מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע

הוא שכב לידה, על המזרון שלו, ושתק. שלוש שעות הם כבר מדברים ותיכף תעלה השמש, ועכשיו כבר כמעט ולא נותרו לו מלים. עיניה השחורות הביטו בו ממרחק שלושים סנטימטרים, פניה נחים על הכרית, על המזרון שלה, לידו. מאחוריו, בקצה החדר, דרור ישן על המיטה, ומתחתיו, על שק השינה, מיכאל. הם כבר ישנים מאז שתיים בלילה. לבו הלם בכבדות ולשונו היבשה ...

צ"יקי מספר על סיומה המוצלח של שביתת המלצריות בקופי טו גו, בכניסה לאוניברסיטה, ועל אירוע השירה המאולתר שנערך שם, ממש לפני שהשביתה השיגה את מטרתה, ומהגג על תפקידה של השירה כדיבור בכיכרות, כחלק ממחאה. יש הרבה צדק בדבריו, והוא מזכיר לי איך ב-1998 ישבנו באותה כיכר, באוהל מאולתר, במהלך שביתת הסטודנטים הגדולה, והאזנו לאיילת גורנר (משוררת נפלאה שנעלמה איכשהו ולאנשהו) ...

    נראה שבאורח חד-משמעי קטעים ארוכים זה לא זה באינטרנט. נראה שזה מחלה של כולם, גם שלי. נראה שאנשים קוראים בלוגים עם הקפה, ופוסט שארוך יותר מקפה אחד מתקשה להחזיקם. נראה שפוסט כזה חייב להיות שוצף-קוצף ופרובוקטיבי כדי שמישהו יעביר עליו את העיניים. העייניים מתעייפות מהר מול המסך.   **   בלי שום קשר: הוצאת כתב-עת לשירה (או לפרוזה) ...

זה לא קטע קל, ואלה שיש להם אלרגיה לקריאה רבה על המחשב אולי יעדיפו להדפיס ולקרוא בזמן החופשי. אני מקווה שתקחו את הזמן. בקע טבורי * המבוגר מתיישב אל השולחן. הוא לוגם מכוס התה המונחת על תחתית בצבע חום כהה. שפתיו נסגרות סביב הטעם החם. זכרונו מתעמעם: כשנוגע התה בלשונו הוא חש כי אין בו חיים פרט לאותו רגע, ומעולם ...

שיר שאמנם ראה אור ב"מאזניים", אבל משום מה יש ליתחושה שיהיה לו יותר קהל כאן. קרימינל                    בתחנת הרכבת תל-אביב צפון / מסתכל במכוניות על פני האיילון בין מעקה לגג / היית קופץ עכשיו/ היית משתחל בין מעקה לגג/ משתחל / בין פנסי המכוניות הבאות מולנו בנחיל אחד / האם היית קופץ / קרימינל אני קוראת לו / גונב קומקומים מבתי-קפה ...