מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

לעצמה

 

שיר מתוך הספר "סימני נשיכה",  שראה אור בקיץ שעבר בהוצאת "הליקון". משום מה בעקבות ההעתקה מוורד, חלק מהמלים מופיעות בפונט גדול יותר מאחרות – התעלמו מכך.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לעצמה

מיכל.

"הים, גדול וזר כבית חולים"

(נתן אלתרמן, "שמרי נפשך")

 

 

לבן של בית חולים, גדול וזר כשתיקתך.

בִּוְריד זרועֵך נעוץ צינור ההזנה.

אני אחוז בך כמו בחבל מתמשך

לרגע בו שבועת ליבי ניתנה:

"לעד אשמור אותך מציפורי נפשך".

לעד בי תישמר אותה תמונה:

 

כשבאתי אתמול לחדר

עטיפות כדורים פרפרו על הרצפה.

בחזה חשוף הטלת בי רעדך.  וציפורנייך.

שלא אזוז, שלא

אתקשר

לעזרה.

 

לבן של בית חולים, גדול וזר כנשיקתך.

ולוחשות לאט שפתייך בדממה:

תודה ואין דבר וטוב שזה נגמר.                              

אבל נפשך שותקת

לעצמה              

 

 

11 תגובות

  1. רונן, זהו אולי השיר שיש בו יותר רוך מכל שיר אחר בספר, מין טון אבוד שהעלית באוב השירה מ"שמרי נפשך" אל חייך שלך. וזה חי בלובן ובשתיקה בהרבה דיבור שמצליח לגעת.

  2. יפהפה רונן. חודר כמו מחט לוריד הלב. בדיוק מתקשר לי לכל נושא פגועי הנפש שאני מתעסקת איתו השבןע בגלל האנתולוגיה והערב שהיה אתמול.

  3. יפה מאוד השיר בכלל וההתכתבות עם אלתרמן בפרט.

  4. חוץ מזה האותיות נבהלו ממך וחזרו לגודל רגיל!

  5. זה יפה ונוגע ללב ועצוב.
    סגנון שונה ממה שהכרתי אצלך עד עכשיו, אבל מאד יפה בעיני.

  6. שיר יפה וקשה, רונן.

    הבית הראשון והשלישי מנהלים בינהם דו-שיח חרוז ושקול על ציר הזמן, ובתווך – החולייה המקשרת, הקשה – שוברת את ציר הזמן ואין בה מקום ליופי האצור בחריזה. ולא לאלתרמניות.

    מרשים.

  7. רונן, מרעיד את הלב. ומרוב יופי, אין מה לומר, כי הנפש שותקת לעצמה. תודה. תודה.

    • רונן, אתה נוגע בעוצמה רבה במה היא עעצנ לעצמה חושבת, מרגישה ? זו שאלה שעולה לא מעט נוכח מצבים סופניים. תודה על השיר המרעיד הזה.

  8. תודה לכל המגיבים. משתי סיבות שונות – בגלל לחצי עבודה ומכיוון שהשיר מאוד אישי מבחינתי – אני לא מגיב באופן אישי לכל אחד הפעם. אבל התגובות בהחלט חיממו את הלב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר