואת האמת? הוא צודק.  יש פה המון שקט, הרים מסביב, זיתים, ממש פסטורלי. אפילו מצאתי חבר נחמד שאתו אני מדבר על פיזיקה ופילוסופיה.  חושב שהוא אלברט איינשטיין, אבל התספורת שלו לא ממש מתאימה.  אולי בגלל זה הוא הסביר לי שכולנו עשויים מקוורקים קסומים.  משוגע, אבל חמוד.  הוא גם כותב שירה מודרנית, משהו בסגנון של:

 

קר-

בו-

רטור

הולך בשקט/על קצות האצב/עות

אנזימים

אין זימים

לבני אדם, רק לדגים יש/דרך/לנשום את האוויר

 

טוב, נו.  לא צריך להיות ביאליק כדי להבין שהבנאדם מופרע לגמרי.  אני אישית מבין קצת בשירה, ואפילו זכיתי במלגה ספרותית להוצאת ספרי הראשון "נשימה בלתי-מודעת," ושיר שלי התפרסם במוסף הספרותי של "הארץ."  יש לי כשרון.  אלברט, לעומת זאת, מאמין שהוא גאון.

לזמן במקום הזה יש תכונות מוזרות.  לפעמים הוא שוכח מי אני, לפעמים אני שוכח מי הוא.  אתמול בבוקר הוא היה אלבר קאמי וטען בתוקף שאני לא קיים.  הבוקר קמתי וגיליתי שהוא צדק.  הלכתי והזכרתי לו את העובדה, אבל הוא משך בכתפיו וטען בתוקף שיש לי מסה/אנרגייה קבועה בזמן ולכן קיומי אינו מוטל בספק.  הלכנו לשחק ביליארד בחדר האוכל עם פונקציות גל כדוריות.

מדי פעם מופעלת מערכת הקריזה ומשמיעה את ההודעות.  היא מקיפה בסטריאו את כל האזור, אבל אלברט אומר שלא יתכן שהיא תגיע לכל מקום בו-זמנית.  אני טוען שעל-פי פארמנידס כל המקומות זהים ולכן אין על מה לדבר.  הוא מהנהן, ואנחנו הולכים לאכול פירה.  אתמול, נזכר אלברט, היה שניצל.  מה פתאום, אני אומר בהשתאות, שניצל זה מחר.  אלבר מסתכל עלי באופן מוזר למדי כשהוא מכניס את השניצל לפה.  נראה לי שהוא הולך ומשתגע.

מוציאים אותנו לפעילות.  אלבר ביקש שאקרא לו אלי, ככה יותר נוח.  הוא גם נפטר מהמבטא הזר ומתאקלם די טוב במחלקה.  שנינו מתפקדים ביחד באגף הקיצוני, וכבר למדו שאפשר לסמוך עלינו להעביר הודעות.  או יונים.  אלי טוען בתוקף שיונים הם חיוביים או שליליים, ואני מתקן אותו: יונים זה בכלל בנקבה. קשה לו עדיין עם העברית, למסכן.

אני תוהה מתי נצא מכאן, מיום ליום החשיכה גוברת.  בשלב מסוים התחילו לשרוק לנו כדורים מעל הראש ואני חששתי מאוד.  אלי כתב את "שיר שריקות הפגזים" וכולם הצטרפו בפזמון.  לפעמים אני חושב שאני לא שייך לכאן, שאולי הייתי פעם מישהו אחר.  אני כותב מכתבים לחברתי דלית שנמצאת בדרום, כבר חודשיים לא נפגשנו ואומרים שהמלחמה שם קשה במיוחד.  אני מתפלל.  מחר אני יוצא הביתה.

 

כשאני חוזר, מהחופשה האחרונה לפני השחרור, אני מגלה שאלי לא נמצא.  "הוא השתגע" – אומרים לי – "שנתיים וחצי הבנאדם בלבנון ולא רואה אור יום, אז למה אתה מצפה?" אני מבין, החושך באמת כבד מאוד.  לא שוכחים להזכיר שהוא השאיר לי פתק לפני שנעלם.  זה היה השיר האחרון שלו, ואני מביא אותו כאן מלה במלה:

 

חמממה

אני בתוך חממממממה

קופסת פלסטיק/דקה/עבה/שניה/מבחווווץ

מישהו מסתכל עלי

מישהו מסתכל/עלי

מישהו מסתכל

עלי מישהו מסת

כל עלי מיש

הומסתכ

לעלימ

ישה

ומס

תכ

לע

ל

י

 

ככה הוא כתב.  ונזל לו ריר על הנייר.  בגלל זה לא רציתי לקרוא את הפתק עד שהשתחררתי והתרחקתי קצת מהטירוף.  חזרתי הביתה, ולא הבנתי כלום.  אני די טוב בשירה מודרנית, רציתי להוציא ספר עוד בתיכון, אבל לא התאפשר.  הבאתי את השיר לדלית והיא אהבה אותו.  היא אמרה שיש בו "פסבדו-אינטלקטואליות מדומה המבכה את גורל האומה" ואחר-כך צחקה במשך חמש דקות.  כמהלך תגובה הצעתי לה נישואין.

 

הייתה לי התמוטטות עצבים בגיל 23.  לא יודע, זה נראה לי זמן טוב להתמוטט, וחוץ מזה לא היה לי הרבה מה לעשות.  הגעתי לכאן.  החבר"ה במחלקה מבינים אותי טוב, כאילו אנחנו מכירים כבר מאיפושהוא.  יש אחד, אלי, שטוען שקראו לו אלבר בגלגול הקודם.  כולם צוחקים עליו, אבל אני דווקא אוהב את זה.  הוא מתעסק בדברים מוזרים, כאילו באמת יש עולם מחוץ לחיים בגדוד.  כמו מדע בדיוני.  אני חושב שגם הוא כבר לא מאמין.  בסוף כולם משתגעים.

 

נוסחת האנרגיה

והמסה

מבטיחה כי/אף/חלקיק/

לא יוכל להעביר אינפור-

מציה

במהירות הגבוהה ממהי/רות ה/אור

כך ש

מסע בזמן הופך להיות בלתי-אפ

שרי, ונותר רק/ סיכוי/ קלוש של/ קיום

יקומים פרק-

ט-

לים, זה

בתוךזה

בתוךזה

בתוךזה

לעד.

 

                   [אלי (אלבר) סוויסה ז"ל, לבנון, חורף 95]

 

את הסיפור הזה כתבתי לפני הרבה שנים, ודי שכחתי ממנו. בשלב מסוים נתתי אותו (יחד עם עוד כמה) לידידה שאמרה שהיא מכירה אנשים באיזה כתב עת למדע בדיוני. שכחתי מהעניין, עד שפתאום אותה ידידה התקשרה להתנצל. הסתבר שהסיפור שכב במערכת כמה זמן, אבל איכשהו נפרד מכל השאר, ולעורכים לא היה מושג מי כתב אותו או מי העביר אותו אליהם. לבסוף הודפס הסיפור בכתב העת, ללא שם, ועם הכיתוב הבא, בבוקסה שחורה מאיימת:

"מי מכיר? מי יודע?
הסיפור המתפרסם כאן נמצא במגירות המערכת מזה זמן רב ופרסומו התעכב בשל התעלומה המופיעה בסוף הסיפור: [אלי (אלבר) סוויסה ז"ל, לבנון, חורף 95].
מי כתב את הסיפור הזה? מי העביר אותו אלינו? מי הוא אלי-אלבר סוויסה? המערכת מקווה שהפרסום יסייע לפתור את התעלומה."

כמובן שפניתי למערכת והבהרתי את העניין, אבל במבט לאחור יש משהו נפלא בכך שסיפור הנוגע באי-ודאות ובחילופי זהויות מתפרסם באורח זה. ויש משהו נחמד בכך שאפשר לפרסם אותו שוב, כאן בבלוג, עם קרדיט.